1. הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. 2. אף שהראי"ה חיבב את תנועת המזרחי‏‏, הוא חלק לעיתים על דרכה. על-פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית, כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה. 3. הרב קוק ראה בישיבות את הבסיס הרוחני של עם ישראל, ופעל ליסוד מוסדות חינוך תורניים ולמען החזקתן של ישיבות. 4. נחשב למחמיר בהלכה. חלק ניכר בכתביו תופס הפן ההלכתי. 5. בשנת 1919 נתמנה לרבה של ירושלים, לאחר שראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים חתמו על מכתב מינוי. בהמשך כונן את ה"רבנות הראשית", אותה ראה כהנהגה רוחנית כלל עולמית ולא כמנגנון ביורוקרטי. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב-1920, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי. 6. אישיותו של הרב קוק וידיעותיו בתורה, זכו להערכה רבה אצל הרבנים מרוב הזרמים השונים. בין מחליפי המכתבים עמו (מהם שהתנגדו לשיטתו והשקפתו אך ראו בו אחד מהגדולים): ה"חזון איש", הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הרב חיים סולובייצ'יק, בנו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר, הרב איסר זלמן מלצר, הרב שמשון אהרון פולנסקי, הרב יוסף חיים זוננפלד, האדמו"ר מחב"ד הרב יוסף יצחק שניאורסון, הרב אהרון קוטלר, הרב נתן צבי פינקל, הרב ירוחם ליבוביץ, הרב ברוך בר ליבוביץ, הרב יהודה מאיר שפירא ועוד רבים. ה"חפץ חיים" עזב את הכינוס הראשון של אגודת ישראל (בתרפ"ג) בטריקת דלת, לאחר שבישיבת הפתיחה השמיע אחד הרבנים דברי פגיעה ברב קוק, ואז זעק החפץ חיים: "פגעו במרא דארעא דישראל! מען דורף קורע זיין (תרגום מיידיש: יש לקרוע קריעה)!" הוא חזר בכעס לאכסנייתו וסירב לחזור להמשך הכינוס, וכן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה". ה"חזון איש" פנה אליו בפנייה 'הוד כבוד מרן שליט"א', תואר שבו השתמש החזון איש, מלבד ביחס לרב קוק, רק לגדולים ביותר בעיניו. בהנחת אבן הפינה לישיבת "בית יוסף" בבני ברק עמד החזון איש במשך כל נאום הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם. לשואלים מדוע לא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" (מיידיש: "התורה עומדת!").‏ הרב עובדיה יוסף זצ"ל אמר כי הרב קוק היה "אדם גדול מאוד, ירא שמים". בספרי השו"ת של הרב עובדיה, הוא מכנה את הרב קוק בתואר 'מרא דארעא דישראל'. בהסכמה שנתן לספר 'שבת הארץ' הוא מכנה את הרב קוק בתואר 'מרן' (תואר נדיר אצל הרב עובדיה). 7. התשובה תופסת מקום מרכזי במשנת הרב קוק. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הינו הספר: "אורות התשובה", בו הוא מברר את התהליכים והגורמים לתשובה. על התשובה כותב ש"מצד אחד זוהי מצווה קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין על הפועל במלואה בעולם ובחיים". הוא מוסיף וכותב, כי "הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותיה". 8. נודע בענוותנותו. ביקש שלא יכתבו על מצבתו תוארי כבוד מלבד "הרב". בנוסף ביקש שלא יספידוהו. 9. ספריו העיקריים הם: "שבת הארץ", "מאמרי הראי"ה", "אגרות הראי"ה", "עולת ראיה", "עין איה", "אורות", "אורות הקודש", "אורות התורה" ו"אורות התשובה". 10. לאחר פטירתו, נקראו על שמו מקומות רבים בארץ. ביתו בירושלים הפך למוזאון ולארכיון לזכרו, בשם "בית הרב קוק". הרחוב שבו נמצא הבית נקרא גם הוא על שמו.‏ הרב יהודה לייב מימון הקים מכון ליהדות והוצאת ספרים בירושלים בשם "מוסד הרב קוק". המושב "כפר הרא"ה" שבעמק חפר נקרא על שמו ובערים רבות ישנם רחובות בשם "הרא"ה" או "הרב קוק".