בכ"ה במרחשוון התשע"ה נתקדרו השמים בעבים. כרעם ביום בהיר נשתנו חייהם של עשר משפחות, מאות חברי קהילה ואלפי תושבי שכונת הר נוף שבירושלים - יחד עם כלל תושבי ארץ ישראל, שהזדעזעו לשמוע על הרצח הנורא שהתרחש בשעת בוקר בבית הכנסת שעל-ידי קהילת בני תורה על-ידי מרצחים ערביים וגבה את חייהם של חמישה קדושים. הפיגוע שהחזיר במראותיו את העם מאות שנים אחורה, לימים אפלים של טבח ואכזריות שכמוהם כבר זמן רב לא שמענו - יישאר חרוט לעד בלבנו, ולפני הכל בליבותיהם של משפחות הנרצחים והפצועים שעדיין נושאים על בשרם ועל גופם את רישומי היום המר והנמהר. חצי שנה חלפה מיום הפיגוע האיום. שישה חודשים של סבל, התמודדות ועוגמת נפש של ממש למשפחות ולשורדים. הלב, שבכוחו לסבול הכל, טרם עיכל את הזוועות הגדולות שהונחתו על ראשנו ביום ההוא. והעיניים טרם יבשו מדמעות הנהי והשכול שירדו בתוגה לעילוי נשמה ולרפואה. שנת האבל מורגשת לא רק בבתיהם של הקדושים, היא קיימת בהוויתה - בבתי המדרש של הקהילה ובלבם הרחב של היהודים באשר הם. חמישה קדושים קבר עם ישראל ביום הפיגוע הנורא, ארבעה הרוגי מלכות וחסיד אומות העולם אחד, לכולם גלעד והנצחה, לכולם מצבה וזיכרון - הן לא דבר ריק הוא לזכות למות על קידוש השם. נשמותיהם הקדושות זוכות לחסות בנועם השכינה, מעלתם גדולה ונצורה, וזיכרונם יישאר לעד. אך ל'אוד מוצל מאש' אחד - אין גלעד ואין מצבה, אין זיכרון ואין הנצחה. רק מזכרת יש לו, מזכרת איומה מיום הפיגוע, בהיותו חשוף וגלוי לסכיני קצבים וגרזן שחתכו ובקעו בבשרו החי, ששברו ורוצצו את גולגולתו. המצבה שלו היא הצלקת והגלעד שלו הם חייו שניתנו לו במתנה בנס שלא מן המניין, כדי שיוכל להיות כאן, בזה העולם, ולספר - לספר על המראות שראו עיניו ועל התובנות המחרידות, ששייכות רק לו, למי שהיה, למי שנחבל, למי שנפצע ומצבו הוגדר אנוש, למי שנותח שמונה פעמים ועמד בין שמיים לארץ, למי ששמו נישא בשפתותיכם יומם ולילה ולמי שתוארו המלא אינו יותר משמו ושם אמו. הכירו את 'איתן בן שרה'. האיש מאחורי השם, שנושא בלבו את הנס הגדול שחווה ומבקש להעבירו הלאה לכל מי שזכה והשתתף בתפילות לרפואתו. ישבנו עם רבי איתן מועלמי, הניצול מפיגוע הטבח, לשיחה ארוכה, שיותר משהיו בה דמעות היו בה תקוות, ושיותר משהיו בה בכיות היו בה אמונות. את הראיון הבלעדי הזה שלפניכם, כדאי שיקראו גם קציני משטרה בכירים וחוקרי שב"כ, שכן הגילויים החדשים שיצאו מפיו של איתן בן שרה, שהוא היחיד שראה הכל ויכול להעיד ולספר, הופכים את המקרה 'הידוע' על פניו ומספרים סיפור אחר לחלוטין, עם שחקנים אחרים לחלוטין, ועם תיאורים מפחידים הרבה יותר. את רבי איתן מועלמי אני מכיר ולא מהיום. דמותו התורנית והיותו איש חינוך מוכר, גורמות לכך שרבים מתושבי הר נוף מכירים אותו, ואם לא בשמו, אז בפניו. מעשי החסד הרבים שנקשרו בשמו ובשמם של הוריו ומשפחתו, מוסיפים הילה לזיו פניו הקורנות ולהדרת פניו הטהורות. דמותו התמירה, הנשענת על מקל הליכה לשיקום, חזרה לשכונה, ומשכך אך טבעי היה כי נבקשו לישב עמנו לשיחת מוסר - כפשוטו. לשיחה על חיים שלאחר המוות, עם מי שהרגיש על גופו את יד השם. הראיון עמו, שהתקיים בביתו המשקיף על מקום הטבח, היה לא קל. הרב איתן מועלמי אחוז כאב גדול, הן פיזי והן נפשי. הפצעים שנפתחו לצורך הראיון, החלו מדממים בדמעות של תוגה ואושר, של כאב והודיה. במהלך השיחה, נכנס לחדר בנו - שהיה הגוף האחראי בבית ובמשפחה בתקופת אשפוזו הממושך של האב, והיה זה שתפקד כאב וניהל את ביתו בציר 'הדסה' - הר נוף. עדותו הנוספת של הבן, המתפרסמת כאן לראשונה, שופכת אף היא אור חדש על מסכת הייסורים הגדולה שעברו האב ומשפחתו עד לרגעים הללו של סיפור הדברים. עד - ועד בכלל. עליתי את עשר הקומות אל הבית שעסוק עדיין בקבלת הפנים של האב, בדחילו ורחימו, נושא תפילה כנה לבורא עולם שאזכה לשמוע ולהעתיק הלאה את דברי ההודיה ולזכות לראות את האור מתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה דווקא. הדלת, שעטורה הייתה בדפים צבעוניים המלאים דברי שבח לבורא עולם וברכות לאב השב הביתה, היא זו שקיבלה את פני והיא זו שהתחילה בעצם את הראיון באור חיובי, מברך ומודה. הקשתי קלות ונכנסתי, על הכיסא כבר ישב הרב איתן מועלמי, לצדו המלווה - 'המתנה' היחידה מהביטוח הלאומי שעוד נותרה. "הילדים שלי נגד הראיונות האלו", פותח הרב מועלמי את השיחה, פניו שלוות. "הם אומרים לי: אבא למה לך? אתה צריך פרסומת?" - ומה אתה עונה להם, אני שואל ומתיישב. "שהם צודקים", הוא עונה. תשובה כנה כל כך ומעלת חיוך.