"לרבים רבים הבאים אלינו, או המובאים אל חופינו מרחוק ואף מקרוב (וחוששני, גם ללא מעטים הגדלים כאן או הנולדים כאן), עדיין לא הפך החוף הזה בית.
תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו, וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה ללא חשבונות, של כבוד בלתי מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטראגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו, אשר יסודותיה ה'לאומיים' וה'אנושיים', ה'מוסריים' וה'סוציאליים' ניתנים להפרדה רק במילונינו ובנוסחאותינו, אך לא בהתגלמותה החיה" (ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה הישראלית).
"פושעי אוסלו לדין", "פרס/אולמרט יחלק את ירושלים", "שמאלמרט" (הלחם של המילה שמאל והשם אולמרט), "סומלני" וכיו"ב. כל אלו ובין היתר, סיסמאות ומילים שנהגו וננהגו במשך השנים האחרונות, עבור כל מי שחרג מדעות ארץ ישראל השלמה, אי-פשרנות מדינית מול גורמים פלשתינים, אי-הכרה בפלשתינים כגוש אזרחי גדול היושב בתחומי הארץ, ואולי כל מי שעשה מעשה, כתב/דיבר על השלום או הסדר מדיני, כתנאי הכרחי לביטחון המדינה.
לאחרונה במערכת העיתונות של הארץ, ניתן היה להיחשף ל
וויכוח תפיסתי, ודווקא בין מייצגי הדעות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
גוון פוסט-ציוני
ח"כ
יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה והעומד בראש '
המחנה הציוני', עמד על כך שהוויכוח הוא אינו פרסונלי, אלא עמדה כוללת של מחנה המרכז-שמאל שבעצם העניין אוהב את ישראל, ומעוניין ליצור מציאות אחרת שמובילה לשקט, ולביטחון במדינה יהודית ודמוקרטית.
המאמר המנוסח של הנ"ל, כאמור, הגיע כתגובה נוספת לוויכוח הפוליטי שנוצר בינו ובין
גדעון לוי, עיתונאי הארץ שבד"כ נוטה להציג עמדות בעלות גוון פוסט-ציוני.
לטענתו של לוי, הוא כבר שנים רבות מצדד על כך שישראל נמצאת במצב כיבוש שטחים ומדיניות אשר הורסת את חיי הפלשתינים, ובעצם העניין גורמת להם חיי עוול, וזאת לאחר שהיה בעל אותם דעות המחזיקות ב'אופציה הירדנית' שהייתה פעם על הפרק, ובחזון 'שתי מדינות לשני עמים'.
מוסיף לוי, שהגיע לתבונה מבחינתו, כי אין מנוס ממדינה אחת, ושוויונית לכלל אזרחיה. קרי, הציונות שהקימה את המדינה היא בעצם נחלת עבר ותו לא.
הימין המשיחי
ובכן, המהות באופן פוליטי כללי, אומנם לא חידשה במקרה של הקרב הפובליציסטי הנידון מאומה. אבל, והאבל עשוי להיות קצת גדול ביחס לנושא, הנטייה לשייך את הפוסט-ציונות, כפנים החדשות של השמאל הישראלי, היא המציאות היומית בפוליטיקה הישראלית.
השמאל, וגם הימין הרדיקלים, הם לא תופעות שהתחילו כמובן בימינו. מקום המדינה ועד היום היו ועודם קיימים "ימין" ו"שמאל" רדיקלים.
רק מה? לעתים די קרובות, שוכחים איפה לציין את כמיהתם הרציונלית, אם זה מבחינת שולי 'הימין המשיחי', אשר מסווג את הממשלה כשלטון מנוון ואינו ראוי במתכונתו הדמוקרטית הנוכחית, וזאת מכיוון שאולי החלום על "מלך הימין האמיתי", מבחינתם, יחזיר את כלל ישראל ל"ארץ התנ"ך" וישמיד את כלל אויבי הארץ.
מבחינתם של אנשי 'השמאל הפוסט-ציוני', אשר צעקתם וזעקתם נשמעת לאחר כל פעולה של הממשלה הקשורה לשמירת בטחונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הגדרה חדשה של פשיזם טהור.
כיבוש איום
עושה רושם שהמשותף לחברה הפוסט ציונית הוא מכנה אנרכיסטי, שמאמין אמונה עיוורת שכל מה שקשור למדינת ישראל של ימינו הוא עוול, צה"ל הוא בעצם "ארגון טרור", הפלשתינים הם למעשה בגדול "עם סובלני", הנמצא תחת כיבוש איום, הם בכלל קורבן מסכן של ממשלה המתעללת בעם זר, ולפיכך אין זה מן הפלא שמתוך הקורבנות, נוצר תסכול עמוק היוצר מרצחים שטופי שנאה וכמהי טרור.
כמובן שמבחינתם של אנשי 'המחנה הפוסט ציוני', מדינה דו-לאומית המסכנת בבירור את חזון הציונות, היא עניין לא מבוטל. נראה שההשתדלות מצדם להתכחש לסיכון הקיים בביטול הדמוקרטיה, במידה של רוב מוסלמי מהירדן לים, היא ערך עליון החזק יותר מכל עקרון של שתי מדינות לשני עמים, ושמירתה של ישראל לאחר הסדר מדיני, כמדינה דמוקרטית של הלאום היהודי.
ברמה המעשית של העניין, שני המחנות הרדיקלים, הן 'המשיחי' והן 'הפוסט-ציוני', הם מחנות קולניים ברמה הגדולה יותר מכמותם. הבעיה היא, שהם יוצרים נזק עצום למדינת ישראל אשר משפיע על גבולה של האלימות בשלל צורותיה, ובכמות ההולכת ומתגברת עם השנים.
ניתן להבין מכך, שהמסקנה הנראית לעין לאחר בחינתם של הדברים, היא שאין מנוס לשמאל הציוני מלעשות חשבון נפש מעמיק ביותר. על השמאל הציוני להתבדל בבירור מגורמים אנטי ציונים, תוך כדי שמירה על עקרונות הבסיס שעליהם הוקמה המדינה, ועל פיהם נוסחה מגילת העצמאות. על השמאל הציוני לתמוך בצורה גורפת, ולחתור לכינון חוקה המקבעת את יסודותיה וגבולותיה של ישראל, כמדינה המקדשת את ערכי הדמוקרטיה, הנותנת מקום ל
חופש הביטוי ולעיתונות חופשית, אך עם זאת נלחמת בטרור מכל סוג שהוא, המנסה לפגוע בה ולהמאיס אותה על אזרחיה.
