פרשת השבוע יש כמה וכמה עניינים שאפשר וצריך לדבר עליהם, אבל קודם נדבר על שמה של הפרשה. הנה הפתיחה של הפרשה (במדבר יט): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר... מכאן שמה של הפרשה, פרשת חֻקַּת, ולפיכך כל העניינים הכתובים בה נכללים תחת השם הזה. הפרשה פותחת ב-זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה והנושא הראשון הוא דיני פרה אדומה. וכמו שאומר רש"י, הפשט הוא שהדינים האלה לא ניתנו להבנת השכל האנושי: לפי שהשטן ואומות העולם מונין (אונאת דברים, מקנטרים) את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?! לפיכך כתב בה "חקה" גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. בהשקפה ראשונה מדובר בדיני פרה אדומה, שכאמור השכל האנושי אינו עשוי למצוא להם הסבר. אבל הרי לא כתוב זֹאת חֻקַּת הפרה אלא זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, מה הכוונה, שהעיקרון השולט בדיני פרה אדומה שולט בדינים של כל התורה?
התורה מקיימת את העולם
מסתבר שזה בדיוק המסר. אומנם את רוב מצוות התורה אנחנו עשויים להבין היטב בשכל ועם רובן אנחנו עשויים אפילו להסכים, אבל המסר של פרשת השבוע הוא חד-משמעי: הבסיס לקיום המצוות הוא העובדה ש-זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. והתורה במהותה היא מעל ומעבר לשכל האנושי, שכן היא חכמתו של בורא העולם בכבודו ובעצמו. והעובדה שיש דברים שאנחנו מצליחים להבין בתורה זה מפני שכך רוצה בורא עולם, שגם השכל האנושי יבין. והבורא גם רוצה שיהיה הנברא שותף כביכול לו עצמו, לבורא יתברך בניהול העולם (ובקיומו). וחלקו של הנברא מתקיים על-ידי שהוא לומד תורה ומקיים מצוות. או בלשון הזוהר הקדוש: כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא, אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי.
לחיות עם פרשת השבוע
ומכיוון שהתורה היא המנהלת את העולם, גם כל העניינים והאירועים שמתרחשים בו מתאימים במדויק לאמור בתורה, רק שצריכים להתאמץ כדי לגלות את ההתאמה הזאת. וכמו שאמרנו פעמים רבות על יסוד תורת החסידות, צריכים לחיות עם הזמן, עם הפרשה שקוראים באותו שבוע. להתבונן בה, להבין מתוכה את התנהלות העולם - בסביבה המיידית שלנו וגם בסביבה הרחוקה מאתנו - בכל זמן נתון, וללמוד ממנה הוראות כיצד להתייחס לאירועים השונים. נתבונן, אם כן, בכמה אירועים המסופרים בפרשת השבוע וננסה ללמוד מהם לימינו. והאירוע הראשון (פרק כ): [א] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. שני אירועים בשני פסוקים רצופים, מות מרים ומחסור חמור במים.
מיתתם של צדיקים מכפרת
האירוע הראשון מסופר מיד לאחר סיום דיני פרה אדומה. רש"י מצטט מחז"ל: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. והרי לא פעם אנחנו תוהים על פלוני או אלמוני שהיו כל כך טובים, ומדוע נפטרו בטרם עת לכאורה? הנה לנו התשובה, במיתתם כיפרו על הכלל. אבל מיד אחר מות מרים, וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה... אומר רש"י: מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים. ועם מות מרים נעלמה פתאום הבאר. וכל כך התרגלו לנס הזה, שבמדבר יש להם מים זמינים בלי שיצטרכו לטרוח או לשלם עליהם, שלא שאלו את עצמם בזכות מה או בזכות מי יש להם. מסתבר שזהו הטבע האנושי, מתרגלים אפילו לנס גלוי ותוך זמן קצר מתייחסים אליו כאל משהו טבעי. על כל פנים כעת הם צמאים ודורשים ממשה פתרון מיידי.
אחרי מות קדושים
בהמשך כתוב הסיפור המפורסם איך שמשה הכה בסלע (במקום לדבר אליו) והוציא ממנו מים שהספיקו לכולם, עם כל מה שהשתלשל מהעובדה שהכה בסלע במקום לדבר אליו. מה שמלמד אותנו שאפילו למנהיג מושלם כמשה אסור לחרוג כהוא זה מן ההוראות שהקב"ה נותן. ומכיוון שהדברים אירעו בשנת הארבעים, השנה האחרונה לנדודים במדבר, רצף האירועים הוא תכוף: [כג] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר. [כד] יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה. [כז] וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה. [כט] וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. אהרון היה אוהב שלום בתוך עם ישראל ובהשכנת שלום הוא עסק יום יום. לכן כולם הרגישו בחסרונו ובכו.
כשלגוי יש הזדמנות
עד כאן דיברנו בדברים הנוגעים בתוך המסגרת הפנימית של עם ישראל, כאשר התכלית היא להביא אותנו להתבונן במה שקורה לנו ובסובב אותנו דרך המשקפים של התורה. אבל יש גם אצל שכנינו אירועים הנוגעים לנו ולפעמים נוגעים מאד. גם באלה צריך להתבונן מזווית הראיה של התורה. כי התורה מנהלת את העולם כולו, לא רק אותנו. אם כי הכל הוא בהתייחס אלינו, כלומר לטובתנו, אבל מה שקורה אצלם גם הוא בהתאם לאמור בתורה. הנה למשל הסיפור הראשון (פרק כא): [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. מה הוא שמע? רש"י מצטט מחז"ל: שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד. יותר משלושים ותשע שנים הקיפו ענני הכבוד את בני ישראל ואיש לא יכול היה להתקרב אליהם של ברצונם. והנה נסתלקו ענני הכבוד.
הגוי מחפש פרצות
גם כאן, בני ישראל לא טרחו לבדוק בזכות מי יש להם ענני כבוד המגנים עליהם מכל רע. יותר מזה, הם התרגלו כל כך למציאות הזאת, לנוכחות של ענני הכבוד ביום ושל עמוד האש בלילה, עד שנוכחותם לא הפריעה להם בכל עת שעלתה בלבם איזו טרוניה אודות מחסור מדומה בבשר וכדומה. כעת התברר לכולם כי לענני הכבוד הם זכו מכוחו של אהרון. והגוי, ברגע שזיהה הזדמנות לפגוע בבני ישראל, הוא לא היה צריך שום סיבה ולא חיפש שום תירוץ, הוא יצא למלחמה. לתשומת לבם של המתאמצים לרצות את הגויים. כאן, בני ישראל התפללו, הקב"ה עזר והם ניצחו. אבל יש מקרים שבהם אנחנו לא יודעים שמישהו זומם נגדנו משהו ומקרה כזה רמוז בפרשה שלנו: [יז] אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. הם עברו בנחל צר מאד, בקניון, ופתאום ראו אברים אנושיים נסחפים במים. הבינו שהקב"ה חיסל את מי שארבו להם על המורדות התלולים ושרו לכבודו.
לא כדאי לפגוע ביהודי
בפרשה מסופר על עוד כמה עימותים עם גויים. אנחנו נתבונן באחד נוסף. היה זה לאחר שכבשו את אזור ארנון מיד חשבון מלך האמורי: [לג] וַיִּפְנוּ, וַיַּעֲלוּ, דֶּרֶךְ, הַבָּשָׁן; וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָה--אֶדְרֶעִי. עד כאן זה די צפוי; עוג חשב שבני ישראל מסכנים אותו ויצא למלחמה. אבל כאן קורה משהו שלא פגשנו קודם: [לד] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אַל-תִּירָא אֹתוֹ--כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. אם ה' טורח להרגיע את משה, אַל-תִּירָא אֹתוֹ, זה אומר שמשה אכן פחד ממנו. מדוע? הרי עד כאן לא מצאנו שום רמז לפחד אצל משה. אלא שלעוג היו זכויות היסטוריות ומהן חשש משה; שמא יגברו זכויותיו ובני ישראל ייפגעו חלילה. אבל: [לה] וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד; וַיִּירְשׁוּ, אֶת-אַרְצוֹ.
המצאת היסטוריה
ובאמת, איך זה שלא עמדו לו זכויותיו? אלא שהוא יצא למלחמה ורצה לפגוע בבני ישראל מיוזמתו, בלא שום התגרות מצד בני ישראל. בכך הוא איבד את כל הזכויות שעוד היו לו. וכמובן, גם זה לקח חשוב מאוד לכל הדורות: מי שפוגע, או אפילו רק מנסה לפגוע בבני ישראל, פותח חשבון עם הקב"ה. וכאן מן הראוי לציין כי בהפטרה מוזכרים בפירוט רב האירועים המסופרים בסוף הפרשה (שופטים יא): [ד] וַיְהִי, מִיָּמִים; וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן, עִם-יִשְׂרָאֵל. זו הייתה תקופת השופטים, מנהיגים שקמו כדי לפתור בעיה שהתעוררה. למנהיג המזדמן קראו יפתח והוא מנסה להימנע ממלחמה: [יב] וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים, אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה-לִּי וָלָךְ, כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי. [יג] וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח, כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק, וְעַד-הַיַּרְדֵּן; וְעַתָּה, הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם.
האמת ההיסטורית
הטענות של מלך בני עמון מתבססות לכאורה על המסופר בפרשה שלנו, אבל בפרשנות חופשית מדי. יפתח השיב לו שבני ישראל לא נלחמו כלל בעמון ומואב, רק בסיחון שכבש קודם חלקים מעמון וכך הגיעו חלקים אלו לידי ישראל: [כג] וְעַתָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵי, עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאַתָּה, תִּירָשֶׁנּוּ (???). [כד] הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ--אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקֵינוּ, מִפָּנֵינוּ--אוֹתוֹ נִירָשׁ. עד כאן אלה דברים של יהודי מאמין. הלואי עלינו מנהיגים עם אמונה כזאת. והנה טענת המחץ שמתאימה אפילו למנהיגים שלנו: [כו] בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה--וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא (???). יפתח חשב אך ורק על האינטרסים של ישראל; לא עניינו אותו האינטרסים של מלך עמון, וכך הוא ניצח.
