העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים, משמש לאחרונה זירה לקרב ש' ב-ש' (שמאל בשמאל) יצרי ומדמם, בין שניים מבכירי מחנה "השלום". מדובר בקרב שהתלקח בין בוזי הרצוג, ראש השמאל הישראלי, לבין
גדעון לוי, המשכוכית המובילה את עדר המחנה ומצביעה על הכיוון שבו יש ללכת תהומה.
הרצוג מתיימר להיות מרכז-שמאל, אבל שוכח שמשבצת המרכז בקשת הפוליטית הישראלית תפוסה אישית על-ידי ראש הממשלה נתניהו, מאז שהאחרון החל לחזור שוב ושוב על נאום בר-אילן והחתירה ל"חזון" שתי המדינות. גם אם יש לקוות שנתניהו לא נטש את חינוכו מבית אבא ולא ממש מתכוון ברצינות להקים מדינה לאויב, הנזק של הנאום הוא כבד.
מכל מקום, הרצוג איננו מרכז, אלא שמאל, יחד עם שותפתו לדבר שמאל ויחד עם בר הפלוגתא שלו מביטאון השמאל הקיצוני. כל אחד בסגנונו חותר לטרנספר גזעני של יהודים מבתיהם בארצם. לאחרונה עלה (ירד) הרצוג לרגל אל מכחיש השואה מרמאללה, זה שמתעתד בקרוב לבקר באירן, שאותה הוא מגדיר "מדינה שכנה ואחות". והרצוג, הוא עלה (ירד) לרגל אל אחיה של אותה אחות... אבל, גם זה עדיין לא מספיק כדי להכשירו בעיני גדעון לוי.
אשם בכל
גדעון לוי מלין על כך שיריבו, ראש השמאל הישראלי, מאשים אותו (את לוי) בפרסום "אותו מאמר ואותו טקסט פעמיים ולפעמים שלוש פעמים בשבוע: כיבוש, כיבוש ועוד פעם כיבוש, רק היהודים אשמים ורק הפלשתינים צודקים". וכי אין זה מה שהרצוג ושותפיו ושותפותיו אומרים? אלא שהם, כשמאל "מתון", אינם תוקפים את היהודים אלא את נתניהו, שהוא בעיניהם אשם בכל, בעוד יקירם אבו מאזן (הלוא הוא מחמוד עבאס, אחיו בדם של החמאס, ומי שרואה באירן "מדינה שכנה ואחות") הוא יונה צחורה, רודף שלום, מתון, וראוי לביקורי חנופה. כאשר כזה הוא הפריץ מרמאללה אין מניעה להתרפס בפניו. כך באופן טבעי נהגו הח"כים הערביים, כך נהגה
זהבה גלאון, כך נוהג בוזי הרצוג.
והרצוג מצדו מאשים את לוי וטוען שהלה "מציע לנו בעצם לכבות את האור מעל הפרויקט הציוני". ומה מציע הרצוג? איסור גזעני על יהודים לגור בלב ארצם ואפילו בלב בירתם. שניהם דוגלים אם כן בכיבוי האור.
אבל, כל זה עדיין אינו מספיק כדי שהרצוג יקבל הכשר מפי גדעון לוי, מבכירי האדמו"רים של דת "השלום". על כן הקרב ביניהם צובר תאוצה. על כן מתחוללת מלחמת אחים במחנה "השלום". על כן הציבור מאס בהם.
