כמה ימים לפני תום המועד להקמת
ממשלה, וכלי התקשורת מצאו את הבעיה המהותית בממשלה שתקום: היא תיכנע לסחטנות החרדית. "הדרישות החרדיות יעלו כמעט ארבעה מיליארד שקלים", ייבבו הכותרות.
יאיר לפיד נשלף מהבוידעם כדי לתת תגובה למעשי-נבלה כמו מפלגות חרדיות שמגיעות עם דרישות לקואליציה, שחר אילן התייצב להסביר כי ההסכם הקואליציוני עם
יהדות התורה הוא 'אחד ממעשי השוד הגדולים של הקופה הציבורית',
דן מרגלית התוודה שקשה לו לנשום, ו
רביב דרוקר הפך לאביר הלבן של ממשל תקין כשפרסם בבלוג שלו את רשימת הדרישות המלאה ו'החמדנית' איתה הגיעו החרדים למשא-ומתן.
בשנתיים האחרונות, כשכיהנה כאן ממשלה נקייה מחרדים, זכינו לפחות לדבר אחד: לא שהשנאה לחרדים נגוזה, אבל קצת היה קשה להתלונן שהחרדים שודדים את הקופה הציבורית בזמן שממשלת לפיד-את-בנט חותכת בבשר החי של תקציבי המוסדות החרדים, כמעט מוחקת את קצבאות הילדים, ומבטלת את אבטחת ההכנסה לאברכים עם שלושה ילדים. אבל הבחירות האחרונות שינו את התמונה. לפיד אאוט, החרדים אין, והתקשורת שוב פותחת את ספרי הקינות-על-סחטנות ושבה ליילל.
מבנה הממשלה בישראל, יש לומר, ייחודי במשקל שהוא נותן למפלגות קטנות. כשמפלגת הרוב הזוכה בניצחון מוחץ - הליכוד - זוכה בסך-הכל ברבע מהמושבים בפרלמנט, אין מנוס מהתייחסות רצינית למפלגות קטנות. בקואליציה הקרובה צפויים להיות 67 חברי כנסת. בתסריט כזה, ברור כי כל מפלגה בת שישה מנדטים והלאה מרגישה - ובצדק - שאי-אפשר בלעדיה. כך טס ליברמן לחו"ל והודיע שלא יטרחו לחפש אותו בלי תיק החוץ על מגש של כסף, כך כופף
משה כחלון את נתניהו וקיבל היענות מלאה לדרישות חסרות התקדים שהציב, כך דורש בנט שלושה תיקים משמעותיים לשמונה חברי כנסת, וכך מגיעות גם המפלגות החרדיות ומנסות לתקן את נזקי הממשלה הקודמת.
וכי מה ביקשה יהדות התורה? לא הגדלה של קצבאות הילדים לרמות של לפני עשור - בסך-הכל החזרה למה שהיה לפני שנתיים, אז קוצצו הקצבאות באופן שגרם אפילו לביטוח הלאומי לצאת בפומבי נגד הצעד. תקציבי הישיבות לא הולכים לנסוק לשחקים אלא לחזור למצב שהיה בטרם הגיע יאיר לפיד וניסה לחסל את
עולם התורה בארץ. חוק הגיוס יעבור ניתוח קטן ויוסרו ממנו הסנקציות הפליליות - לא הכלכליות - לגביהן מסכימים כל המומחים שממילא לא ניתן ליישם אותן. רפורמת טיפולי השיניים, שיעל גרמן הקפיאה, תחזור לתוקף וילדים עד גיל 18 יקבלו טיפולי שיניים חינם: דרישה מגזרית? רק אם החרדים הם היחידים שילדיהם סובלים מחורים בשיניים. חוק ביטוח סיעודי לכל אזרח גם הוא דבר שיועיל לאזרח הקטן באשר הוא. ההסכמות בענייני דת ומדינה (הקפאת חוק הגיור השנוי במחלוקת, איסור על חקיקה פרטית בנושא, בקשת חוות דעת של הרבנים הראשיים בחקיקה ותקנות הנוגעים לנושאי דת) הן כולם ניסיונות נואשים לשמר את שאריותיו המתפוררות של הסטאטוס-קוו.
תפקידה של מפלגה לדאוג לציפור-הנפש של קהל בוחריה, ואין ספק שהמפלגות החרדיות עושות מאמץ לדאוג לאינטרסים של בוחריהן. אבל אין גם ספק שחלק גדול מהדרישות של יהדות התורה לא יועילו אישית דווקא ל
משה כהן מבני ברק או לשרה לוי מירושלים: הן נועדו לעזור לכל אזרח בישראל - או לשמור על הזהות היהודית של המדינה.
אז למה מנגנת התקשורת שוב את מוזיקת 'הסחטנות'? כנראה שעדיין יש מי שחושב שם ששנאה לחרדים היא מטבע עובר לסוחר, הרבה יותר מאשר ביקורת על הדרישות של ליברמן או על התוכניות הגרנדיוזיות של כחלון. אנשי מקצוע אוביקטיביים רואים את הדברים אחרת. כך למשל הסביר הכלכלן
שלמה מעוז: "המילה סחטנות בנוגע לחרדים אינה נכונה - אם יש כזה מושג בכלל, הוא קיים בכל הסקטורים. הניסיון של מעמד הביניים לקבל דירות במע"מ אפס, למשל, הוא סחטנות גבוהה הרבה יותר".
"כמו לכל קבוצה, גם לחרדים יש דרישות, וזה לגיטימי", סיכם מעוז. אבל, כידוע, עבור עיתונאים מסוימים, 'חרדים' ו'לגיטימי' הן שתי מילים שאינן יכולות לדור באותו משפט.
