התקשורת לשרותך

כוחה של התקשורת

לתומי חשבתי תמיד שכתקשורת מוטלת אחריות על כתפינו, העוסקים במלאכה. אין לי כל צל של ספק שבידינו כוח רב, אך איני שוכח לרגע שהכח אינו נובע מאתנו כי אם מהקוראים, המאזינים והצופים שלנו. את ואתה הם המקור, ועלינו החובה לזכור זאת כל הזמן. עיתונות טובה אינה רק דיווח. היום קל יותר מתמיד "לדווח:" קליק אחד ותמונה מופצת ברשתות החברתיות. משפט קצר אחד עובר דרך כל העולם כזעזוע. כל זאטוט מגדיר עצמו "איש תקשורת," "עיתונאי" או אפילו "סופר". מחד אינו יודע ולו גם את הדברים הבסיסיים ביותר, שכן העולם החל אתו וכך היו פני הדברים מעולם, ומאידך עשרות או מאות אלפי אנשים לפעמים עוקבים אחריו, קהל עצום ורב. אין ספק שטוב שאנחנו כל כך מקושרים, ובלוגים, ציוצים ורשתות חברתיות הן בעלות כוח עצום. אך כל זאת אינו הופך מאות מיליונים למומחי סרטים, מסרים או כתיבה. למה דומה הדבר? לאדם המבקר באוניברסיטה זו או אחרת (אולי בכלל לפגוש מישהי בפאב ברחוב הסמוך) וחושב שבעצם נוכחותו, הוא הפך לדוקטור מוסמך. עיתונאי טוב "מריח" סיפור, חש אותו באוויר, מרגיש רעד בגוף ויודע שהנה זה דבר שטוב להסיב את תשומת לב העולם אליו, או דבר שיהווה ענין ל"צרכנים" שלו. בעיתונות טובה יש את ה"מעבר," וכך לימדו אותי תמיד להסתכל מסביב ולשאול את עצמי מה אני לא רואה, מי לא הגיע, מי לא נמצא, מה צריך להיות ומדוע המציאות כה שונה מהרצוי או הצפוי. זה הרבה יותר מעניין, שכן המובן מאליו נועץ בך עינים, מולך ממש, ואנחנו כל כך מרותקים, עסוקים או מהופנטים, שאין אנו שמים לב למסגרת, למה שחסר. תפקיד העתונאי לנבור, לגלות, להאיר באור יום כל מיני פינות אפלות. תפקידו לטפס לאזור גבוה יותר, לנקודה ממנה הוא חולש על השטח כולו, וכמו מדריך לתייריו, קצין לפקודיו או מורה לתלמידיו, להסב את תשומת לבם למה שקורה שם למטה, בשטח. סקירה כזו הרבה יותר מעניינת מהנדוש והמקובל. מסתבר כמובן שלא תמיד כך הוא. עיתונאים רבים שכחו את תפקידם והם נהיו כלי שרת ביד הקהל, הפרסומאים או אפילו בעלי הממון והכח. אלו האחרונים מכתיבים את מה שהם רוצים לראות או לשמוע, ואנחנו מזמרים או מצייצים בהתאם (השימוש כאן הוא לא בצורה ערבה לאוזן כי אם מחרידה, כושלת ומקוממת). עיתונאי טוב ורציני יצליח להתנגד למרבית הפיתויים, הלחצים והשאפתנות הטבעית להיות מקובל ופופולרי. עיתונאי כזה יעשה עבודתו נאמנה, כשהוא נאמן למקצוע ולקוראיו.

תקשורת פגומה

כה רבות הדוגמאות של עיתונות בשירות גורמים לא רצויים, מישהו שרוצה להכפיש שמו של אחר, או לקדם אינטרסים אלו או אחרים. דוגמאות של עתונאות זולה. של "אנשי מקצוע" חסרי הגינות בסיסית, המוכנים למכור את אמם ואף עושים זאת מפעם לפעם. אך הבעיה מורכבת הרבה יותר. היום, ברבע הראשון של המאה העשרים ואחת, נראה שהעולם כולו הסתנוור, בדיות ושקרים החליפו את האמת לאמיתה (וכזו יש רק אחת) וחיילות שלמים של אנשי תקשורת משרתים בצבא הצועד קדימה לאבדון. צועדים הם בקצב נמרץ, במלוא המרץ, כשסם השנאה ליהודים ולישראל מדרבן אותם יותר ויותר: קדימה, הגיע הזמן להפטר מהבעיה הזו אחת ולתמיד. לא מספיק למחוק את מדינת ישראל מעל המפה, לזרוק את הישראלים (היהודים) לים. הלא פחות ממחצית היהודים התקבצה לה שם, ועוד למעלה ממחצית פזורה בכל נקודה בעולם. משימה קשה היא זו. משימה כבירה. פעם אחר פעם ניסו להוציאה לפועל. אמפריות קמו ונפלו, ועדיין לא עלה בידי אף אחד לגאול את העולם מבעית השרצים מעבירי המחלות הזו. הם פשוט מסרבים להעלם. כל המאמצים עולים בתוהו. הם אפילו גרועים ממקקים. האנטישמיות פרצה לה שוב, ביתר שאת מאשר בשנות השלושים של המאה הקודמת, והקרקע פוריה, ממתינה, כאישה לבועלה. נראה כי בישראל התחילו להרגיש שהגיעו מים עד נפש. חופש העיתונות. חופש הדיבור. חופש הדת. דמוקרטיה. מושגים המשמשים כלי נשק נגדנו, נגד עצם קיומנו. והנה לא אחר מאשר משרד החוץ (משה"ח) של מדינת ישראל פרסם סרטון בן 49 שניות, פחות מדקה, "פקח את עיניך - טרור שולט בעזה!" כמובן שהסרטון כבר הצליח לקומם את השמאל הקיצוני ואתם "אוהבי ישראל" מקרוב ומרחוק והתקשורת שהזדעזעה עד עמקי נשמתה.

נסיון משה"ח להשתמש בהומור

בסרטון קצר מבית היוצרים של אותה מחלקה קטנטנה במשה"ח (שלושה אנשים כמדומני, אך עם אחריות אדירה ואמצעים כבירים) נראה עתונאי המדווח מעזה. אגלה לכם את סוף הסרטון: העתונאי מסתכל בעולם אך רואה את הכל בצורה מעוותת שכן משקפיו אינם לעיניו. באותו פרק זמן שלוקח לנו לנשום כמה נשימות עמוקות, שניות בודדות בלבד, אנחנו רואים שלוש אפיזודות: בראשונה, אישה מוסלמית מובילה תנוק בעגלה, בעוד טרוריסט חמס משגר טיל לעבר ישראל. "אנשים כאן מנסים לחיות חיי שגרה נורמלים, שקטים. כאן במרכז עזה אין טרוריסטים, רק אנשים פשוטים". בשניה מדווחים לנו על תנופת בניה אדירה לרכבת תחתית בעזה שתביא את האזור למאה הנוכחית. אני לא יכול להפסיק לצחוק כל אימת שאני חושב על כך - עידוד התיירות והקלה על העזתים להגיע למדינה השכנה. בלב ליבם, אנשים טובים הם העזתים. רוצים העזתים לבוא לביקור בקיבוצים הסמוכים מעבר לגבול, שכן רעיון השיתופיות בקיבוצים מן הסתם מוצאת חן בעיניהם: מה ששלי שלי, מה ששלך גם שלי. או אולי בגלל שהקיבוצים של היום הם לא מה שהיו לפני מאה שנה, כשהקולוניאליסטים הציונים הגיעו לפלשתין לגנוב ארץ לא שלהם, והעזתים רוצים לראות במו עיניהם, כך שיוכלו לספר לנכדיהם ולניניהם "פעם היו פה ציונים ארורים שמררו לנו את החיים, ורק אללה הגיע בכוחו הגדול ושחרר אותנו מעבדות וכיבוש לחרות ושלום. הבה נחגוג את הפיכת הנכבה ליום הנצחון לכל הדורות"! בשלישית עומד בחור ומוכר עגבניות, או אולי תפוחי אדמה. (משום מה, אני משוכנע שזה יבוא מישראל, שכן את החממות ואזורי הגידול החמס הפך לבסיסי הדרכה ואימונים לטרור). מעל לדוכנו מתנוסס דגל הקהילה הגאה. בא איש חמס מהדוכן ממול, מכסה את ראש הבחור בשק ולוקח אותו עמו לבצע את זממו (לתלותו בראש חוצות?) בעוד העיתונאי המדווח נאמנה מספר עד כמה החברה בעזה פתוחה (אכן כן, אפילו היו להם בחירות חופשיות וכמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, הצביעו בעצמם עבור החאמס. היו מתי מעט שחשבו אחרת, אך הם כבר לא בחיים, בכדי שיראו הכל וייראו. בעזה אכן אוהבים ללמד, וכולם זוכרים את השיעורים!).

מנהרות התופת

מכל אהבתי את הצורה בה הוצג פיתוח הרכבת התחתית בעזה. הנה כוחו של הומור. אנחנו מסוגלים לצחוק מדבר שהוא כה מסוכן ומפחיד, שמנע שינה מעיני רבים, ויש אומרים שאם הם היו מצליחים להוציא לפועל כמה ארועי ראווה באותם קיבוצים וישובים בהם התכוננו לבקר, ישראל הייתה מתקפלת כל כך מהר שהעולם היום, חודשים מועטים אחרי אותו קיץ, היה נראה לגמרי אחרת. מנהרות התופת מפחידות ומסוכנות עד מאד. מדינת ישראל ידעה על יכולות החמס ועל כך שיש עיר מנהרות מתחת לעזה (סחר במילארדים התנהל בין מצרים לבין עזה דרך המנהרות, וכל דבר למעט טנקים עבר במנהרות האלו). המחדל כמובן הוא שאם כל כך ברור שיכולת קיימת ומנהרות מסתעפות מתחת לכל עזה, מדוע, צריך היה מישהו לשאול את עצמו, שהם לא יחפרו גם לצד השני - לכיוון ישראל. הלא כך חדרו לבסיס צבאי וחטפו את גלעד שליט. חברת קיבוץ אחת התלוננה על הרעשים הבוקעים מבטן האדמה, לילה אחר לילה, יום אחר יום. נדמה לי שנאמר לה לקחת אספירין או כדורי שינה, או אולי אפילו המליצו לה לגשת לקבל ייעוץ פסיכולוגי. היו אלו הרעשים של מנהרות שהגיעו ללב הקיבוץ, ויום חגיגי אחד נפערה האדמה ויצאו מתוכה צאצאים, אחד אחרי השני, כולם חמושים עד ראש ומוכנים לחטוף ולבצע פיגועי טרור. ניחא, לא למדנו. בא מבצע צוק איתן ופקח את עינינו. טוב שחיילות וחיילים מסורים ביצעו תפקידם נאמנה ורוב החדירות חוסלו בזמן. אפילו התקיים טקס הענקת אותות הצטיינות ותעודות הוקרה, והתקשורת עסקה בקפידות מרובה במלל, איכה העזו המפקדים בצבא להתייחס בכזה חוסר שוויון לנשים. זה היה המבצע הראשון שבו הדמיון העשיר ביותר וסרטים מצוירים באו לתחיה באמצעות מערכת כיפת ברזל. אך גילינו שבעוד שאנחנו מוגנים מהשמים למעלה, מתחת לפני האדמה המצב מסוכן עד מאד. עברו חודשים, עברה כמעט שנה. בצפון "הרחוק" (הוא כל כך רחוק, שבישראל נדמה שמה שקורה בדרום נשאר בדרום ואיש בצפון לא מודע אליו) חיזבאללה ממשיך בחפירות, שכן מה שטוב בצד אחד של מדינת ישראל מיושם מיידית גם בצידה האחר (למי שלא זוכר, אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד נחטפו בצפון ותוך שבועיים חמס ביצע את אותו הדבר בדיוק בדרום). חברי יישובים בגליל העליון מתלוננים, וגם להם אומרים "לא ייתכן, בלתי אפשרי, מבנה הקרקע לא מאשפר זאת. צה"ל מגן עליכם, אנחנו עושים עבודתנו נאמנה." והנה, לבנונים נוצרים המשתייכים לאופוזיציה הסורית ביקרו כאן בלוס אנג'לס לא מזמן וסיפרו על לפחות 17 מנהרות עליהן הם יודעים. נוסיף לכך גם את העובדה שישנם כוחות מיוחדים בחיזבאללה ובאירן המתאמנים לחדירה לתוך, השתלטות על וכיבוש ישובים ישראלים בצפון הארץ. האם אתם מתארים לעצמכם איך "נצחון" כזה יפיל אותנו בהרף יד? רק עוד חסר שיערפו כמה ראשים, ירוצצו גולגלות של כמה ילדים, יאנסו כמה נשים ויחטפו את השאר. לא הרבה, רק מספר "זעום" מכל קבוצה. נצחון מושלם, גם אם כל המחבלים (אותם לוחמי החופש לשחרור פלשתין) יקריבו את חייהם על מזבח השלום. למה הם מתאמנים כל השנים, ואפילו לא מסתירים את כוונותיהם? רק אנחנו מתעלמים, כאילו שזה לא יכול לקרות. כאילו שאין באמת כוונות כאלו. כאילו שלא היו דברים מעולם.

כתבים זרים לעזרת הנרדפים והנחלשים

החיים הסובבים אותנו הרי אסון, והעולם כולו מסרב להאמין, לא מוכן לראות. בארץ מאות כתבים זרים (ועוד יותר כאלו מקומיים), הזוכים לחופש תנועה ודיעה כמעט מוחלטים. יש לנו - כל אותם כתבים זרים ומקומיים כאחד - גישה כמעט מלאה לכל ראשי המדינה, ללא יוצא מן הכלל. אנחנו הנהנים ועלינו החובה המקצועית לדווח נאמנה, אך את האמת אנחנו מסרבים להגיד. לא שהעולם טומן ראשו באדמה. השיטה הבדוקה היא להטיל את האשמה כולה בישראל. לא משנה מה קורה, ישראל אשמה: אירועי הטרור של 9/11, פרי ידו של המוסד. דאעש - יוזמה ציונית להבאיש את שם האיסלאם. אומנם לא שמעתי שהפגועים בפריז (צ'רלי הבדו) הם מעשה ידינו, אך זה כמובן מתקבל על הדעת. נגיף וירוס (סארס, אבולה, ....) - לוחמה ביולוגית של המכון הביולוגי בנס ציונה (הם אפילו מגדירים איפה כל דבר נעשה, במדויק). התמכרות לסמים בעזה - כי צה"ל מפיץ שם סמים. אנחנו גם מעקרים את הגברים והנשים, ומפגיזים אותם בקרינה איומה מדימונה (דומה לקרן לייזר, אך זו רחבה במיוחד ותפקידה פשוט - לודא שהעזתים יסבלו סבל נוראי ממחלות שונות ומשונות ושהילודה אצלם תפסק). התקשורת משתפת פעולה. אם יעז מי להציג דברים כאשורם, חייהם יהיו מוטלים בספק, וודאי שלא תנתן להם כניסה לעזה, לאזורי הרשות הפלשתינית, לסוריה, ללבנון ולשאר אזורים של שוחרי שלום ולוחמי חופש. מי זוכר את שני המילואימניקים שאיבדו דרכם ביהודה ושומרון. הם הגיעו לתחנת משטרה (או אולי נלקחו לשם), ושם בוצע בהם לינץ'. הם הוכו כמעט עד מוות, ואז שותתים דם, נזרקו כלפי מטה, אל ההמון הצוהל לסיים את המלאכה. צוות תקשורת אחד (איטלקי, נדמה לי) העז להעביר את הסרט והוא הוקרן. הם כבר לא יוזמנו לסקר את הנעשה ב"שטחי הרשות". במבצע צוק איתן מחדל דומה קרה, אך הפעם עם צוות מהמזרח הרחוק (קוריאה או הודו, איני בטוח). הם צילמו שיגור טילים משכונות מגורים. ממש, בושה וחרפה, מי היה מעלה על הדעת? הלא ישנה הסכמה שבשתיקה, שכל שקורה בבית החולים המרכזי, בבתי הספר ובגני הילדים ובמסגדים בעזה נשאר שם, סוד מוחלט בהחלט. גם צוות זה לא יורשה יותר להכנס, ולא אתפלא אם מישהו ינסה להתנקש בחייהם, כתשלום על העוול ואי הנעימות הזמנית שהם גרמו לאותם משחררי עזה מהמצור ואימת הנאצים בני ימינו, קרי צה"ל. באותו סרטון קצרצר של משה"ח, הצלמת מפסיקה את הצילום, נגשת לדובר עם זוג המשקפיים שלו. באותו רגע, "נפקחות עיניו" ובתדהמה הוא נופל אחורה.

תגובות

הנציג הבכיר של איי פי (Associated Press) בארץ מאוד לא אהב את הקליפ של משה"ח. בעברית צחה (רהוטה, במבטא מובלט) הוא התראיין בטלוויזיה בתרעומת אדירה נגד משה"ח. לא כך הוא! איך בכלל הם מעיזים! מעילה באמון. בזבוז כספי ציבור. בזעם רב הוא תקף ותקף. לא רק הוא. גם עיתון הארץ יצא במאמר מערכת באנגלית בו הוא מאשים את ... ישראל! משרד תעמולה, דבר שלא יעלה על הדעת! לאויבינו יש משרד רשמי כזה בכל נפה, ורק אצלנו מסתתרים מאחורי מסכים כה רבים, שאיש לא מעז לצאת ולהגיד את שצריך להגיד - את האמת הפשוטה. לפי הארץ, הרמנו ידים ואנחנו לא מוכנים יותר לנסות לפתור את ה"סכסוך." עכשיו כך נראה, טוען עיתון הארץ, אנחנו גם מוותרים על הנסיון לשכנע את העולם בצדקנו, להראות את הצד היפה שלנו. (ואני חושב: בואו ותשחטו אותנו, הנה נניח את צווארנו על אבן הריחים, כך שתקל המלאכה עליכם). כך לפי ראות עיני הארץ - אין עובדות, רק פרשנות, ואנחנו אשמים: וידאו כזה לועג לעולם שכן העולם לא מסכים עם הפרשנות שלנו למה שקורה. הם נזכרים שפעם היו נעשים נסיונות לשכנע, להראות פנים חברותיות, שניתן לדבר אתנו. היום יש משהו אחר בישראל (של נתניהו אחרי נצחון 2015): משהו מרושע, ילדותי, מעוות. תעמולה כזו מייצגת כיום את הגישה שאין מקום לדעות שונות, מתעלמים, מצנזרים או מלגלגים על דעות שונות משלך. וכך מסכמים אותם ישראלים טובים בעיתון הארץ את דעתם המאד-לא-נוחה מהסרטון: בדיחה גרועה שרק מעטים מבינים. ראו מי יצא נגד אותו סרטון בן שניות לא רבות: אותם אלמנטים בתקשורת העושים לילות כימים נגד מדינת ישראל. וראו גם את כוחו של סרטון, לשמש כמראה בה אנחנו נאלצים להסתכל, ופתאום מאוד לא אוהבים את אשר רואות עינינו. אז את מי נאשים? אולי כדאי לרזות, לאכול קצת פחות, להתעמל קצת יותר, להתיישר? לֹא! לא בנו האשם! ישראל אשמה!

ארץ חכמי חלם, ארץ שוטים לא נבונים

רציתי להגיד "ישר כח" למשה"ח. לחלק ציון לשבח על שימוש בהומור לקלוע למטרה. אך אליה וקוץ בה. האם לא תפקיד משה"ח להזין את התקשורת? בעולם העסקים יודעים שלא מספיק שתהיה זרימה בצנרת, אם בסופו של אותו צנור ישנו מחסום. כך לדוגמה, בסוף 2008, העולם טען שמדינת ישראל מונעת אספקה הומנוטרית לעזה הנצורה. שיירות ארוכות כאורך הגלות עמדו בתור, דבר שהזכיר לי שיירות ארוכות עוד יותר בדרכן לגרמניה המזרחית לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, אך בעזה מחסני הענק של הגופים הבינלאומיים היו מלאים מהמסד עד הטפחות. לא ניתן היה לקבל סחורה נוספת. רק חלוקה לא היתה, כי כל משאית שהייתה יוצאת מאותן מחסנים הייתה נשדדת מיד. כך גם כאן. ישנו סרטון, הפיצו אותו. מנעו שינה מעיניכם. אם אני יכול להפסיק את חיי למשך מספר שעות ולעשות זאת, ודאי שאתם יכולים. לכן משלמים לכם משכורת והטבות. לכם הקשרים. כל שאתם צריכים זה לרצות לעשות, ולעשות. הרי בנוסף למחלקה שתפקידה לייצר סרטונים כאלו בדיוק, יש גם דוברות, ואם הם לא עוסקים בהפצה נרחבת ככל האפשר, בדחיפה, האם לא מן הראוי שכשפונים אליהם כתבים, במשיכה, הם יטרחו לענות? כלום. קול דממה דקה. אני יודע שבירושלים הם יושבים, ושם מתייחסים לאנשי תקשורת רק אם הם מכלי התקשורת המפורסמים ביותר. לדוגמה, במשרדו של ראש העיר ירושלים ידוע שאין להם זמן לאף אחד אלא אם כן אותו אדם הוא אחד מבכירי סי אן אן לדוגמא. כל השאר, כאילו לא קיימים. סיפרו לי על כך חברי מועצת העיר, בביקור שהייתי עם משלחת כתבים זרים עת העירייה רצתה להראות את פניה האחרות של ירושלים המתחדשת ונזקקה לתקשורת לשם כך. כולם שם יודעים, ואולי ניר ברקת כל כך מנותק, מבודד, עשיר או עסוק ששמע הדברים לא הגיע אליו? כך גם בהרבה משרדים ממשלתיים אחרים. אומנם יש דברים מקובלים, ואפילו הנחיות, אך קל להתעלם מהם, כמו שמתעלמים מהזולת. עד שמגיע פצוץ גדול (ראו לדוגמה את מחאת האתיופים, לפני מחאת הדיור, לפניה מחאת הקוטג'). הדבר כל כך רווח בארץ, שבפעמים היחידות שמישהו טורח להתקשר חזרה או לענות, אני עוצר ומתפעל. כך היה עם דובר משה"ח לשעבר בזמן מבצע עופרת יצוקה. אצל דובר צה"ל, דובר המתאם בשטחים (הגיע הזמן לשנות את המינוח של "שטחים," "מתנחלים"-בארץ-לא-להם, וכו'), דוברות הכנסת ובשאר מקומות - הגישה הרווחת היא זו של משרדו של ניר ברקת. תרבות - או שמא חוסר נימוס וחוסר אכפתיות? מה בדיוק הם חושבים? שעתונאי זר יתקשר חמש או שש פעמים, כל פעם למשרד אחר, כמו שקרה לי עם משרד דו"ץ? או שעתונאי יחכה עד בוש עד שמשרד ישלח לו חומר כמובטח (דוגמה נושא המים עם דובר המתאם)? או שבאמת ימתין העתונאי לדובר משה"ח שיטרח וישלח לינק או חומר מוכן אחר שנמצא מוכן תחת אצבעות ידיו? החומר שם, אך אתו גם הזלזול וחוסר הרצון המובלט לעשות עבודה נאמנה. כתבים זרים מגיעים לישראל, אותה לרוב הם לא מכירים, והם יודעים בדיוק מה ישדרו, יכתבו או ידווחו. אם נתעלם מהם, או נתייחס אליהם כמו אל אספסוף או סמרטוט, התוצאה תהיה בהתאם. ישנן דוגמאות למכביר (ראה אוטובוסי העתונאים הזרים עת הגעת המשט הטורקי לחופי הארץ; לשכת העיתונות הממשלתית עמלה קשות לשנות את התדמית המאד שלילית מאותו ארוח ביש). לתקשורת יש כוח. היא משפיעה על דעת הקהל הבינלאומית. חייבים להתייחס אליה בכבוד, ואין מקום כמו ארץ ישראל, בה קיים חופש מוחלט כמעט. מי שמשכיל עד עצם היום הזה לנצל את התקשורת הוא לא אחר מאשר אויבינו. את הכובע אני מסיר מפניהם, שכן הם עושים את המובן מאליו, ואנחנו נכשלים. סוף כל סוף עלינו על משהו שעובד: הומור. אך גם במקרה זה, ידינו כבולות בנורמות עבודה קלוקלות, ביחסי ציבור מבישים וברמת שרות אפסית, לא קיימת.

כרית הקבר

במו ידינו אנחנו כורים את הבור אליו יזרקו את גופתנו. כל כך עסוקים אנחנו בכריה, בעוד אויבינו מכים ומקללים אותנו, שאין פלא שהסוף קרב. צריכים היינו להזדקף לדקה, להישיר גב ולהשיב מלחמה שערה. פעם היה מנהל בלשכת העיתונות הממשלתית שהעז לעשות זאת. המערכת כל כך הזדעזעה שנלחמה להוקיא אותו, אך הוא בשלו. עשור תמים הוא שרד, עך שלבסוף הוא שילם את המחיר. מי התנקם בו - אלו מבפנים (אותם פקידונים שדבר אחד בלבד מעניין אותם - הם עצמם) וחברי לתקשורת (ביחוד בעתון הארץ). הם יצאו ב"עליהום" (מהארץ לאנגליה ומשם לאוסטרליה וליפן, דרך העולם כולו כגל ענק) ובסוף מי נפגע - מדינת ישראל כמובן. סוף כל סוף לא הייתה ברירה אלא לפטרו! המחיר הכבד ששלמנו בדרך לא ענין אף אחד. הלא זה לא "עכשיו" (עוד סדק בחומה שלנו, והיא לא תתמוטט לעולם, כה איתנה היא נראת) וגם לא מהכיס הפרטי. מסמר נוסף באותו ארון למדינת ישראל. התקשורת בשרות מניעים זרים. כה חבל, שכן אנחנו מקלים ראש באחריות המוטלת עלינו. פשוט בושה וכלימה.