תכנית ההינתקות מתנהלת לה בשני מישורים.
במישור האחד שאותו מריץ אריאל שרון, מתנהל מהלך מתוכנן בנוהל קרב ממושך שבו תיווצר מדינת אויב ברצועת עזה, ותבוטל שליטת האויב ביהודה ושומרון. סופו הרצוי של מהלך זה הוא סיום הכיבוש הערבי של יהודה ושומרון על-ידי הפיכתם של כל הערבים שם לברי שינוע.
כדי לבצע את המהלך הזה נזקק אריאל שרון לכלים משפטיים אשר יכשירו את מה שנחשב לבלתי חוקי בעליל, שדגל שחור מתנוסס עליו, גירוש חפים מפשע מביתם. הפקעה כשלעצמה איננה בלתי חוקית, קרקעות מופקעות כל הזמן לצורכי ציבור, הקמת יישובים, דרכים ורכבות. אבל גירוש משפחות מביתן מזה שני דורות, בברכת בית המשפט, כדבר הזה לא היה.
ברור לכל כי לו היה אריאל שרון מנסה להעביר חוק שכזה מלכתחילה נגד ערבים, הרי שלא היה שורד את הסערה הציבורית והעולמית אפילו חמש דקות. אלא שאותו חוק מתועב כלפי ערבים הוא לגיטימי, ואף מתוק, אם יחוקק נגד יהודים, מזן מסוים ביותר, הכי יהודים שיש, יהודים חובשי כיפה המובילים את ההתנחלות בארץ האבות והאמהות.
המישור השני הוא ניהול מערכת תקשורתית רבת עוצמה נגד הסכנה המתרגשת על המנהיגות הוותיקה, של זרם ההתיישבות ה"נכון" ה"שפוי" ה"פרגמטי", המגביל עצמו לקוי שביתת הנשק מלפני חמישים ושש שנה, והיא סכנת אבדן המנהיגות. שנים רבות מצאה עצמה המנהיגות הזו חסרת אונים נגד מסע ההתיישבות, ההשתלבות, הנחשוניות של היהדות הדתית-לאומית. שנים רבות צפתה המנהיגות הוותיקה בבניית בסיס הכח של הציונות האמונית ביהודה ושומרון וחבל עזה, עיוותה פרצופה בזעם, דווחה למקטרגים למיניהם, כרתה בריתות עם אויבים מרים, עשתה הסכמים עם רוצחים מבטן ומלידה, עצמה עיניה בחזקה נגד כל תמרורי האזהרה והשתוללות הטרור, מסרה בידי הטרור נשק רב, והכל כדי לעצור את העוצמה המתפרצת מן הישוב הציוני-אמוני בכל רחבי ארץ ישראל. לעזרתה גייסה ההנהגה הוותיקה את כל הכלים, את האקדמיה, שרובה המכריע, לפחות במדעי הרוח, הוא אנטי-ציוני (ראה מקרה אילן פפה). את בית המשפט, אשר הולך ומחליף את הכנסת כרשות מחוקקת, ושומר לעצמו הזכות להגן על זכויותיו הלגיטימיות של האויב להרוג בנו כראות עיניו. את הממלכה השביעית שרובה ככולה נתונה בידי העילית של ההנהגה הוותיקה. הסכנה התגברה עוד יותר כאשר התברר כי הנוער של ההנהגה הוותיקה קיבל עליו את שלילת הציונות, ויתר על השרות בצה"ל כערך שאין עליו עוררין, סרבנות מלכתחילה, עוד לפני שחוילו. התברר כי החיילים הנמנים על הזרם ה"שפוי" מתגאים בסרבנות להגנה על הארץ ותושביה היהודים, מתייחסים לעצמם ככובשי ארץ לא להם, ומטילים ספק לא מעט בצידקת קיומם הריבוני, מתקשרים לגלי צה"ל מלוס אנג'לס כדי לומר לנו ביום שמחתנו שאנו לא נראים טוב.
במקביל התברר כי צה"ל מורכב רובו ככולו מישראל ה"שניה", דהיינו: דתיים, עולים חדשים, דרוזים, אשר נושאים ברמה את דגל הציונות המגשימה, ושלילת כל ישות אחרת מלבד זו הישראלית-יהודית, בארץ ישראל. רק שכבה דקה של הפיקוד העליון נותרה מימי הנפילים של ניצחון ששת הימים, ניצחון/תבוסה של מלחמת יום הדין. עוד מעט קט, והשליטה במנגנון הגדול והמשפיע במדינה, זה שהצמיח את מרבית המנהיגות הוותיקה בעצמה, תשמט מידיה ותעבור לאויב הנורא מכל מרצח, הציונות האמונית. אני מצטט את אחד מן המגיבים על הרשימות שלי, המעדיף אלף מונים את הטרור האש"פי על-פני יהודי יהודה ושומרון.
מהלך ההינתקות של אריאל שרון הביא בכנפיו הזדמנות נדירה אשר תעמיד את הציונות האמונית בפני ניסיון שאין שני לו, ניסיון אמונה, ניסיון דמוי עקדה, שבה נדרש אבי האומה להקריב את בנו כדי לדעת אם הוא ראוי להיות אבי האומה. הציונות האמונית תוכרח להשתתף באופן פעיל בעקידת ליטרת בשר מבשרה, עקירתם של יהודים ציונים נאמנים ונלהבים מביתם שבנו בעמל רב בגוש קטיף, על לא עוול בכפם. מעבר לעוול המובנה בעצם קיומם, כמובן.
כל הרהור אחרי פקודה שכזו, אשר לו היתה מופנית כלפי ערבי הייתה נחשבת לבלתי חוקית בעליל, נתפס בתקשורת העוינת כסרבנות לעילא ולעילא, כשבירת הכלים, כיציאה אל מחוץ לחוק, כעילה למעצרים, משפטים בנוהל קרב מזורז (מה שקרוי בלעז טריבונל). המהדרין במצוות כפיית העקדה מציעים גם לחמש את השוטרים והחיילים בנשק חם, כדי שבעזרת השם, אם תיווצר ההזדמנות, אפשר יהיה גם לירות בחבושי הכיפה, ובכך לגלות עוד יותר את צפונות ליבם האמיתי, המסוכן, האנטי-דמוקרטי, ההזוי, הלא שפוי, הקיצוני הגזעני ושאר מידות תרומיות. ההנהגה הוותיקה רואה במהלך ההינתקות מרצועת עזה כהזדמנות פז לגרום לשבר בציונות האמונית, לגרום לה לאבד את דרכה ולשבור את מפרקתה. היא רואה בה את ההזדמנות לחתוך את הקשר הגורדי הקיים בין תורת ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. היא רוצה להוכיח כי אהבת ישראל של הציונות האמונית תלויה בדבר, כי נאמנותה למדינת ישראל היא ברת-ניתוק, לפחות כמו הסרבנות הפוסט-ציונית.
לוז הציונות האמונית הוא לראות במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו. לא את התכלית בסופית, כפי שרואה בה הציונות מדינית, אלא רק את תחילת הגאולה. אם הציונות המדינית-חילונית הגיעה אל סוף דרכה עם הקמת מדינת ישראל, הרי שהציונות האמונית רואה בריבונות היהודית רק תחילת הגאולה, את המכשיר לבניית המדינה היהודית שעליה חלמו נביאי ישראל. אם הציונות המדינית-חילונית מסתפקת בריבונות על שטח כלשהו, הרי שהציונות האמונית מייחסת קדושה לכל חלקי ארץ ישראל. ההתנגשות בין שתי השקפות העולם הללו, בין יולי תמיר ונדיה מטר, בין יוסי ביילין ובני איילון, ואפילו בין אהוד יתום ודני יתום, היא בלתי נמנעת. ההנהגה הוותיקה משתוקקת לשבירת כלים, כדי להתנתק מן הציונות האמונית המאיימת על המנהיגות. כדי לעשות זאת הם מוכנים להתנשק עם הצפרדע השמנה מכולם, אריאל שרון, לשמר אותו ולסגוד לו ולטפחו כאתרוג נדיר, לא בשביל ההינתקות מן הערבים, אלא בשל ההזדמנות להינתק מן האויב הרעיוני, הציונות-האמונית.
דא-עקא, שהללו אין בדעתם כלל לוותר על ראשית צמיחת גאולתנו. אין בדעתם לוותר על ההשתלבות המוחלטת בכל מוקדי הכוח, וצה"ל בראשם. אין בדעתם להינתק ממדינת ישראל, כפי שעשו הטייסים אהובי התקשורת, והתיכוניסטים אדירי המצפון. אין בדעתם לתת לפתאים של אבו-מאזן (הפלשתינים למדו שהטרור איננו משתלם, חה חה חה...) את הסיפוק של "גלוי" פרצופם האנטי-דמוקרטי. שבירת הכלים איננה באוצר המילים שלהם מכיוון שבראשית צמיחת גאולתנו, כעץ צעיר ורענן, לא פוגעים. וכפי שאברהם אבינו לא נרתע מן העקידה הציונות האמונית תמשיך לשמור אמונים למדינה, גם אם חלקים מסוימים ממנה איננה לרוחם. יש עבודה לעשות, ארץ לטפח, פולשים זרים לגרש, ילדים ללמד, אחים לקרב, ולא משבר אחד יפיל את ראשית צמיחת הגאולה.
ולכל ההנהגה הוותיקה והמאוימת, עיצה: נכשלתם. את תפקידכם סיימתם עם סיום מלחמת ששת הימים. דרככם מאז ועד היום הביאה לרפיסות, אובדן כיוון ועידוד רצח עם. פנו דרך לתפיסה ישנה-חדשה, זו שעמדה במבחן ההיסטוריה מזה אלפיים שנה ויותר. באנגלית המימרה מוכרת יותר. If you can't beat them, join them את הציונות האמונית לא תוכלו להכריע. עדיף להצטרף אליה.
