הצעד שסלל את הדרך לקבלת התורה היה האחדות והאחווה. היציאה ממצרים לפני 45 יום הייתה עדיין שלב הכנה לקראת הפסגה. כבר בעומדם על שפת ים סוף כאשר פרעה וצבאו דולקים אחריהם ומשיגים אותם, אומר המדרש כי היו בתוך העם ארבע קבוצות, כל אחת הציעה דרך פעולה שונה מחברתה.
להילחם, לשוב למצרים, ליפול בידם ולכולם אומר משה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", רש"י. ואחר כך כל המסעות היו דעות שונות. היכן כדאי לחנות ולהקים את המחנה הזמני, ורק עתה בראש חודש סיון נאמר "בחודש השלישי באחד לחודש ביום זה באו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר" ורש"י במקום מבאר, שעד עתה חנו בתרעומת ועתה הייתה הסכמה כללית, כאיש אחד בלב אחד, אמר הקב"ה הרי השעה שאתן תורה לבניי.
ויש להבין מדוע דווקא כאן התאחדו הלבבות? ויותר מכך, הרי בכל המסעות כדי לצאת לדרך היה הענן מתרומם ומאותת להם כי זה רצון ה', בהעלותו ובנוחו, גם מקום החניה היה על-פי ה', וכך לשון הפסוק "על-פי ה' יחנו ועל-פי ה' יסעו".
אם כך, מה מקום יש למחלוקת? הרי ברור להם כי זה רצון הבורא ומי יחכם ממנו? ועל כולן יש להבין מדוע זוהי ההכשרה לקבל תורה, כאשר קיימת האחדות, אפשר להבין זאת כמעלה, אך כהכרח שבלעדיו אין תורה מדוע? הנה ידוע כי בתורה יש שני חלקים. בין אדם למקום, המצוות והחובות שבין אדם לבורא. כגון מצוות המועדים, המצוות שהזמן גורם להם להתחייב.
הנחת תפילין, לבישת ציצית, איסורי אכילה וכו', בהם עומד האדם מול בוראו. והחלק השני - בין אדם לחברו. כל המצוות על התנהגות עם הזולת. לאלה כלאלה, יש צורך בהכנעה ובביטול הדעת והרצון העצמי של האדם כלפי בוראו וכלפי חברו. המילים שבהן קיבלו עליהם ישראל מלכותו יתברך היו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
כלומר, נעשה תחילה ולא נתנה הדבר בהבנתנו וברצוננו. עד כמה שקשה הדבר כלפי הבורא, כלפי הזולת הדברים קשים עוד יותר. מדוע עלי לאהוב את זולתי ב"ואהבת לרעך כמוך", מדוע עלי לוותר, ולהימנע מנקמה שהיא בוערת כאש בעצמותיי? "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך", במה הוא טוב ממני? הלא דעתי נבונה מדעתו ומדוע עלי לעשות רצונו ולבטל דעתי? ועוד כהנה וכהנה שאלות וכעסים.
וכאן הידיעה "קוב"ה אורייתא וישראל חד" - האחידות המושלמת היא רק על-ידי צירוף כל שלושת הגורמים - להתחבר לבורא עולם ניתן רק על-ידי התורה, והיא מחברת אליו את ישראל, וכשם שאנו מבינים כי הבורא אחד ואחדותו מוחלטת כך התורה וישראל אחדות אחת הם. וכשם שאי-אפשר לה לתורה להיות חלוקה ונפרדת נושא אחד ממשנהו, ואותה הלכה תקפה לסדר מועד ונזיקין כך גם אין חילוק בין ישראל - נשמתם וחילוק גופם.
וכך כאשר האדם מסוגל לבטל דעתו לזולתו ולראות בו את החלק האלוקי שבו, ובעצם אל הבורא הוא מתבטל. רק עתה באה שלמות זו לידי ביטוי. והנה כל עוד היו חלוקים ונפרדים זה מזה, פלוני סבור כך ואלמוני אחרת ולא היה בכוחם לבטל דעתם וליצור ההסכמה הכללית ההכרחית לקבל בתורה את החלק שבין אדם לחברו.
כל אותם הימים שיצאו ממצרים עדיין לא הגיעו לדרגה זו ואף שראו בחוש את הענן עולה או עומד עדיין היה מקום בליבם לחשוב שמא מקום פלוני ראוי יותר, אומנם זה רצון ה' אך אילו הדבר תלוי בי היינו חונים במקום אחר. ורק כעבור ימים רבים - כ-45, הגיעו לדרגה של הכרת הזולת כחלק אלוקי כפי שאמרנו, וממילא כאשר הגיעו למרגלות הר סיני כאן בתחילת חודש סיון התרוממו למעלה זו ואז אמר הקב"ה הגיעה השעה, עתה הם ראויים לכך כי הגיעו למקום הראוי.
ואולי זה היה דקדוק הדין עם תלמידי רבי עקיבא שמספרת הגמרא במסכת יבמות דף סב: כי היו שנים עשר אלף זוגות תלמידים לרבי עקיבא ועל שלא נהגו
כבוד זה בזה נענשו ונפטרו כולן בפרק זמן מפסח עד עצרת (שבועות). כי מתלמידי רבי עקיבא שדרש על הפסוק "את ה' אלוקיך תירא" - את - לרבות תלמידי חכמים, כלומר שיש צד השווה בין הקב"ה לבין תלמידי חכמים. והדברים הרי מדהימים.
בורא כל העולמים, היקום כולו וכל אשר בו משווה כבודו לבשר ודם! ותלמידים אלו שלא נהגו בכבוד הראוי נענשו בכל חומרת הדין. ולסיום, מזלו של החודש הוא תאומים, לאמור שווים ואוהבים שניהם יחדיו, כאיש אחד בלב אחד.
