רשות המיסים נקראת לסדר?

בחודש האחרון פורסמו ארבעה פסקי דין בנושאי מיסוי (שלושה ניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, על-ידי שופטים שונים, ואחד ניתן בבית המשפט העליון). בכל המקרים נדחתה עמדתה המקצועית של רשות המיסים (כמשיבה) ובכל המקרים נכלל בפסק הדין מסר נוסף להנהלת רשות המיסים. מקובל לומר, כי סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב. מאחר שמדובר בארבע סנוניות, מצאתי לנכון לסקור בקצרה את פסקי הדין - ואת המסר הנוסף שנכלל בכל אחד מהם - לפי תאריכי פרסומם.

ספידי לינק (ע"מ 46960-07-13)

פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על-ידי השופט הרי קירש. המחלוקת העיקרית שנדונה בערעור התמקדה בשאלה האם רשאית המערערת לקזז הפסד עסקי, משנים קודמות, כנגד הכנסה שהפיקה מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי (תיווך). בית המשפט השיב על כך בחיוב, וביסס את החלטתו (בין היתר) על שלושה פסקי דין שניתנו בשנה שחלפה בבית המשפט העליון (יצחק פלומין ואחרים נגד פקיד שומה חיפה; דמארי והירשזון נגד פקיד שומה רחובות; בראון-פישמן תקשורת נגד פשמ"ג). בכל פסקי הדין הללו נכללה התייחסות להוראות סעיף 28 לפקודה, המרמזת על דין שווה להכנסה מעסק או מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי, לעניין קיזוז הפסדים. המסר הנוסף שהעביר השופט לרשות המיסים מתמקד במילים דלהלן: "לסיכום הדיון בנושא קיזוז ההפסדים הגעתי אפוא למסקנה כי יש לפרש את סעיף 28(ב) באופן המתיר, למצער, קיזוז הפסד עסקי מועבר כנגד רווח מעסקה בעלת אופי מסחרי (ועסקות אקראי בכלל). בהקשר החקיקתי המסוים זהו הפירוש התכליתי המתבקש, המגשים מדיניות מיסוי ראויה ועיגונו בלשון החוק נובע מתולדות חקיקת המושגים והקשר ההדוק בין ה'עסק' מחד ו'עסקות האקראי' מאידך. המסקנה אף מתחייבת מפסיקת בית המשפט העליון. כל תוצאה אחרת הייתה מובילה לעיוות כלכלי שלא ניתן להסבר - מדוע הסכומים שירדו לטמיון בעסקי האינטרנט קפה הבלתי מוצלחים לא יילקחו בחשבון בחישוב המס על פעילות התיווך המוצלחת?".

גד קרן (ע"מ 1191-09)

פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב על-ידי השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. המערער קיבל אופציות, במסגרת כהונתו כדירקטור, והערעור עסק בשאלת מיסוי הרווח ממימוש האופציות. במקרה זה התקבלה עמדת המערער, לפיה אין להחיל עליו את הוראות סעיף 3(ט') לפקודה. איננו משוכנעים, כי נאמרה בהכרח המילה האחרונה בנושא מיסוי האופציות, אך חשיבותו של פסק הדין במסר הנוסף, שהעביר בית המשפט לרשות המיסים: "יש לקבוע חובה, ולו בנוהל פנימי, לרשום פרוטוקול בדיוני שומה ולו של עיקרי הדברים. יש להציג רישום זה לפני מי שהיה נוכח בדיון, כדי שיוכל לאשר או להעיר הערות, ויש לתת בידו העתק".

דפנה ודן לשם (ע"מ 1001/09 ושלושה נוספים)

פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב על-ידי השופט יונה אטדגי. המערערים דיווחו על הכנסות בסכומים מהותיים מהשכרת 27 נכסי מקרקעין (מרביתם דירות מגורים). פקיד השומה החליט, כי מדובר בהכנסה אקטיבית, ולכן לא יחולו הוראות סעיף 122 לפקודת מס הכנסה, המאפשרות לשלם מס קצוב, בשיעור של 10% (ללא ניכויים וזיכויים), בשל הכנסה מהשכרת דירות מגורים. בית המשפט קבע, כי אף-על-פי שמדובר במספר לא קטן של נכסים (שירשו המערערים מאביהם), בכל זאת מדובר בהכנסה פסיבית, בנסיבות המקרה. כתוצאה מכך, התקבלו הערעורים ברובם (וזאת לגבי דירות מגורים שהושכרו לייעוד של מגורים). במסגרת פסק הדין, מצא לנכון השופט להעביר מסר לרשות המיסים, במילים אלה: "אין הדעת נוחה מכך, שהמשיב משנה את עמדתו בשאלת סיווג הכנסת דמי השכירות ממקרה אחד למשנהו, כאשר הנסיבות בהם דומות למדי, כפי שהוכח מהשוואת נסיבות הערעורים הללו לנסיבות הדומות למדי שנדונו בפרשת מרדכי (ובמידה מסוימת גם בפרשת פלוס). גם אם המוטיבציה של המשיב להגדלת ההכנסות הנגבות מהנישום לטובתו הכללית של הציבור רצויה בעיקרה, חובת ההגינות מחייבת את הרשויות המנהליות וכל שכן את המשיב הממלא בהליכי השומות הללו תפקיד מעין-שיפוטי, לעקביות בעמדותיה ולאמירה בשפה אחת ביחס לאותן נסיבות".

תדיראן (ע"א 749/13)

פסק הדין ניתן בבית המשפט העליון על-ידי השופטת אסתר חיות (בהסכמתם של הנשיאה מרים נאור והשופט סלים ג'ובראן). התקבל בו ערעורה של תדיראן, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ונקבע, כי היא אכן מכרה מוניטין (ולא נכס בלתי מוחשי אחר) תמורת 15 מיליון דולר בשנת 1999. בבית המשפט המחוזי נדחה ערעורה של תדיראן, לאחר שבית המשפט קבע, כי למעשה נפרדה תדיראן מהמוניטין שהיו בידיה כבר בשנת 1996, כאשר העבירה את הפעילות הרלוונטית לידי חברת-בת שלה (תדיראן קשר). בית המשפט העליון הגיע למסקנה שונה, בין היתר בשל כך, שהעברת הפעילות לחברת-הבת "נתפסה", בעיקר כרה-ארגון ולא יותר מכך. על כן, טבעי הדבר שבשנת 1999, כחלק ממימוש החטיבה כולה (לרבות הסכם אי-תחרות), רשאית הייתה תדיראן לממש גם את המוניטין העסקיים הללו, שנותרו בבעלותה במסגרת הרה-ארגון. המסר הנוסף ניתן במקרה זה על-ידי הנשיאה שמצאה לנכון לציין, לא בשולי הדברים, כי פעולת הרה-ארגון שביצעה המערערת בשנת 1996, בוצעה ללא חבות במס (בהתאם להוראות סעיף 104א. לפקודה). הסדר שכזה, אינו מעניק פטור ממס, אלא מאפשר דחייה של תשלום המס, עד למועד המימוש החיצוני: "בנסיבות שכאלה, כאשר המערערת אמורה לשלם את אותם שיעורי מס שהייתה נדרשת לשלם אילו לא חל ההסדר בדבר דחיית המס, יש בכך כדי להטיל עליה חבות מס צודקת בנסיבות, ויש בכך כדי ליצור 'שקילות' בין שתי ההחלטות העסקיות האלטרנטיביות, המביאות לחבות זהה במס". וכל המוסיף גורע!