תגובה לפרשנות של יהודה בן-מאיר על תוצאות האמת של הבחירות¹ לכנסת ה-20,ב-INSS: ניתוח הבחירות מבוסס על הנחה שקיים בישראל גוש שמאל-מרכז, וגוזר ממנה השערות והערכות על התוצאות וסיבותיהן. אני כופר בהנחה זו. קיים גוש מרכז "נזיל", שאיננו הומוגני וגודלו אינו יציב והשתנה משמעותית ב-4 מערכות הבחירות האחרונות לפחות. השינוי נגע הן למפלגות המגדירות גוש זה, והן לאופי העומדים בראשן נטיותיהם ונוהלי קבלת ההחלטות במפלגות אלה. קיימים ברור שני גושים - ימין שבמרכזו הליכוד, ושמאל שבמרכזו מפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-20, היו שייכים: לגוש הימין "הבית היהודי", ו"יחד" של אלי ישי (שחסרו לו- כ-12,000 קולות, כרבע מנדט, בכדי לעבור את אחוז החסימה) ולגוש השמאל - מר"צ. קיימים עוד שלושה גושים על המפה הפוליטית של ישראל: החרדים - יהדות התורה וש"ס, שלהם נטיות לשת"פ פוליטי עם הימין. האנטי-ימין או הערבים - שהם בברור אינם שותפים פוליטיים של הימין, ובפועל גם שותפים פוליטיים בלתי- מהימנים של השמאל. והמרכז - שבבחירות האחרונות נימנו עליו "יש עתיד", "כולנו" של כחלון, ו"ישראל ביתנו" של ליברמן - שלוש מפלגות "דיקטטוריות", עם נטיות פוליטיות שונות בתחומי החוץ והביטחון ובתחומי הכלכלה והחברה. אם לנסות ולאפיין מפלגות אלה מבחינת נטייתן ימינה או שמאלה, אזי השמאלנית ביותר היא "יש עתיד" והימנית ביותר היא "כולנו", וביניהן ניצבת "ישראל ביתנו". אל מפלגת העבודה חברה הפעם "התנועה" של ציפי לבני, וקיים ספק רב אם אי-פעם תחזור להתמודד בעצמה בבחירות כרשימה נפרדת מן העבודה. כ"כ נעלמה סופית קדימה של שאול מופז, ואנשיה התמזגו ככל שניתן להעריך בשמאל ובמרכז. כשבאים לנתח את תוצאות הבחירות נכון להציב תחילה את תמונת המצב המדויקת, ורק אח"כ להתחיל בספקולציות או בניתוח התמונה וסיבותיה. עיוות המציאות, כפי שעושה בן יהודה, מבטיח שהתמונה המצויירת והמצטיירת במאמר היא תמונה מפוברקת שבאה לקדם אג'נדה מסוימת. כל הטיפול העיתונאי, ובמידה מסוימת גם המדעי בבחירות אלה היה לקוי. עובדה המצטיירת בבהירות מן ההבדלים המהותיים בין הצפי ערב הבחירות ובקלפיות המדגם לבין התוצאות בפועל. לאחר הבחירות, המשיכו העיתונאים שניסו לעצב באמצעות מניפולציות ושטיפות מוח מציאות פוליטית, באותה מערכת הטעיות, סילופים והעמדות פנים לדווח על התוצאות ולנמקן. מאמרו של -יהודה בן-מאיר לוקה באותה מחלה, ויצירת גוש מרכז-שמאל פיקטיבי היא החמורה במניפולציות. עתה ניתן לגשת לכמה טענות סרק פרטניות ולטפל בהן אחת לאחת.

טענת סרק 1

כפי שהראיתי לעיל גוש המרכז הוא גוש פיקטיבי, משום שאין בין חלקיו שום קשר ברור או הכרחי, משום שכולו מורכב ממפלגות דיקטטוריות ומשום שיכולתה של כל אחת ממפלגות אלה למצוא עצמה בימין או בשמאל דומה. אם מדובר בסבירות ההתרחשויות, אזי כחלון הוא איש ליכוד ביסודו, ומקומו הטבעי הוא בליכוד. אלמלא המשקעים שבינו לבין נתניהו, קרוב לוודאי שלא היה נוטל על עצמו את "כאב הראש" של הקמת מפלגה וניהולה במקביל לעשייה הממשלתית שעוד נכונה לו. שאלה של זמן?! - כנראה... גוש הימין, חרף כשלונו של ישי, עם כחלון והחרדים, יכול ללא קושי רב מדי להעמיד ממשלה הנשענת על קואליציה של 67 ח"כים; ממשלה יציבה למדי והומוגנית למדי. ייתכן שאפילו הפתרון האופטימלי לתקופה של שנה-שנתיים, עד יעבור זעם, ולקראת השינויים הרבים שצריכה ישראל לבצע כמעט בכל תחומי החיים בתקופה זו. לאחר בחירות, יש לממשלה כזו מנדט מובהק לקו מדיני-כלכלי-חברתי שעליהם נבחרה, ועליה לשלוט, אם צריך, אזי גם ביד חזקה.

טענת סרק 2

הנימוקים שהביא בן יהודה להחלטת ראש הממשלה להקדים את הבחירות, לטעמי אינם נכונים, ולפחות אינם מוצגים נכון. הסיבות העיקריות להקדמת הבחירות היו: התלכדות לפיד ולבני לגוש לעומתי כנגד נתניהו בממשלה ומחוץ לממשה וגיבוש מהלכים חתרניים בערוצים שונים - פוליטיים, כלכליים, תקשורתיים ופוליטיים חיצוניים להפלת הממשלה. התארגנות זו הפכה את הממשלה לבלתי ניתנת למשילות וחייבה שינוי ביכולתו של ראש הממשלה להובילה על-פי דרכו. מהלכים משפטיים שונים שהובילה לבני, או בלמה בהם יוזמות של ראש הממשלה, חייבו החלפה של שר המשפטים, והחלפה כזו הייתה בלתי אפשרית בנסיבות שיצר הצמד לפיד לבני עם כוח של 25 ח"כים בממשלה. הן לפיד והן לבני, בלחץ חוגים שמאלניים מובהקים במפלגותיהם, פנו ליוזמות מדיניות בלתי מתואמות עם ראש הממשלה והציגו באופן שיטתי עמדות לעומתיות לראש ליוזמות של ראש הממשלה. עמדות ומהלכים אלה בלטו במרוצת מבצע "צוק איתן" ולאחריו. לחלק מהקנוניות היה שותף גם ליברמן, שקיווה להיות לשון מאזניים בתהליך ערעור הממשלה ה"ישנה" ולשדרג כך את מעמדו בה. נתניהו הבין שחבריו לממשלה מארגנים נגדו לא רק פוטש פנימי אלה גם מסעות לחץ חיצוניים בשיתוף עם אירופה, הליברלים השמאלנים בארה"ב וחוגים אנטי-ישראלים בממשל אובמה, ובכללם הנשיא עצמו. נדרשו לו פסק זמן, וקניית זמן בכדי לבלום את התנופה שהסתמנה, ובה בעת להוכיח ליריביו שהשערתם בדבר חולשות הפוליטית והתחזקותם היחסית - שגויה². לאור ההתפתחויות בסוגיית תוכנית הגרעין האירנית, חייב היה ראש הממשלה לרענן שורות בקואליציה שלו ולחזק את החוגים התומכים בקו הנוקשה יותר כנגד ההסכם המסתמן בין המעצמות לאירן. כ"כ היה עליו לשמור בידיו אופציה לפעולה צבאית, אופציה שתראה ראלית גם כלפי חוץ, במטרה להשפיע על התהליכים המתגבשים. ההתנגדות הגורפת ל"חוק הלאום" והנסיונות לפגוע בתשתית התקשורתית המצומצמת התומכת בממשלה ובראש הממשלה, מול "מסע צלב" מאורגן של השמאל לרצח אופי לזוג נתניהו, היו בין הגורמים הנוספים שהביאו את ראש הממשלה להחליט על פיזור הכנסת ה- 19 ועריכת בחירות חדשות. האירועים הפנימיים הנזכרים במאמרו של בן-יהודה: ישראל היום, "חוק הלאום", ותקציב 2015 - היו חלק מהנימוקים הפורמליים, אבל לא עיקר. התנהלותו של לפיד במשרד האוצר, מאידך-גיסא, הייתה חלק מהתנהלותו הלעומתית הכוללת נגד ראש הממשלה, והתקציב היה רק קצה הקרחון.

טענת סרק 3

כאן אני חולק על הניתוח במאמר הנוגע להרכב הכנסת החדשה (ה-20) ומשמעויותיו. חשבון תזוזת המנדטים הוא סכמתי בלבד. במציאות לא אלה היו פני הדברים. השגיאות הגדולות של הסקרים והמשאלים מעידים שבשימוש בתוצאות הסקרים לניתוח התהליכים הפנימיים יש לפחות שתי שגיאות שיטתיות: דווחים מוטים במכוון של הנסקרים לסוקרים, והבנה לא נכונה של המוטיבים העקריים שמלאו תפקיד לפחות אצל חלק מהבוחרים החלטותיהם. זאת עוד, ההחלטות אצל מספר לא קן של בוחרים התקבלו ברגע האחרון והיה בהן עירוב של שיקולים רציונליים ותחושות-בטן. בשני המקרים רוב הסקרים אינם משקפים זאת לא על-פי גודלם, לא על-פי הרכב שאלותיהם ולא על-פי מהימנותם. לכן, הערכה רציונלית היא הדרך הטובה ביותר לנסות ולהעריך את ההתרחשויות, כאשר בכל מקרה מדובר בסכמות והערכות של קירוב ראשון ולא יותר מכך. המבחן המעניין ביותר והחשוב ביותר הוא הבנת התזוזות בין המרכז לבין הימין והשמאל. כפי שציינת לעיל, אינני מקבל את הנחת העבודה בדבר קיומו של גוש מרכז-שמאל, אלא גוש מרכז שלמרכיביו השונים נטיות בעוצמות שונות לימין או לשמאל.

גוש המרכז

כחלון (נטייה לימין): 10 מנדטים; תוספת: 10. לפיד (נטייה לשמאל): 11 מנדטים; גריעה 8. ליברמן: מ-11 מנדטים ל-6 מנדטים; גריעה של 5 מנדטים. ממאזן זה נובע שגוש המרכז נחלש ב-7 מנדטים בסה"כ.

גוש הימין

הליכוד גדל למעשה ב-10 מנדטים (מ-20 ל-30). בנט, הפסיד 4 מנדטים (קטן מ-12 ל-8). למעשה גדל גוש הימין ב-6 מנדטים. בגוש החרדי; ישי, לא עבר את אחוז החסימה וכתוצאה מכך הפסידה ש"ס כ-4 מנדטים. (מ-11 ירדה ל-7). ובכך נחלש הגוש החרדי ב-4 מנדטים. יהדות התורה שמרה על כוחה.

בגוש השמאל

העבודה: 15 מנדטים לפני החרות לבני: 6 מנדטים לפני הבחירות סה"כ: 21 מנדטים לפני הבחירות, ו- 24 מנדטים אחריהן - גידול ב-3 מנדטים. מר"ץ: 6 מנדטים לפני הבחירות ו- 5 מנדטים אחרי הבחירות, סה"כ: הפסד של מנט אחד גוש השמאל גדל אפוא ב-2 מנדטים בסה"כ. גורמים נוספים; מופז איבד 2 מנדטים ונעלם מהזירה הפוליטית, ומאידך הרשימה הערבית המשותפת גדלה מ-11 מנדטים בארבעת הרשימות הערביות הנפרדות שהיו לפני הבחירות,ל-13 ח"כים אחריהן בשימה המשותפת. שני השינויים מקזזים זה את זה. לסיכום מן התמונה הזו נובעות לדעתי מספר תובנות:

• השינוי העיקרי התחולל במעבר תמיכה מגוש המרכז לימין המובהק ושינוי זה הוא שמכריע בפועל את תוצאות הבחירות. ברור שהיו מעברים מורכבים יותר ברמת המיקרו, וחשוב להבינם ברמה האקדמית מחקרית וברמה הפוליטית יישומית. אולם מה שקובע את המציאות הם חוקי המספרים "הגדולים" ואלה מדברים כיום על עליונות פוליטית ברורה של גוש הימין-חרדים מול השמאל. המרכז הוא לשון מאזניים קואליציונית, אבל בניגוד לשני הגושים הקודמים, הוא אינו יציב וחרף היותו דיקטטורי, הוא גם אינו מספיק הומוגני להבטחת יציבות לאורך זמן.

• לשינויים הנובעים מתזוזות בין-מפלגתיות בתוך הגושים, ובן-גושיים, יש להוסיף את העובדה שמספר הבוחרים גדל בבחירות אלה לעומת הבחירות הקודמות לפני שנתיים בכ-200,000 בעלי זכות בחירה, וכי הפעם השתתפו בבחירות 71.8% מבעלי זכות הבחירה, לעומת 67.8% בבחירות 2013 ו- 65.2% בבחירות 2009. גידול משולב זה במספר הבוחרים, והעובדה שקולות החיילים נחלקו בין שמאל מובהק לימין מובהק (בקרו איזון בתוספת הקולות לגושים אלה), הגידול במספר הבוחרים תרם נטו בעיקר למספר הקולות הדרושים למנדט, ופחות לאיזון בין הגושים.

• בסה"כ, גוש הימין הסתמן בבחירות אלה כמי שהתחזק, וכמי שהאתר שהציבו בפניו יריביו של ראש הממשלה מזה וראש הממשלה עצמו מזה, הניעו את בוחריו לשנס מותניים ולצאת להצביע ולהשפיע. ההצבעה ה"אמוציונלית" בימין, חזקה יותר ונובעת משורשי- נאמנות עמוקים יותר מאשר ההצבעה האינדיבידואלית-ספק רציונלית של השמאל. שוב מוכח שהצבעה "בעד" היא מניע חזק יותר מהצבעה "נגד".

• הרשימה הערבית המאוחדת התחזקה מעט. ברור גם שחלק מהערבים ובני מיעוטים אחרים, מצביעים לרשימות ציוניות, וגם הרשימה הערבית המאוחדת אינה הומוגנית בעמדותיה כלפי מדינה יהודית ותפקידה בה. עליה יהיה להכריע בשאלה זו בטרם ניתן יהיה להסדיר באופן יסודי את יחסי הרוב היהודי עם המיעוט הערבי. גם אילו קבלה עוד שלושה או ארבעה מנדטים, ההשפעה של תוצאה כזו הייתה התלכדות פוליטית של המחנה הציוני. השאלה המרכזית שעומדת בפני המיעוט הערבי היא האם הוא מקבל את העובדה שישראל היא מדינת הלאום היהודי על כל המשתמע מכך והוא אזרח במדינה זו, או שהוא מבקש לנות את אופייה הלאומי, ואז הוא אינו יכול להיות אזרח שלה. עם חוק לאום ובלי חוק לאום, זו השאלה היסודית שתחייב פתרון. לא יעזרו התרגילים האינטלקטואלים של אהרן ברק ולא האוטופיות "הסימטריות" של ריבלין, לבני ואחרים. או שישראל תהיה מדינת לאום-יהודית או שתהיה מדינה רב-לאומית ובלתי-ציונית, זו הברירה עוד בטרם דיברנו על הסדרים מדיניים עם שכנותינו.

• שינויים בהתנהלותו של הליכוד בנושאים כלכליים-חברתיים ושמירה על העמדות הלאומיות בנושאים היסודיים, אלא אם ישנו הערבים את עמדותיהם שינוי מהותי, צפויה, אפילו בקדנציה הקרובה. שינויים כאלה, יחזירו אליו חלק מבוחרי המרכז ויתכן אף שאת רוב בוחרי כחלון וליברמן. שינוי זכה יצור מאזן פוליטי לאומי-יהודי-כלכלי-חברתי פנימי חדש, שיתיצב לאורך תקופה ממושכת. בהקשר לאמור בסעיף הקודם, זו איננה שאלה תאורטית, אלא אתגר מן המעלה הראשונה לגוש הימני היהודי-לאומי.

• גוש ימני הכולל את הליכוד, הבית היהודי, כולנו, וליברמן, עומד כיום על: 30+8+10+6= 54 מנדטים. גוש שמאלני הכולל את המחנה הציוני, מר"ץ, ולפיד, עומד כיום על: 24+5+11= 40 מנדטים. הגוש החרדי מונה - 13 מנדטים, והרשימה הערבית המשותפת - 13 מנדטים. (סה"כ: 120 מנדטים). אינני רוצה לערוך ספקולציה לגבי האופן בה יתחלקו הקולות שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות אלה, להערכתי יש בהם יתרון לימין. כ"כ אין טעם לנחש אילו שינויים יתחוללו במרכז ואיזה ביטוי יהיה להם או לגידול נוסף באחוזי ההשתתפות בבחירות, לעילה לישראל או לגורמים נוספים. בהערכה כוללת התמונה המצטיירת לעיל של המצב הקיים מייצגת את המציאות הפוליטית הראלית של יחסי הכוחות בין הגושים ויתרון הימין צפוי לגדול בהדרגה באיטיות אך בהתמדה, גם מטעמים אידיאולוגיים וגם אם ישכיל לבצע את האמור בסעיף ה' דלעיל.