בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים הגיעו לארץ ראשוני החלוצים. צעירים שעזבו בית, הורים ולימודים, כשמטרתם היחידה - להקים ישובים בארץ ישראל. במסגרת העלייה השנייה, הגיעו החלוצים, שהיום היו מוגדרים מתנחלים, לארץ שוממה שחלקה ביצות ויתרה סלעים. את האבנים סיקלו בכפות ידיהם, הסתפקו במינימום שבמינימום, וחיי הצניעות שלהם היו לסמל. ערך שמזמן נעלם מקרב השכבה המבוססת. כשהתיאטרון הקאמרי עמד לפתוח את ביתו החדש ברח' דיזנגוף (כיום שוכן בו בית לסין), הזמין מהמשורר נתן אלתרמן מחזה .ב-1961 חנה רובינא מ"הבימה", מלכת התיאטרון הישראלי, הסכימה לחצות את הקווים ולהופיע בו בתפקיד משני. הפקת תיאטרון החאן כיום היא איזכור והנצחה של תקופה שהייתה ואיננה עוד. כי אין להשוותה להתישבות כיום, כשצידם של המתישבים עומדת מדינה יהודית עם כל משאביה הרוחניים והתומכים. בעוד אז הייתה להם רק קדחת. אך הרוח ההתישבותית הנחרצת משותפת לאז והיום. כשאחד מחברי הקבוצה, מרדכי (גיא גורביץ', הכשרון החדש שהפציע על בימותינו) נתפס שאיבד את כל הבסף שאמור היה להיות התשלום עבור הטרקטור הראשון (או ה- "לוקומוביל"), מרוב בושה הוא נסע ליפו, חיפש תורמים וקיבץ סכום כסף אותו הכניס בחשאי לקופת הקבוצה. אך הסרוב של חברי הקבוצה לקבל "כסף ממקור לא ידוע" הפוגע בטהרת נפשם, גורם לכך שהם נותרו עם חוב ענק למי שמכר להם את הטרקטור, ומאיים לקחתו חזרה.הווי אומר לחזור לקדמא דנא. מאבקי המצפון היו נוקבים. גם מות אחד החברים בדמי ימיו היה אף הוא טרגדיה, כשהשאיר מאחוריו אלמנה, ובגולה את אמו ואביו הדואבים. בימויה המוצלח והיצירתי של שיר גולדברג הצעירה, בעיבודה של שחר פנקס למחזה, יוצרים יצירה לא ריאליסטית מדי, פיוטית, שמככבים בה המשחק הנפלא של כל חברי אנסמבל החאן, ובראש ובראשונה השפה עברית הצחה אותם כולם מבטאים כיאה וכנאות, מה שלא תמיד נשמע על בימותינו. הסיפור הפואטי שאוירת חלום נסוכה עליו, מוגש בצורה מעודנת ולירית, ובמשחק מלוטש ומסוגנן של כולם. יואב הימן כ"יהודה" שובה את ללב בכנות משחקו; ניר רון כמספר וכתרנגול מביא משב רוח מרענן והומוריסטי לעלילה, גיא גורביץ' כמרדכי - נפלא, וכך גם יהויכין פרידלנדר כפייטלזון הסוחר, אריאל וולף כאליעזר הנוסע עם יהודה (יואב הימן) ליפו כדי לרדת לעומק סיפור הכסף; אדי אלתרמן המצוין תמיד, כיקותיאל וכצייר יסנוגורסקי שדמותו מתפצלת לשניים בגלל הקונפליקט בקרבו, כשחציו השני מגולם בידי איתי שור, מהווים חלק סוריאליסטי בהצגה. ארז שפריר נפלא כאבי המתישב החלוץ שמת, וכחיים-ברוך בעל המלון ביפו (דמות אמיתית שצאצאיו קיימים היום), והסצינה שלו עם אודליה מורה-מטלון כהורי ליובה המת, נוגעת ללב בעדינותה ורגישותה: כולם כולל כרמל מסילתי-קפלן כזלטינה, אשת חיים ברוך, ונטלי אליעזרוב הצעירה כאלמנת ליובה ובת זוגו של מרדכי, מהווים את כל חלקי הפאזל המוצלח של ההצגה. המוזיקה הנפלאה שחיבר דניאל סלומון המוסיקאי המחונן, בצרוף שירי התקופה של אז, מעמיקים את חיבור הצופה להצגה, ומנגנים על ליבו..כן יש לשבח את עיצוב הבמה של אדם קלר, התלבושות של עופרה קונפינו, ולציין במיוחד את עיצוב השפה והדיבור הנפלאים של נגה יתומי. אולי ההצגה מעמידה תמונה חיובית מדי, אוטופית ושלמה מדי, אך ההצגה אינה כרוניקה, אלא יצירה של משורר מהגדולים שהיו לנו במאה העשרים ועד היום. כמו ציור של אגדה שצויר בידי אחד מענקי האמנות, שלא חווה את תקופה הזו על בשרו, אך הושפע מהסיפור. וכך אפשר לסכמה. תענוג לשמוע ולראות.