למי יש זכות השיבה

בוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ בּוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְהִתְיַשְּׁבוּ בָּהּ זִרְעוּ אַדְמָתָהּ וְהָפִיקוּ תְּנוּבָה כִּי הַכְּנַעֲנִים שֶׁיָשְׁבוֹ בָּהִ יִטְּשׁוּהָ הָאֵל צִוָּה בּוֹאוֹ אֵלֶיהָ וִירְשׁוּהָ כִִּי הֵרי אָרִַּמי אוֹבֵד אָבִי וְהָאֵל שַׁם אֶת הָאָרֶץ מוֹשָׁבִי זֹאת שֶׁבִּבְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לָהֶם הָאֵל נְתָנָהִּ וּמֵהֶם נְטָלָהּ וּנְתָּנָהּ לְיִשׂרָאֵל לֶאֱכוֹל מִּיֵבוּלָהּ וּמָה לָכֶם בְּנֵי קְטוּרָה לִתְמוֹהַ וְאֶת רְצוֹן הָאֵל לְשַׁנּוֹת בְּכֹחַ וּמַדּוּעַ עַמְּכֶם בָּחַר לָתוּר וּבָחַל בְּאֶרֶץ קֶדֶם שׁוּר וְהָיָה כִּי תָּבוֹא לָאָרֶץ נֶאֱמַר רָשֶׁנָּה הִתְנָחֵל וּבָהּ הִתְיַשֵּׁב (כו/א) הִתְקַדֵּשׁ וּמִקְדָּשׁ לָה' בְּחַר (כח/ט) (כו/ב) וּבַתּוֹשָׁב הִתְחַשֵּׁב וּבַגֶּר הַגַּר . (כו/יא,יב,יג) לָמָּה תְּעַוְּתּוּ הַחֲשִׁיבָה לְמִי יֵשׁ זְכוּת הַשִּׁיבָה

היש ספק בזכות השיבה

התשובה כבר בפתח דברינו, אין כל ספק בזכות השיבה של עם ישראל לארצו. למרות שלשון "כי תבוא" משתמעת הַתְנָיָה, אלא שמשמעות המלה כי כאן היא: "כאשר" תבואו אל הארץ היא הייתה המטרה ליציאתכם ממצרים והליכתכם במדבר ארבעים שנה. לדידו של עם ישראל אין כל ספק כי זכות השיבה של עם ישראל לארצו חקוקה בסלע ואין אֻמָּה שתוכל לחלוק על זכות זו. לכן נאמר כדבר המובן מאליו: כאשר תסימו את מלחמתכם היא מלחמת אלוהים בעמלק, כפי שזה נאמר בסוף פרשת כי תצא: תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (כי תצא כה/יט). אזי: ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ותביא... אל ה' אלוהיך (כו/ב), שהוא אשר נתן לך את היבול והפרי, על כל אחד לתת "מעשרות" מיבולו. מכאן שמשימה ראשונה של ישראל בטרם ישוב לארצו עליו למחוק את זכר עמלק, כי עם זה מרושע ופחדן שאיננו נלחם פנים אל פנים, אלא הוא מזנב בנחשלים העיפים והיגעים ומכה בהם מן העורף. כפי שזה מתרחש בימינו כאשר אותו עמלק חזבאללא, חמס או דאעש משלח בנו טילים בכונה להרוג חפים מפשע. בכי תבוא אומר משה כי אם תכבוש את הארץ מידי הכנענים, עליך להתפנות למחוק את זכר עמלק. אם לא תעשה, לא יזכה עמנו במנוחה ובנחלה (אגב כבר נאמר בדרשה אחרת, כי תושבי הארץ שאינם נמנים על עם ישראל - הם רואים עצמם מזרע עמלק, כי כך רשמו בפרוטוקולים של זקני ציון הידוע לשמצה). מן הראוי לציין כאן ועכשיו כי עמנו איננו רואה בהם עמלק הוא רואה בהם הַגֵּר וְַהּתוֹשָׁב וזכאים לשויון כמו "ליתום ולאלמנה" ובלבד שמקימים את החוק והסדר הקבועים בספר החוקים של המדינה. ברם נאמר גם: הקם להרוגך (כעם). הפרשה שבה ומזכירה לישראל. הפרשה קובעת דבר ראשון לבוא לארץ ולבת בה ישיבת קבע שנאמר: והיה כי תבוא אך הארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה (כו/א) דבר ראשון צריך לסלק את עבודת האלילים של הכנענים ומיד לאחר מכן ּלהתחיל בעבודת האדמה ובכך יכול העם לקים מצות הבכורים. לכן לא די בשיבה לארץ, אלא שצריך לשבת בה ישיבת קבע. כדי להוציא ממנה לחם שיספיק לך וגם לכוהנים שהם הממשל שידאגו לשמור על חוק וסדר. וכממונים על "האוצר" זאת הפרשה שנועדה להשיב את העם לארצו ולהשכין שלום בארץ לטובת כל יושביה, לגר יתום ולאלמנה. לעני ולעשיר ועל כל העולם כולו.

היציאה מן הארץ

היציאה של בני עמנו מן הארץ לארץ אחרת, צריכה להיות לזמן קצוב שבסופו ישוב היוצא ממנה אליה. לעם ישראל יש קיום כעם רק בארץ הנוחיות איננה עיקר כי סופה שתביא על ישראל אסון יותר מפגעי המלחמה המתנהלת נגדנו כאן. ברור שהאדם חפשי למצוא את דרכו בחיים בתחומי התמחותו ועיסוקו גם מחוץ לארץ ישראל, אבל עליו לראות את עצמו כמי שישוב אל ביתו שהשאיר אותו סגור לזמן מה. ברם הבוחר להשאר גֶר בארץ אחרת, ימצא את עצמו בבוא היום נרדף על יהדותו ולא יעזור לו אפילו יותר עליה. כבר ראינו כי אויבי ישראל קאגו למצוא את הקשר שלו אליה, זאת רק משנאת ישראל. סופו של יורד לחוש כי הוא מסתיר את זהותו שם על כרחו, וחושש מרדיפה אחריו אף אם הוא לא מקיים את דתו ואמונתו.ומוצאו. הלא נאמר בפרשה זו: ארמי אובד אבי. הם ירדפו את בני עמנו בהזדמנות הראשונה שיוכלו לעשות זאת. אנחנו עדים לתופעת השנאה שהולכת ומתעצמת בשנים האירונות. השנאה לישראל באה מקנאה על הצלחות היהודים בכל שטחי החיים, אומנם מספרם מועט אבל כוחם רב, זה מעורר קנאה וקנאה גוררת שנאה ונקמה כבר דובר על כך. בפרשה זו הדבר קבל ביטוי בפסוק: וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך (כו/יח) ובכך שם אלוהים את ישראל עליון על כל הגויים. אין באמריה משום התנשאות, זאת עובדה שאין להתעלם ממנה. אלוהים ראה בישראל עם סְגֻלָּה - עם הַמְסֻגַּל לקיים את מצוות התורה, בעוד עמים אחרים דחו את מצוות התורה ומצאו תחליף נוח יותר, אשר משמעות ו עידוד האנוכיות והתעלמות מן הסולת, כחסר ערך בעיניו.

הקללה והברכה

כבר קראנו על הקללה ועל הברכה - על הר עיבל הוא הר הקללה ועל הר גריזים הוא הר הברכה זה חוזר שוב בפרשה זאת כי משה רוצה להזכיר לעם, כי הדבר בידם הברכה והקללה. לבחירתם. הפעם משה קובע כי בני לאה שמעון, לוי, יהודה, יששכר ויוסף ובנימין בני רחל יברכו את העם על הר גריזים ואילו שני בני זלפה גד ואשר ושני בני בלהה דן ונפתלי ושני בני לאה ראובן וזבולון יעמדו על הר הקללה על הר עיבל ויקללו את אלה אשר יעברו על איסור, עשית פסל ותמונה. והמקלה את אביו ואמו והמסיג גבול רעהו והמשגה עור בדרך והמטה משפט גר יתום ואלמנה והשוכב עם אשת אביו והשוכב עם כל בהמה והשוכב עם אחותו והשוכה עם חותנתו והמכה רעה בסתר, הלוקח שוחד להרוג וכל מי שלא מקיים את המצוות שבתורה. לעומת זה יבורך כל מי שמקים את מצוות התורה ולא פרט כי הן משתרעות על כל שטחי החיים. כן צווה אלוהים את ישראל מה לעשות עם כניסתו לארץ: ושַׂדְתָּ אותם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. (כז/ב) וחוזר משה שוב בעין זה באמרו: והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל ושדת אותם בשיד (כז/ד) כלומר לחקוק את מצוות התורה בסלע כדי שלא ישכחו. יש לשים לב לשימוש בלשון שגיא נהור. לא נאמר לקלל אלא לברך (והכונה לקלל), כמו שאמרה אשת איוב לו: "ברך (קלל) את אלוהים ומות" הרמז מכך שלעולם יהא אדם מברך ולא יהא מקלל את זולתו. עיקרו של דבר אין לסמוך על התואר עם סְגֻלָּה כעם על נבחר, צריך לסמוך על מעשים טובים והתחשבות בזולת, ולזכור שיש עמים אחרים, שהשם בראם והשם נותן להם קיום וחשוב להם שלא נתנשא עליהם. רק מעשינו ידברו ותוצאות פועלנו יגידו, באופן שלא יוכלו העמים להתכחש לעליונות ישראל. בשימו מגבלות להתנהגותו. לאמור: ישראל קבל עליו עול מצוות שעמים אחרים דחו זאת. טוב לזכור את הברכה לבל תבוא עלינו הקללה. סכומם של הדברים הם אלה: לַמְרוֹת שֶׁעָם יִשְׂרָאֵל עָם נִבְחַר מוּטָב שֶׁלֹּא יִתְנַשִּׂא וְלֹא יִתְהַדַּר כִּי כְּעָם נִבְחַר יֵשׁ בְּפָנָיו אֶתְגָּר לִהְיוֹת בִּכְבוֹד בְּנֵי הֶאֶדֶם נִזְהַר וְהָחוֹטֵא בַּהֲלִיכוֹתָיו עִם זֻלָּתוֹ יַשְׁכִּים קוּם וְיִתְוַדֶּה עֵל חַטְּאָתוֹ אָז יִזְכֶּה בִּבְרָכוֹת מִשֶּׁל גְּרִזִּים זֹאת אִם יִתְוַדֶּה וְחֶטְאוֹ לֹא יָזִים מוּטָב שֶׁיִּזְכּוֹר מָה דָּתוֹ וְתוֹרָתוֹ וְכִי בְּמִיתָתוֹ דָּבָר לֹא יִקַּח אִתּוֹ כִּי בְּגַפּוֹ בָּא וּבְגַפּוֹ יַעֲלֶה אֶל עַל כְּשֶׁבְּאַמְתַחְתּוֹ יִמְצָא קְלָלַת עֵיבָל וְכַֹך אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל הַסְכֵּת וּשְמַע יִשְרָאֵל כֹה הִזְהִיר וְאָמַר הָאֵל! בָּרוְּך הַסּוֹעֵד חָבֶרִים אָרוּר הַפּוֹגֵעַ בִישָרִים בָּרוּךְ הַהוֹלֵךְ בְּתָמִים אָרוּר מַרְשִׁיעַ צַדִּיקִים וְעִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר כְּעָם הַצְנַע לֶכֶת כבוש וְנִכְלָםֹ וְדָוִד הַמֶּלֶךְ בְּמזמור אָמַר גָּם בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעָם וְהוֹסִיף דִּבְרֵי טַעַם הַיּוֹצֵר עָם וְאָדָם לֹא יֵדַע מֵה הוּא זָמַם לֹא תּוֹעִיל לָרָשָׁע תַחְבּוּלָה אַף כִּי הוּא בֶּן עָם סְגֻלָּה יהיה בַּר סְגֻלָּה בַּחֶמְלָה הָעִקָּר שֶׁתֵּהֵא שְׁתוּלָה בְּנַפְשׁוֹ כֹּל הַתּוֹרָה כְּלָּה הָיָה וְהָחָכְמָה נֶעֱלֶמֶת תְּבוּנַת הָעָם מִסְתַּתֶּמֶת אָז לֹא תּוֹעִיל הַּסְּגֻלָּה יוֹעִילוּ סְלִיחָה וּמְחִילָה כִּי עַל כֵּן נִקְבְּעוּ בָּהּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה