משפטו של הרצל מרציאנו אמור היה להתקיים באולם המרכזי בבית- המשפט המחוזי בתל אביב. קהל רב מילא את שורות- המושבים שנועדו לציבור הרחב. הסקרנים הקבועים כבר תפסו את מקומם. עיתונאים וצלמים רבים המתינו ליד הכניסה לאולם-המשפטים. מצלמות הטלוויזיה היו ממוקדות לעבר הפתח הצר שמתוכו אמור היה להגיח מרציאנו ביחד עם מלוויו מיחידת-נחשון של השב"ס.
כמה דקות לפני השעה שמונה וחצי הגיע מפקד היחידה הסמויה ללשכתו של השופט רבינוביץ. הוא נכנס אליה ביחד עם הפרקליט שאמור היה להופיע במשפט מטעם פרקליטות-המדינה. יואל בן-שטרית סיפר לו על דני בן-אור. הוא לא פירט את הסיבות שהביאוהו, לדעתו, לעשות את מה שהוא עשה.
השופט רבינוביץ לא הגיב. פניו נשארו חתומות.
לאחר מכן, הודיע הפרקליט, איש צעיר שאף פעם לא הופיע במשפטים מן הסוג הזה, שהוחלט, על דעת פרקליט המדינה, בגיבויו של היועץ המשפטי לממשלה, לבטל את כתב-האישום נגד הרצל מרציאנו.
הוא לא מסר סיבות לכך. הוא, כנראה, גם לא ידע מה מסתתר מאחורי ההחלטה לבטל את כתב-האישום. כמו חבריו בפרקליטות, אלה שהכינו את כתב-האישום, הוא לא ידע דבר מעבר למה שפורט בכתב-האישום.
ככל הנראה, הוא גם לא היה מוכן להשיב לטענה שיש מקום למחוק את כתב-האישום כבר בשלב הזה בגלל כשלים חקירתיים-דיוניים. למזלו, כתב-האישום בוטל מסיבות אחרת שהוא לא ידע עליהן דבר.
לא היה טעם במעמד הזה להיכנס לפרטים. יואל בן-שטרית ידע, כמובן, את הסיבות לביטולו של כתב-האישום. המפכ"ל, בהתייעצות עם שר-המשפטים, החליט שנוכח ההתפתחות האחרונה בפרשה, אין עוד טעם להמשיך בניסיון להתחקות אחר המעורבים האחרים בה.
השופט ירוחם רבינוביץ הניד בראשו ללא אומר. הוא ביקש לשאול על אודות בתו, אך הוא לא העז. יואל בן-שטרית הבין ללבו ופתח בשיחה בעניין הזה לאחר שהפרקליט הצעיר עזב את הלשכה.
לדעתו, הוא אמר, רותי תיעצר בידי המשטרה המקומית בארצות הברית, ולאחר מכן העניין יטופל בידי ראש המוסד המיוחד, מי שיש לו יכולות לעשות דברים לא-שגרתיים, הרחק מעינו של הציבור.
רותי תוחזר ארצה כדי לעמוד למשפט. ולכשתחזור, הבטיח יואל בן-שטרית, הוא בעצמו יטפל בעניינה. השופט רבינוביץ הודה לו. את מה שהוא חשב לעצמו באותן דקות הוא שמר לעצמו. מתוך השיחה עם יואל בן-שטרית הוא, לפחות, הבין שאת מה שקרה בדירתו בלילה לא הצליחו ביחידה הסמויה לתעד - וזאת כבר הייתה נחמה גדולה עבורו.
לא יואל בן-שטרית ולא אף אחד אחר במערכת אכיפת-החוק לא ידע, למעשה, כיצד היה השופט ירוחם רבינוביץ נוהג אם הייתה מונחת בפניו בקשה למחוק את כתב-האישום נגד מרציאנו מטעם סנגורו.
לא הייתה, למעשה, כל ראייה שהוא הסכים להיעתר להפצרות של דני בן-אור. הפנייה שלו למפקד היחידה המרכזית ללחימה בפשיעה חמורה ניקתה אותו גם מעצם קיום הפגישה.
בעתיד, לכשהוא יישאל בוועדה המיוחדת, בידי אחד מחבריה, על הסכמתו להיפגש עם פרקליטו של נאשם העומד לפניו לדין, הוא יוכל להסביר, ללא קושי, את הרציונאל שבקיום פגישה כזאת.
בנסיבות שהוא היה נתון בהן, בגלל מעשיה של בתו, הוא יטען, לא הייתה לו כל ברירה אחרת. הוא רצה לברר מה מתכוונים אלה שגרמו לבתו לנסוע לארה"ב עם סמים לעשות - ואולי גם להרוויח זמן כדי לתת לרשויות המופקדות על לחימה בעבריינים מסוגו של הרצל מרציאנו שהות לעשות את עבודתן.
הנשיא(בדימ.) של בית המשפט העליון, מי שישב בראש הוועדה המיוחדת, לא כל-כך אהב את התשובות האלה.
הוא מצא את שיקול-דעתו של השופט רבינוביץ פגום.
לטעמו, היה עליו לפנות לרשויות המתאימות לפני שהפגישה התקיימה - ולא לאחריה. בסופו של דבר, לא נדרש השופט רבינוביץ לפרוש מתפקידו, אם כי לשר-המשפטים היה כבר ברור שמי שבתו יושבת בבית- סוהר בגין הברחת סמים לארה"ב יתקשה בעתיד למלא את תפקידו כהלכה.
המפכ"ל היה מרוצה - ולא מרוצה. הוא בהחלט לא רצה בנפילתו של השופט ירוחם רבינוביץ. אבל הוא גם לא רצה בתפוחים רקובים במערכת שהייתה יקרה מאוד לליבו.
יואל בן-שטרית הבין אותו. הוא לא אהב את דרך התנהלותו בפרשה - אבל הוא יכול היה להבין כיצד היא נולדה.
בה-בעת, היה קשה לו עם סופה הטרגי של הפרשה.
היא הייתה טבולה, מראשיתה, באי-מוסריות.