החלטת שרי החוץ של מדינות הליגה הערבית להקים כוח צבאי ערבי משותף (27 במרס) מעלה סימני שאלה באשר למימושו, אופיו והאפקטיביות שלו. אולם לצד הסקפטיות והסרקזם שכבר מציפים את התקשורת הערבית, הרציונל מאחורי הרעיון אינו מופרך לחלוטין ומגלם מספר יתרונות בעידן הנוכחי. המציאות השברירית של המזרח התיכון, מחייבת בחינה מדוקדקת של יוזמה זו וכן של השלכותיה האפשריות.
על-פי התוכנית, הכוח המאוחד יהיה על בסיס התנדבותי ויורכב מ-40 אלף לוחמי עילית, בנוסף לתמיכתם של כוחות אוויריים וימיים. סעודיה צפויה לספק את מרבית המימון ומצרים את עיקר כוח האדם. תרומתן של מדינות ערביות אחרות, דוגמת ירדן, איחוד האמירויות הערביות וכווית תהיה צנועה יותר. המפקדה של הכוח הערבי תמוקם קרוב לוודאי בריאד או בקהיר. התוכנית המקיפה, אותה יתוו צוות רמטכ"לים של המדינות המשתתפות, תוצג במועצת הביטחון של הליגה הערבית בעוד כשלושה חודשים.
הכוח הערבי המאוחד לא נועד להילחם במדינות ואינו מסוגל להתמודד מול מעצמות צבאיות אזוריות כמו אירן או ישראל. הרציונל העומד בבסיסו הוא להילחם בארגונים חתרניים במזרח התיכון וגם, רק בחלק מהם. בראייה הסעודית, מטרת הכוח המאוחד היא להילחם בתימן (למעשה, למסד ואף להרחיב את המערכה שהחלה נגד מעוזי החות'ים ב-26 במרס), ואילו בפנטזיה המצרית היעד הוא לוב. בעיני יתר המדינות, הכוח הערבי הוא מקור להזדמנויות פוליטיות וכלכליות, ויש אפילו מי שחולם על פלשתין. בהתבטאות מעניינת לעיתון "אל-אהראם" המצרי, קרא ד"ר מחמוד הבאש, השר לענייני דת ויועצו של אבו מאזן, לכוח הערבי שיוקם לקיים מבצע "סופת נחישות" נגד חמאס בעזה, משום שלטענתו חמאס ביצע הפיכה אלימה נגד המנהיג הלגיטימי אבו מאזן כשם שהחות'ים מרדו בנשיא תימן. כמו-כן נשאלת השאלה האם סוריה ועירק מופיעות ברשימת המשימות של הכוח הערבי שיוקם, ואם כן, מהו מיקומן בתור?
כמה יתרונות חשובים
עם זאת, היוזמה להקמת כוח אחוד מגלמת מספר יתרונות חשובים. הכרזתו של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, על היוזמה ומחויבותה של קהיר לשחק תפקיד מרכזי עשויות לקרב את מצרים ליעד של השבת מעמדה המסורתי כמנהיגה אזורית. כך גם עבור סעודיה, הקמת כוח מאוחד יעניק גושפנקא ותוקף משנה ל"תוכנית הבלימה" הסעודית נגד ההתפשטות השיעית באזור. זאת, על-רקע התגברותו של המאבק השיעי-סוני באזור. יתר על כן, השילוב בין ההון והנחישות הסעודית לבין התפקיד הצבאי והסימבולי של מצרים עשוי אפוא להניב הישגים בזירות העימות.
מעבר לאספקט הצבאי, ההחלטה להקים את הכוח המאוחד, מניחה את הבסיס לשיתוף פעולה אזורי (ניצנים לפן-ערביות?) גם בהיבטים אחרים. בעידן של מדינות מתפרקות, שבירת גבולות ושחקנים אלימים שצצים כפטריות אחרי הגשם - כל מפגן של אחדות, בדמות כוח קונסטרוקטיבי, הינו בעל משמעות תודעתית חשובה, אפילו יותר מאשר יכולותיו בפועל.
המניע שמאחורי הקמת הכוח הערבי אינו רק צבאי או תודעתי, אלא גם פוליטי. הוא מאפשר לחלק את האחריות (וכן גם את האשמה), אבל יותר מכל, הוא עשוי להעניק לגיטימציה והכרה ממשית
בהחלטות המתקבלות בליגה הערבית - אותה מרבית מדינות ערב כבר מזמן לא לוקחים ברצינות. ההחלטה להקים כוח צבאי מאוחד עשויה לייצר את אותו "גוף עם שיניים", הנעדר לרוב מגופים מסוג זה. ביחס לישראל, גוף מסוג זה עשוי להרחיב את יריעת האינטרסים המשותפים בין ישראל למדינות החברות בו, בראש ובראשונה לתת מענה לחתרנות האירנית באזור.
אין בכך לומר שיוזמת הכוח המאוחד לא חפה מסיכונים. בראייה האזורית, היוזמה עלולה להוביל להעלאת רף העימות העדתי במזרח התיכון בכלל, וזה מול האירנים בפרט. עירק ולבנון (מדינות בעלות דומיננטיות שיעית) כבר הביעו הסתייגות מהיוזמה, כאשר ביומו האחרון של כינוס הליגה הזהיר שר החוץ העירקי, אבראהים אלג'עפרי מ"קונפליקט ערבי-ערבי" ומפתיחת "דף חדש של מלחמה". לאחריו התייחס לכך גם הנציג הלבנוני במרומז וקרא לליגה הערבית ליישם החלטות שהתקבלו פה אחד בלבד. החשש הוא אם כן, שיותר ממפגן לאחדות פן-ערבית, הכוח המאוחד הוא בסופו של יום לא יותר מאשר קואליציה סונית.
באשר למדינות המובילות, מצרים והעומד בראשה א-סיסי, עלול להסתכן בהשוואה המתבקשת לנאצר גרסת 1962, עת נכנסו כוחות מצריים לתימן - אירוע שנחתם בכישלון ואף כונה על-ידי היסטוריונים כ"וייטנאם של מצרים". בכלל, קיים חשש שהנשיא המצרי ייגרר למאבקים אזוריים, שעה שמצופה ממנו להפנות את מירב תשומת הלב להתמודדות עם המצוקות מבית. סעודיה, כמובילת היוזמה, מסתכנת בגלישת האלימות לשטחה ויתרה על כך ממעבר מ"מלחמה קרה" עם אירן לעימות ממשי וחם. כמו-כן, על-אף שמדובר ביבואנית הנשק הגדולה באזור, תפקידה הצבאי של סעודיה במזרח התיכון אינו מבוסס ויש לא מעט אבק להסיר מהקנה, לפני שמכריזים על צבא חדש.
ולבסוף, נותר סימן שאלה גדול באשר להיתכנות שגוף זה אכן יוקם. בכל זאת, אין זאת הפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה שיוזמות מסוג זה נותרו על הנייר. במידה והיוזמה אכן תתממש, עד כמה הכוח המאוחד יהיה אפקטיבי בניסיונו לבלום רעיונית ופוליטית את השפעתה הגוברת של אירן על האדמות הערביות?
בכל מקרה, הן במקרה של מאבק הקואליציה הבינלאומית והאזורית בדאעש והן במקרה של כוח ערבי אחוד בפוטנציה, נדרש יותר מרק הפעלה של כוח צבאי. ללא אסטרטגיה מקבילה לאסטרטגיה הצבאית, הגורמים המעורבים לא יצליחו לצמצם את חוסר היציבות השורר באזור, למגר לחלוטין את האיומים הביטחוניים ובעיקר את כוח המשיכה שלהם. הליגה הערבית תצטרך לפתח גוף אזרחי אחוד שישקיע מאמצים פוליטיים, כלכליים, חינוכיים ורעיוניים לטיפול במצוקות היסוד ולריפוי התחלואות השוררות באזור. אלו, אשר הציתו את אותן מהומות נשכחות המכונות באופטימיות דועכת "אביב הערבי".