אני יכול להבין את ברכה, ראש יאח"ה לשעבר, אדם עדין ורך, על ששלח יד בנפשו. לא כל אחד עשוי מברזל. לא כל אחד בנוי לספוג, לבטח לא תקופה ארוכה כל כך, "אש" שכזו - "אש תופת".
אפי ברכה ישב על כסאו של ניצב בנימין זיגל המנוח אשר הקים את יאח"ה. יאח"ה היא "סיירת גולני" של משטרת ישראל, חוד החנית, יחידת ה"דגל", ה"דובדבן שבקצפת". יחידה הקרויה "יחידת עילית", "הקרם דה לה קרם" של יחידות החקירה במשטרה שלנו - יחידה שכולה סמל.
ברכה כבר ספג, למי אשר שכח, עוד בשנות ה-90, כתבה לא מחמיאה (בלשון המעטה) ב
ידיעות אחרונות פרי עטה של העיתונאית/תחקירנית שוש מולא, שכותרתה "הברכה והקללה". חלפו שנים מאז. אפי ברכה ראה וקרא את ההחלטה של ד"ר
עמירם בנימיני, שופט בית המשפט המחוזי בת"א, בתיק גדול וכבד - שעדיין חסוי ב"צו איסור פרסום". משכך, לא אוכל להרחיב.
שוב חלפה תקופה, ואז באה לה פרשת הרב פינטו. שוב "חשדות", שוב "עננה" מפי כאלו ואחרים. שוב, כתבות למכביר. ושוב חלפה תקופה. ואז באה סדרת כתבות באתר News1 פרי עטו של
יואב יצחק, עיתונאי ותחקירן.
ודוק: השבר הזה בין החסיד לרבו - הרב פינטו, אותו העריץ - הותיר בו צלקת כואבת, שריפה בלב. ובל נשכח את העתירות לבג"ץ בטרם מונה לתפקידו כראש יאח"ה כמו גם את עתירת תנועת אומ"ץ אשר הוגשה לאחרונה ממש, עתירה שדרשה לפתוח כנגדו בחקירה פלילית ולהשעותו מתפקידו. כבוד השופט
מני מזוז הורה למשיבים להגיב לעתירה בתוך 30 יום.
הצבר הזה, של "מאסה" קריטית, מביא לשבר. מביא לעייפות הנפש. לתשישות נוראה, לבדידות, לייאוש, לכעס נוראי, לאובדן ביטחון, לנתק מחברים. לא רק אצל אפי ברכה, אלא אצל כל אדם. אצל כל אזרח. אצל כל אדם שפוי. אצל כל אדם נורמלי. אצל כל מי שחש כי הוא נקי-כפיים ונעשה לו עוול.
בסופו של דבר, מוצא עצמו אפי ברכה אמור להסביר את המתחולל סביבו לפקודיו, למפקדיו, לאשתו, לילדיו, לאחיו, לחבריו, לשכניו ולכל סובביו - לכל מעריציו ותומכיו. כעת, צא ו"לך תסביר" לחצי עולם - לכל אלו - ש"אין עשן ללא אש". שאתה נקי-כפיים ובר-לבב. שאבק של רבב לא דבק בך.
כל אדם, באשר הוא אדם, הקורא שבוע אחר שבוע על חקירה צפויה, על חשדות חמורים, על עננה כבדה, חש שהתקרה נופלת עליו. הוא גם חש שהחברים הטובים מתרחקים, מתנתקים, בורחים, אותה ההילה שהיית רגיל אליה - נעלמת לה כהרף עין. כל יום - כל לילה - סיוט מתמשך עבורך. סבל לגוף - סבל לנפש.
או-אז, כשהוא כבר רוצה להגיע לחקירה, לומר הכל, ולצאת נקי, לאחרים יש זמן. כלום לא בוער. הם עסוקים בשלהם. הוא יכול להמתין כך עוד שנה. יותר משנה. ראו למשל את ניצב
מנשה ארביב, הממתין לחקירתו כבר שנה וחצי.
ואחרי כל החקירות, או השאלות, או ה"בדיקות", או ה"הסברים", תמתין להחלטות, לגניזת התיק, או חלילה ל"
שימוע". ואחר כך, לך תתמודד שנים עם כתב אישום, חלילה. לך תגיש ערעור, ואחר כך עוד בקשת ערעור. אתה נלחם על חפותך. אתה רוצה להוכיח לכולם - כי אין דברים בגו. כלום - לא כלום - גם לא גרגר אבק. מי יכול לעמוד בכל זה? זו תופת של ממש. הרי בסוף, בסוף הדרך, איש לא יתנצל בפניך. ואם חלילה תורשע - כתם וקלון ידבקו בך. כל המתח הזה - אי-הוודאות - עבורך - כגיהינום ממש. כאש תופת. הדברים הללו נכונים גם לאלו שתיקם נגנז בעילות שאינן "חוסר אשמה". הדבר מדיר שינה מעיניך - ומציק לך בוקר וליל. מדיר שינה מעיניך.
את האמת - הרי, רק אתה יודע. אם אתה חזק - תילחם, לא תוותר, תוכיח שאתה נקי וצח כשלג. זה יכול לקחת שנים. אתה עוד עלול לשלם תשלום ביניים - להיות מושעה או ב"חופשה". אם אתה רגיש, פגיע, בלתי סופג, אתה תחוש שהקרקע נשמטת תחת רגליך. תחוש שרבים בוגדים בך.
כל אדם יחוש כך - בכיר, יחוש בכך שבעתיים. בכיר שבבכירים - יחוש בכך בעוצמות. וכשאתה משמש מקור לגאווה, לחיקוי, מקור להערצה, אתה נשבר, אתה מתרסק. מי כמו ברכה ידע שהליך בדיקה או חקירה, אם וכאשר, הוא ארוך ומתיש. אין בקרב מקבלי ההחלטות בעניינך "זבנג וגמרנו". לאיש לא בוער. יש זמן. איש לא ייתן לך תמיכה, מילת עידוד, אתה בודד בצמרת. אתה צונח מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מכאן ועד להחלטה "לעזוב הכל", לצאת מהסיוט הנוראי, מהר ככל האפשר, קרובה הדרך: לאבד עצמך לדעת. לא כל אחד בנוי מברזל. לא כל אחד עשוי מבטון.
זאת יש לזכור - את שהמשטרה עצמה אינה זוכרת תדיר. המשטרה, מעשה של יום-יום, דרך של "שיגרה" (שיגרע!), היא זו המזינה את התקשורת לעניין "חשדות" באשר לזה או לאחר - מדליפה תדיר - מודיעה לצלמים ולכתבי הפלילים להגיע - ומהר - לחדרי חקירות או לבית משפט - לבית בו נעשה חיפוש או למעצר ברחוב - והיא-היא אמורה לדעת על אודות בושת הפנים, על ה"שיימינג". היא-היא האמורה לדעת את ההשלכות. ההשלכות במקום העבודה, בבית, במשפחה, בבתי הספר של הילדים, בגני הילדים ועוד.
אם רק ניתן היה, לקבל החלטות מהירות, או המלצות מהירות, באשר לכל מי שעננות מעל לראשו, באשר לכל "חשוד", הכל בזמן סביר, סביר באמת (בטרם יבלו בחופשות או בכנסים) או אז ניתן היה לחסוך באסון, בכאב, בכאב שלך, של כל סובביך - של אוהביך - של משפחתך - של חבריך.
אני מבין - גם אם אינני מסכים - עד כמה הסבל צרב בנימי הנפש - עד כלות - כל רגע - כל יום - עד להחלטה - המוות עדיף. עד שקצת בחיים ובחרת במוות הגואל. שהרי, הייסורים - מי ישורם. נכונים הדברים שבעתיים, בהיותך חף מכל רבב, נקי-כפיים ובר-לבב, צח כשלג. ושבעתיים עוד - בהיותך בכיר - בהיותך סמל - דוגמה ומופת.
ליבי עם המשפחה. עם הילדים היתומים. הכאב - נורא הוא. כואב, על האובדן - על החלל שהותיר אחרי לכתו. על מציאות - שאיש לא צפה כי תתרחש אל מולנו - כך - בחטף. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
