לאחר הבחירות האחרונות...לא הכיבוש משחית, כי אין כיבוש - השמאל המנהל מלחמת שנאה עצמית ודה-לגיטימציה מול כל מי שאינו שמאל ואינו תואם נאמן להזיות השמאל, הוא זה שמשחית.
כך, למשל, הפך השמאל הישראלי את מתישבי יש"ע ל"אויבי המדינה", "אויבי השלום" ו"אויביו האישיים" המאיימים על ההגמוניה החברתית-פוליטית שלו. בחושיו היחידים שנותרו בריאים, חושי ההישרדות החברתית-פוליטית ושימור האליטיזם הוא מבין את התהליך המתרחש בישראל מאז 1977, ונאבק בו בכל האמצעים שלרשותו, ובכללם אמצעים בלתי לגיטימיים. במסגרת מלחמת הישרדות זו משתלח השמאל במתישבים בכל דרך אפשרית כמעט, טופל עליהם כמעט כל צרה שמתרחשת על העם היושב בציון מצד שכניו האלימים והתוקפנים, מציק להם בכל ערוצי ההשפעה על דעת-הקהל שבהם יש לו עדיין יתרונות יחסיים זמניים, מתגרה בהם, מעליב אותם, מבליע ומסתיר כל דבר טוב שהם עושים למען החברה והמדינה, משסה בהם אחרים מבית ומבחוץ, ולמעשה מנהל נגדם מלחמת חורמה בכל הכלים האפשריים, למעט נשק כבד. אם יש דבר-מה מרכזי, בישראל כיום שמשחית, זה הדבר.
השמאל לדידי, במקרה זה, הוא אוסף של חוגים חברתיים וקבוצות אינטרסים מתוך הסביבה הפוליטית, עולם האומנות, האקדמיה, חוגי המשפט, יוצאי צבא שקידום חלק מהם נשען לא מעט על קשרים ולא רק על כישורים
1 ובעלי הון ושליטה במוסדות כלכליים - כולם נאבקים למען אותה מטרה -שמירת מעמדם האליטיסטי בחלקת אלוהים הקטנה-גדולה שלהם.
בעימות אידיאולוגי-אינטרסנטי זה, שכח השמאל את שוויון הזכויות, את חופש הדיבור המחשבה והמעשה כל עוד הם מתרחשים במסגרת החוק, שבמסגרתם לכל אחד זכות לדעה משלו. לכל אחד זכות להלחם על דעתו ולנסות לשכנע אחרים בצידקת עמדתו ולכל אחד הזכות לחלוק על זולתו; לאף אחד, על-פי שום תיאוריה מוכרת, לא נתנה כל החכמה האנושית באופן בלעדי. רק בעולמות האמונה הדתית ובמסגרות פוליטיות טוטליטריות, מקיים הריבון את בלעדיות השכל שלו על פני כל אפשרות אחרת. ביהדות, מותר אפילו לאיוב לנהל דיאלוג נוקב עם אלוהים, כאשר הוא סבור שנעשה לו עוול, דהיינו: אלוהים טעה אם אין מניחים שאיוב עומד למבחן על ידו. ודומה שהיכולת של איוב לטעון לזכויותיו ולהצביע על קיפוחו, הוא, הוא המבחן כאן. אצל השמאל אין מרווח הדברות כזה. הטוטליטריות המחשבתית שלטת תמיד ועל הכל.
בעימות אידיאולוגי-אינטרסנטי זה, כאשר השמאל עוסק במתישבי יש"ע (או הימין הקיצוני, כפי שהוא מכנה אותם), קל מאוד להעביר אותו על דעתו למען "דתו", והוא שוכח אפריורי את חובת ההוכחה שחלה על המאשים ולא על הנאשם. לא הוכח שמדובר באמת בכיבוש - יש כאלה דעות; לא הוכח שדווקא נוכחות יהודים בא"י כשלעצמה גרמה עוול למישהו - יש כאלה טענות; לא הוכח שהמצאות יהודים בארץ ישראל, במקום זה או אחר או במספר מקומות עוררה מלחמה - יש סברות ממן זה כשם שיש הפוכות לה; ולא הוכח שאלמלא ישבו יהודים במקום כזה או אחר בארץ, היה פורץ שלום יציב של אחרית הימים - ויש גם כאלה אמונות. יהודים ישבו בארץ ישראל כמעט לאורך כל תקופת הגלות. בחלק מהזמן במספרים גדולים ובפריסה רחבה ובחלק אחר במספרים קטנים יותר או קטנים מאוד ובפריסה מצומצמת. אבל גם ערבים וזרים אחרים כך. אם הוכח משהו בעניין הקשר בין ישיבת יהודים בארץ לבין מעשי איבה עם שכניהם, הוכח בדיוק ההפך ממה שטוען לו השמאל, והוכחות אלה מלוות אותנו מאז תחילת שיבת-ציון לפני כ-130 שנה ויותר. די אם נזכיר לצורך זה את החלטת החלוקה מנובמבר 1947, את הכרזת המדינה שלא שינתה כשלעצמה דבר מבחינה התיישבותית ומאוחר יותר את כיבוש ופינוי סיני כ-1956, את היציאה הבהולה מלבנון ב-2000, את
הסכם אוסלו שעל פיו פינתה ישראל את מרכזי הערים הראשיות באיוש והעבירה את השליטה בהם לידי הרשות הפלשתינית וקיבלה בתמורה אינתיפאדה, את הבריחה מעזה ב-2005 ועוד. גם אם הולכים אחורה בזמן, הקשר הוא הפוך - ויתורים שראלי מעוררים עוינות ותוקפנות גדולים יותר. אבל אלה העובדות.
השמאל החליף את הרציונל המודרניסטי בו הוא תומך ואת העובדות באמונה עיוורת ובמנתרות חסרות-בסיס, כדי שאלה ישמשו לו נשק הסברתי ואידיאולוגי לשלילת האחר דעותיו, עמדותיו, רצונותיו ואמונותיו; האחר אינו נחשב ואם הוא אינו נחשב, הוא אינו קיים, ואחרי שמקיימים תרגיל או שניים בתורת ההונאה הפוליטית
2 והחלפת הדמוקרטיה האמיתית בדמוקרטיה של מראית-עין, ניתן להמשיך ב"דרך המלך" - דרך השמאל שאינה ניתנת לעירעור. אילו היינו עדים כאן לגישה הוגנת ורציונלית, היו צריכים הספקות שמעוררות העובדות להספיק לפחות להסכמה שיש לבדוק את תקופתן של התיאוריות. ולפני בדיקה כזו, אין מקום למלחמת סרק אזרחית-תרבותית על ביצה שלא נולדה. אצל שמאל מתנשא אין בנמצא שיקולים ממין זה.
שגיאה לוגית ואמונית היא מעשה אנושי, ועשויה לקרות לכולנו. חוסר רצון להכיר בה וללמוד ממנה לקחים מעיד על טיפשות, דוגמטיות וסרבנות מובנית לכל דבר שאינו תואם את המציאות המדומיינת של בית המדרש שעליו אמונים האליטיסטים. ובשם תכונות שליליות אלה הם בונים, מקיימים ומטפחים מחלוקות חריפות ושינאת-חינם והורסים כל חלקה טובה במדינה שלמן יום הולדה שוחה נגד זרמים עויינים שליליים. במקום להיות בצוות החותרים, הם נמנים על צוות המחבלים במסע. חזור ה"אני ואפסי עוד..." הוא המדד לכל דבר ולכל אחד. רק כשמגיעים המים עד נפשם שלהם, הם מתחילים להבין ששלח היא חרב פיפיות...
הבקעה ראשונה של חומת הניכור הזו התרחשה ב-1977, והגבירה את עוינות השמאל - יעני, "גנבו להם את המדינה...", כפי שמתבטאים חלק מ-"הגורואים" ההזויים השולטים במחשבותיהם ותובנותיהם של קבוצות האליטה בישראל. מאז ועד היום מתנהל מאבק חריף, לעיתים אלים, לפחות מילולית, ובוודאי הזוי, על ההגמוניה. כיבוש משלטים במחוזות הנחשבים שיאי מוקדי ההשפעה של העולם המודרני - פוליטיקה, בתי המשפט והתביעה, האקדמיה, הי-טק, המוסדות הפיננסיים וחברות הענק - ושימורם "בכל מחיר" הוא חלק חשוב במאבק זה, ולמען האמת לכל מי שעוקב אחרי התרחשויות בולטות במדינה ב-20 השנים האחרונות, קל למדי להבין מדוע.
יתכן שהבחירות האחרונות הן ההבקעה השנייה של חומת הניכור, המבססת את הראשונה. תחילה יהיו קיטורים וטענות הבל ונחזור לאמירות הידיעות מן העבר "שהקופים שרק ירדו מן העצים שוב משתלטים על המדינה...". ההפגנות האחרונות של הנוער האתיופי, מלמדות אותי, לפחות, אחרת. אם יבין זאת השמאל, תהיה לכולנו עדנה.
התבצרותה של
מפלגת העבודה באופוזיציה אינה מעידה על התפכחות ופריצת דרך. אולי משתקום
ממשלה חדשה ותפעל ותנצל עד תום את המנדט שנתן לה העם, ייתמו האשליות והשמאל יעמוד סוף-סוף על נפסדות גישתו וקוצר הראיה המאפיין אותה, וישנה את גישתו - המוקד הוא במפלגת העבודה. התבצרותה באופוזיציה אינה מעידה על הפקת לקחים או פריצת דרך תובנתית. יש בין האסטרטגים המייעצים למנהיגותה הסבורים שישיבה באופוזיציה היא מתכון לשיקום פוליטי. אינני משוכנע בכך. התרומה היחידה של ישיבה באופוזיציה באה מכיוון שלילי - מן העובדה שלא דבקות באופוזיציה השגיאות ותרעומת הציבורית המיוחסת לקואליציה, המבצעת. אבל אם "במקרה" תשכיל הקואליציה לפעול הפעם היטב ולפתור לפחות חלק מבעיות הפנים הפתוחות, עשוי הסיכוי הקודם להתחלף דווקא
בגימוד האופוזיציה מול הקואליציה ונטייה גוברת מצד הציבור לא לראות בה חלופה רצינית. במקרה כזה, יזקינו לא מעט חברי אופוזיציה במעמדם כאופוזיציה. רק מסיבה זו כדאי לנתניהו וללכוד להפתיע את כולנו, וגם את עצמם, ביכולת מושבחת.
אם לא יובנו דברים אלה, תדרש כנראה עוד הבקעה בכדי להנציח, לבסס ולהאיר בזרקור בוהק את המציאות החדשה בישראל, שבה הולכת ומתקבעות בתודעת הציבור העובדות הבאות:
בתחום המדיניות והביטחון הלאומי - א. יש רוב לנכונות ישראלית עקרונית להסדר סביר והוגן עם הפלשתינים, אבל אין לכך פרטנר; ב. הסדר אזורי הוא יותר סיסמה ממציאות, משום שהמדינות החשובות בהסדר כזה עדיין לא מוכנות למו"מ וממשיכות ביוזמה האולטימטיבית הסעודית-ערבית; ג. במזרח תיכון לבילי, עם סיכוני התגרענות אירנית, אסור לישראל ליטול סיכונים ביטחוניים מדיניים; ד. ארה"ב של אובמה, נותרה הצהרתית מחויבת לביטחון ישראל, אולם מעשית היא פועלת נגד האינטרסים הישראלים כפי שישראל תופסת אותם. בדרך זו היא מחלישה את ישראל בהשוואה למדינות אחרות באזור ובכללן כאלה שנחשבות כיום "מתונות"; במזרח תיכון לבילי, מי שכיום "מתון" עשוי בנקל להפוך מחר לאויב מרכזי; ה. אי-אפשר לסמוך על ממשל שמנהל מול ישראל מדיניות של "חשדהו וחשדהו" והבטחות קרי, כבודן במקומן מונח אבל הן אינן מספיקות.
בתחום ענייני הפנים - כל הקלפים בידי הממשלה החדשה, ואם תשכיל להשתמש בהם, תהיה דרכה לעוד קדנציה סוגה בשושנים. בכדי להיות רלוונטית בבחירות הבאות בנסיבות כאלה, השארות מפלגת העבודה באופוזיציה היא שגיאה גסה.
בתחום היחסים עם ארה"ב ויהדות ארה"ב - א. ארה"ב משתנה, דמוגרפית, מנטלית, תרבותית ועוד. האינטרסים האמריקנים העקריים אינם נמצאים יותר במזרח התיכון, וממשל אובמה הוא בין ידידותי לאניגמטי; ב. לא תעזור לשמאל יהדות מתבוללת בארה"ב, ולא מגויסים מחוגי השמאל האמריקני או האירופי.
4
אזרחי ישראל הם שיכריעו, ומי שרוצה להיות שותף, יתכבד ויבוא לחיות עימנו כשותף על-פי כללי המשחק הפוליטיים המקובלים בישראל ויטה כתף למאמץ לעיצוב עתיד טוב יותר לכולם; יש מספיק עבודה לכל החפצים בכך.
דרוש שידוד מערכות רציני ויפה שעה אחת קודם. שידוד מערכות זה חייב להשליך לפח הזבל את שינאת החנם, לקבל את שוויון הזכויות דה-פקטו כעקרון מנחה, לקבל את הדמוקרטיה כמשטר המנהל בראש וראשונה את דרכי קבלת ההחלטות וההכרעות בישראל. בעיצוב מחדש של יחסי הפנים בישראל, טמון המפתח לעוצמה הלאומית, לסיכויים לשלום, ליציבות פנימית וחיצונית ולמעשה גם לעתידו של העם היהודי כולו
4.
