אני רוצה להיות רוברט רדפורד.
גברי. חכם. בלונדיני. יפה, אבל לא מלוקק. כריזמטי. אפילו הגבשושיות על עור הפנים מעניקות לו אופי. אני רוצה להיות שם, בחניון החשוך, מאחורי העמוד, עם בטן רוגשת מאימה, אולי מישהו לוכד אותי על הצלב של כוונת הלילה, בעוד שנייה כדור יפוצץ לי את המוח. אבל אני ממשיך. פנקס פתוח, עט. אני כותב את הרמזים העמומים שהאיש המוסתר לוחש לי לפני שהוא מסתלק כמו רוח. אני עושה את זה כי יש לי ביד את סקופ הסקופים. אני הולך לחסל נשיא.
הרבה נערים הרגישו ככה, בסוף שנות ה-70, ה-80, ה-90. חלק מהם נרשמו לבתי ספר למשחק, כדי להיות באמת רוברט רדפורד, אבל המונים, מפוכחים לגמרי מול המראה, דעתנים וכישרוניים, נהרו אל התקשורת. זה היה תור הזהב הגדול של העיתונות. הסרט 'כל אנשי הנשיא' הכתיר את העיתונאי למלך העולם. היו המון ספרים וסרטים על עיתונאים עוד לפני כן, חדרים מעושנים, ציניות ואדרנלין, טסטוסטרון ואגרופים, כובעים מעוכים, מעילים מרוטים, צביטות בתחת של הבחורות הקשוחות שנכנסו בטפטוף אל המערכת השוביניסטית. אבל הסרט הזה לא היה פיקציה. שני עיתונאים, בוב וודוורד וקרל ברנסטין, באמת הפילו את ריצ'רד ניקסון. מה יותר מזה.
"היום, כשאני שואל את תלמידי השנה הראשונה מי רוצה להיות עיתונאי, אף יד לא מתרוממת". פרופ' גבריאל וימן, שהקים לפני 20 שנה את החוג הראשון בארץ שהיה מיועד אך ורק ללימודי תקשורת, מציג את התמונה שנפלה מהקיר. חוגי התקשורת, שפרחו כאן בשבע אוניברסיטאות, 40 מכללות ועשרות בתי ספר ייעודיים, קמלים לגמרי. בחיפה, מספר הסטודנטים בשנה הראשונה הוא רק 60. פעם היו יותר מ-100. 'כותרת' התל אביבי נמוג. המכללות סוגרות את החוגים. כשמספר הנרשמים יורד ב-70%, אין מה לעשות. אלה שממשיכות, מאחדות. תקשורת וממשל זו הקומבינציה הנפוצה ביותר. עצם הצירוף היה מעביר צמרמורת במערכת של וודוורד. זה כמו ללמוד רפואה ותליינות. אבל אולי באקדמיה יודעים לאן הרוח נושבת. פעם, ראש ממשלה אהב להיות גם שר הביטחון. היום, כשהוא יוצא לקרב אקדחים גלוי עם מו"ל אחד, פועל בתיאום עם מו"ל אחר, ומתעקש על הצימוד "ראש הממשלה ושר התקשורת", אפשר אולי להבין את הטרנד.
הסילבוס, רשימת נושאי הלימוד, כבר לא עוסק במקצוע. החוג בחיפה, כמו כל עולם התקשורת, מנסה להתאים את עצמו אל מה שיש. "אנחנו", וימן מספר, "מלמדים שיווק ויחסי ציבור. ביטלנו, למשל, את הסדנה לכתיבה עיתונאית והחלפנו אותה בשיעור ותרגיל 'איך לקדם את האתר שלך'".
אחד המקומות האחרונים שעוד מכשירים עיתונאים הוא
גלי צה"ל. כל שנה, כשני תריסרים של צעירים וצעירות שעברו מסננת צפופה יותר מזו הקיימת בקורס טיס, לומדים את המקצוע בדרך החניכה הקשוחה. חדשות. מקורות. אימות. הצלבת מידע. הגשה רהוטה. מי שהוגה את השם של ראש ממשלת בריטניה, קמרון, (Cameron) בשורוק, מושעה לשבוע ועושה עבודות רס"ר. אבל אפילו משוחררי גל"צ, בחלקם, כבר לא מתדפקים על המערכות. התקשורת מפטרת, לא קולטת, ואם כבר בכל זאת זקוקים למישהו, משלמים לו כמו למוכר במקדונלד'ס. מה יש לחפש שם.
לאיש שדיבר עם רדפורד במעבה החניון היה כינוי. גרון עמוק. הוא היה המקור שהוביל את העיתונאים, שלב אחרי שלב, אל חבורת המושחתים שניהלה את אמריקה. והמקור לא שפך בבת אחת את המידע. הוא ידע שעיתונאים חייבים לגלות לבד את העובדות, כי אחרת, למה שיאמינו. "Follow the money", הוא לחש לוודוורד, "עקוב אחרי הכסף". עצה שהייתה טובה לוודוורד, והיא טובה לנו. כדי לדעת מה קרה לחוג של גבי וימן, מה הורס את התקשורת, לא מספיק למלמל "אינטרנט" או "סמארטפון". נתיב הכסף הרבה יותר מסובך ומורכב ממה שנדמה, הפיתולים מתעתעים, הנוף מרמה. זה באמת עניין של כסף, אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. המסקנות המקובלות, אלה שכולם ממלמלים כמו מנטרות, פשוט לא נכונות.
פרסום, היה פעם דבר כזה
ישראל אינה מקום טוב לבירור עובדות. התקשורת, שאוהבת לקרוא לשקיפות, תמיד הטילה על עצמה מסכי איפול. העיתונים לא גילו מעולם מה תפוצת האמת שלהם. הם לא דיווחו על היקף הרווחים או חשפו את מחירוני הפרסום האמיתיים. נתוני התפוצה, כמו ההכנסה ממודעות, הם אומדנים. "כן", אומר לי מו"ל אחד אחרי שקיבל הבטחה ששמו לא יפורסם, "בארץ אין auditing, בקרה חיצונית מוסמכת של נתוני תפוצה, אבל זה גם לא חשוב. גם בתשלום, ההכנסה מהמכירות מעולם לא כיסתה את עלויות ההדפסה וההפצה. הרווח הגיע מפרסום".
אתה לא צריך שמאי כדי להעריך את הנזק בקטמנדו. כל אחד רואה. העיתונים קורסים, והעיתונאים יחד איתם. ההישג העיקרי של אגודת העיתונאים בעשור האחרון הוא מכירת בית העיתונאים ליזם נדל"ן. מי צריך בניין כשאין עיתונאים. גם ארגון העיתונאים החדש שקם בחסות ההסתדרות יודע שזו תקופה של ייאוש והשלמה. כשאתה נכנס לאתר שלהם, הדבר הראשון שאתה נתקל בו הוא מודעה. קורס בנגרות, בהנחה גדולה לחברי הארגון. תמורת כ-4,000 שקל, מחצית המשכורת החודשית שלך - במקרה הטוב - תוכל לרכוש מיומנות מפרנסת.
בהקבלה לצבא, דורון גלעזר הוא מי שעבר את כל המסלול. מחייל עד לרמטכ"ל. הוא התחיל במקומונים, במוסד הירושלמי 'כל העיר', וסיים את עיסוקו בתקשורת לפני שש שנים, אחרי שהיה עורך 'מעריב'. יחד איתו, כל הדרך, הייתה גם רותי יובל. אם היה Power Couple בתקשורת, אלה היו השניים האלה. "מתי הבנתי שאני אידיוט?", מספר דורון על חייו כעורך בעידן הקריסה, "ככל שקיצצנו בהוצאות של 'מעריב', ככל שהגדלנו את מספר המנויים - ההכנסות ירדו בקצב גבוה יותר. הורדתי את הגירעון בחצי מיליון שקל בחודש, וזה לא עזר. העיתונות מתה. לא יהיה עיתונאי המחר, כי גם לא תהיה עיתונות. כל מה שהכרנו לא קיים יותר".
העיתונות בעולם מתכווצת. בארצות הברית קטן במחצית מספר העיתונאים במהלך שני העשורים האחרונים. הכנסות העיתונים מפרסום שם ירדו עוד יותר. מ-69 מיליארד דולר רק לפני נצח של עשר שנים, ל-22 מיליארד בשנה האחרונה. הכסף הולך למקום אחר. "העיתונות", גלעזר מפטיר בפה קפוץ, "אולי לא באמת תיגמר. תוכל להיות עיתונאי של טייקון שמוציא את העיתון מסיבות שלא קשורות לכסף, תוכל לעבוד בעיתון שממומן בידי תורמים או עמותות, שזה אף פעם לא מחזיק יותר מדי זמן, תוכל לכתוב בעיתון הגיגים, ואולי תהיה חלק מעיתוני הלינקים, שלא מייצרים תוכן אלא מפנים אותך לאתרים אחרים. זה מה שיהיה, וגם אם תעבוד שם, לא תוכל לחיות מזה".
גלעזר מביא עדות מתוך חורבות הבניין שנפל עליו ברעידת האדמה שמזעזעת את העולם. המון תעשיות צומחות, הרבה ענפים משגשגים, אבל התקשורת נחנקת מחוסר כסף. עיתוני הנייר, פעם צמרת הכסף של התקשורת, נראים כאכולים כימשון צהוב, אותה מחלה בוטנית מאיימת. הרבה פחות קוראים, הרבה פחות פרסום.
בשנה האחרונה הוציא העולם על פרסום 600 מיליארד דולר. ארצות הברית לבדה, עם 3.5% מאוכלוסיית העולם, מוציאה שליש מהסכום הזה. 200 מיליארד. 600 דולר על כל אדם שחי שם. אמריקה המסחרית היא, כמובן, אלופת העולם. במדינות אירופה מוציאים בממוצע כמעט 300 דולר לנפש על פרסום. בישראל, ההוצאה היא רק 122 דולר. רבע מאמריקה, חצי מאירופה.
