אני קורא מאמרים ותגוביות (טוקבקים) רבים בשבחם של השרים בנט ורגב אשר הכריזו מלחמה על אמנים מסוימים, ומתמלא עצב. השרים החליטו שהם כיום בשלטון והם יעשו סדר בכוח זרועם בעולם התיאטרון: ירדפו את האמנים אשר יצירותיהם ואמירותיהם פוגעים באינטרסים של המדינה. אני עצוב כי אני יודע מראש שהמאבק הוא אבוד, שגם השרים ישברו את קרניהם ויביאו יותר נזק מתועלת - לתיאטרון, לתרבות כולה, לתדמיתה של המדינה.
לי ולכל אלה שתומכים בריבוי הדעות אין שום בעיה עם יצירותיו ועמדותיו של הבמאי באשר מורכוס, אשר בחר לעלות הצגה אודות חייו הקדושים של הרוצח ואליד דקה; אין לי גם בעיה עם השחקן
נורמן עיסא, לו מצפונו לא מאפשר להופיע בבקעת הירדן וכו'. אין לי בעיה באופן כללי עם גילוי עמדות פוליטיות של אמנים למרות ששתיקה בנושא יפה לאלה שמקבלים משכורת מהמדינה.
יש לי בעיה עם העובדה שמסיבה מסתורית 90 אחוז מהאמנים התייצבו בצד אחד של המפה הפוליטית. בחבורה המלוכדת הזאת נמנים לא רק שחקנים ובמאים עצמם - אלא גם חברי וראשי ועדות אמנותיות שברגע שדמות פוליטית מנסה להתערב מיד מאימים בהתפטרותם; גם
אנשי מפתח בתקשורת אשר בוחרים אצל מי להזמין ביקורת על הצגה, תערוכה, ספר, הופעה, איזה ביקורת לפרסם - מפרגנת או קוטלת - בהתאם להשקפת עולמם. המצב יוצר שיפוע מסוכן ביותר אשר מאיים על שלום הספינה המשותפת שלנו, מפריע להתקדמותה, מזהם את מהלך היצירה.
זה לא אומר שטבעו של האמן הישראלי הוא להיות מטיף נלהב של העמדות האגף השמאלי ביותר של מפלגת מר"צ. אני מכיר לא מעט יוצרים אשר חושבים אחרת אך הם שותקים. למה לא שומעים את קולם? למה הם לא מתייצבים לימינם של השרים?
עוף מוזר
הם פוחדים. הם שותקים בגלל פחד לאבד את האפשרות לעסוק באמנות. האידאולוגיה של ה"שמאל" מחנכת את חסידיה לאפס סבלנות כלפי אחר. לפי תורתם אם אתה לא איתם - אתה נחשב לאויב ויש לחסל אותך כאמן. אין אופציה להיחשב למתון, או "חסר דת", או "לא מתערב בפוליטיקה". מיד חושדים שאתה בתוך ליבך מצביע ליכוד או
הבית היהודי ואוהד בית"ר. אמן שלא ממהר להכריז על עמדותיו השמאלניות המובהקות מצטייר כסוטה, עוף מוזר, קיצוני בעליל.
הברנז'ה מצפה מכל אמן לאיזו אמירה "שמאלנית" גרידא; אמנים למדו כי זוהי כרטיס הכניסה למועדון הסגור של החבורה אשר אחראית על חלוקת תמלוגים, פרסים, תפקידים ועוד. אין צורך להמציא הוכחות יצירתיות לנאמנות שלך לדרכם. תקרא לא לשרת בצה"ל, תאשים את ישראל בכיבוש, תגיד שירושלים - עיר מחניקה, תכריז על שנאה כלפי נתניהו, שריו וכל הליכוד... ומיד מתגמלים אותך: מזמינים לאולפני טלוויזיה שם אתה מקבל פרסומת חינם לספרך, מתיאטרון מרוחק מזמינים לשחק בתיאטרון הלאומי, מפרסמים ראיון מחמיא על פני שני עמודים בעיתון של המדינה...
אמנם יש אמנים שלא מסתירים את דעותיהם ה"לא שמאלניות" שלהם, אך הם מעטים מאוד.
שרית חדד מעזה להופיע בכינוס של הליכוד, אייל גולן לא מתבייש להזדהות עם יישובי עוטף עזה, אתמול
זאב רווח יצא להגנתה של
מירי רגב. אבל הם מיעוט שבמיעוט, ומרימים את קולם רק אחרי שכבר התבססו כאמנים מוכרים ומוערצים.
אני לא ממליץ לשרת התרבות להתעמת עם הבוהמה הישראלית שלתוכה הסתננו לא מעט אמנים מזויפים אשר במסווה של אמנות עסוקים בלקדם את האג'נדה הפוליטית של מפלגה קיקיונית. הם עושים זאת במלוא המרץ, בין השאר מנסים לשכנע את אזרחי ישראל שדווקא הממשלה שנבחרה על-ידי רוב העם - היא היא הקיקיונית והלא לגיטימית.
פילים בחנות חרסינה
אם פוליטיקאי ינסה לקרוא להם לסדר - מיד ישמיעו האשמות: "סתימת פיות", "התערבות פוליטית". הם למדו היטב לבטא את מילות הקסם: "
חופש הביטוי", "סכנה לדמוקרטיה", "הטלת צנזורה"... ולא יעזרו מספר המנדטים שקיבלתם בבחירות, לא השליטה במקורות המימון, לא הזכות למנות ועדות אמנותיות. גם אם לבנט ולרגב יצליח הפעם הניסיון להוציא, לאסור ולהפסיק מימון, המצב לא ישתנה. מחלת ההתגייסות לטובת מפלגה אחת כה חמורה, שטיפול בפלסטר לא ישנה הרבה.
השרים רגב ובנט מתנהלים כיום כפילים בחנות חרסינה. וקשה להאשים אותם: המדינה שלחה אותם ללטרון ללא הדרכה, ללא נשק ותחמושת...
אז כיצד להתמודד עם בעיית החד-גוניות הפוליטית בתרבות הישראלית? לוותר ולא לעשות מאומה? לא. אני בעבר כבר התבטאתי
בנושא כאן,
וכאן.
וחוזר: אין צורך בהשתקה, באיומים, ברדיפות, בפסילה. יש להקדיש זמן, השפעה ומשאבים לעשייה חיובית. יש לדאוג לריבוי עמדות - גם בקרב האמנים הישראלים.
מקצועיים עם קבלות
במקומה של שרת התרבות מירי רגב לא הייתי מתרגש מזה שתיאטרון חיפה לא מופיע בפני קהל מסוים כי יש בלהקה שחקן עם מצפון רגיש במיוחד. שיבושם להם - לשחקן ולתיאטרון. זכותם. לא הייתי אוסר, שולל מימון, מוציא מסל תרבות וכו'. הייתי דואג שבאותה חיפה בהקדם האפשרי יפתח תיאטרון נוסף אשר ישמח להופיע בבקעת הירדן, באריאל, בקריית ארבע.
תיאטרון מסוים מהלל רוצח יהודים? בסדר. שיהיה פלורליזם. נפתח תיאטרון בהנהלת אמנים אשר יטיפו לאהבה לחיים, לדו-קיום. אם מישהו יטען שאין אמנים מסוג זה - אני יכול תוך שבוע להציג לשרת התרבות ולשר החינוך קבוצה מגובשת של מחזאים, שחקנים, במאים - מקצועיים עם קבלות (לפני כתיבת הרשימה הספקתי לשוחח איתם וקיבלתי הסכמה עקרונית) שמוכנים לפתוח תיאטרון ללא החרמות עם לב פתוח לרעיונות שונים. אני מבטיח תוך מספר חודשים להזמין לפרמיירה הראשונה את תושבי חיפה, בקעת הירדן ותושבי שינקין בתל אביב, ותושבי נצרת עילית ונצרת תחתית ואום אל פאחם. ללא "הדמוקרטים המזויפים" אנחנו נמצא שפה משותפת.
הם ישמחו להציג את יצירתם לכולם, ואין בליבם סלידה לשום חלק מאזרחי ישראל. הם יופיעו גם בהזמנת "ועדים חזקים" וגם בפני עובדי קבלן, יפנו גם לאינטלקטואלים, וגם למנשקי הקמעות, לצעירים ולמבוגרים, לעשירים ולבוחרי כחלון. בלקסיקון שלהם אין מילים כמו "אספסוף", "צ'ח-צ'חים", "פרימיטיביים", "בהמות". הם - חסידי הסובלנות האמיתית.
ואז נראה איזה תיאטרון יצליח יותר בבירת הצפון. הייתי מקדם פרויקט דומה גם בירושלים, בת"א, בבאר שבע ובאילת. יש בישראל מספיק אמנים למשימה כזאת. הם, כאמור, פוחדים לצאת מהארון השפוי והמתון שלהם - אבל אם תובטח להם האפשרות לעסוק ביצירה בלי שיכתימו אותם כ"ימנים קיצונים", שלא ישללו מהם מראש את האפשרות להכרה, לפרסים, לפרגון בתקשורת, לביקורת הוגנת שמתעלמת מהאי-נכונות שלהם להתייצב כפרשים חופשיים של מפלגת מר"צ - הם יצאו מהארון, הם ללא פחד יכריזו על חוסר רצון להשמיע דעות "שמאלניות" הרסניות. הייתי עושה זאת בשם הדמוקרטיה, בשם חופש הביטוי, בשם שלום העם.
ריבוי התיאטראות בעצמו יביא עם הזמן לאיזון, האמנים יתקוטטו ביניהם בלי הצורך בהתערבותם של הפוליטיקאים. לא פוליטיקאי ולא פקיד זה או אחר רשאי לגזור את גורלו של תיאטרון - אלא הצופים שיצביעו ברגליים (בשקלים שלהם): לאיזה הצגה הם רוצים ללכת - לסיפור חייו הנפלאים של רוצח או לסיפור לבבי, להצגות שזורעות שנאה, דורשות "צדק" על חשבון העם אשר כבר שילם מחיר כבד בשואה וב2000 שנות גלות - או לתיאטרון אשר מטיף לערכים פשוטים ובנליים כמו אהבה, סובלנות, פשרה, עזרה, משפחה, ילדים, עבודה לפרנסה...
