X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
תפילת "הנני האני ממעש" היו שומעים הצובאים על דלתות בית הכנסת מחוץ לשעריו - אם לא היה כרטיס כניסה בידיהם. רק לקראת תפילת "יזכור" קיבלו הסדרנים הוראה לפתוח את דלתות בית הכנסת לכל דורשיו של אלוהים שצבאו אליו מבחוץ; ואנו, הילדים שעדיין הורינו היו בתוך בית הכנסת, יצאנו אל החוץ וחיפשנו לנו עניין לענות בו בזמן שהחזן, אריה לייבל'ה גרץ הרעיד שערי שמים בתפילת "אל מלא רחמים"
▪  ▪  ▪
[צילום: גרשון אלינסטון / פלאש 90]
נוהג היה קיים בבית הכנסת, כי מי שבא לומר קדיש בשל הייארצייט שלו - מביא היה לבית הכנסת בקבוק משקה עמו, שהיה דרך כלל ברנדי 777 וגם/או אח תאום שלו, בקבוק אלכוהול מסדרת שטוק 84. לפעמים היה זה בן חורג לאותו ברנדי, מאחת מהמזקקות שייצרה מיני אלכוהול זולים ומפוקפקים, שלא זכו לאריכות ימים ושנים, ולא בכדי. אחרים לא הגיסו לבם ואף הביאו ספירט טהור, שניתן היה לחטא בו פצעים, כמשקה הראוי לבוא אל פה ולרדת עדי חדרי בטן. עד היום איני מבין כיצד לא שרפו הם בני מעיהם, עת הגירו הם ספירט טהור זה אל תוככי תוכם - ובכמויות בלתי מבוטלות.

בית הכנסת "גדולים מעשי השם" הוקם בשנים שקדמו לקום המדינה על-ידי קבוצה של יהודים פליטי שואה שהשואה שעברה עליהם לא הזיזה אותם מדבקותם באל. באזור שהשתרע מרחוב דיזנגוף ועד הכיכר - שעכשיו קוראים אותה בשם כיכר רבין ואז הייתה היא כיכר מלכי ישראל, סתם כך - לא נבנו מבנים רבים והשטח היה גדול ורחב ידיים לאין שיעור. וחשוב מכל - שטח זה היה נגיש וזמין למי שביקש להקים עליו מבני ציבור. כך הוקם בית הכנסת על שטח רחב ידיים שנגס במספר רחובות, עד שקם מי שקם בעיריית תל אביב והודיע לסבא ולחבריו, כי עליהם לצמצם שטחו של בית הכנסת כך שלא יתפרס הוא על שני רחובות, שכן די לבית הכנסת, שיתמקם ושיוקם בשטחו של רחוב אחד. הקיצור, נתבקשו מתפללי בית הכנסת להשיב לעיר מחצית משטחו המקורי של בית כנסת זה.
כך צומצם למחצית שטחו של הצריף הגדול, שתפס שטח גדול והתפרס על פני שני רחובות, למבנה אבן, גדול למדי אף הוא, הבנוי בין בתי מגורים, אך שטחו תוחם לשטח של רחוב אחד בלבד, באחד מהרחובות השקטים בתל אביב - בין רחוב דיזנגוף לכיכר מלכי ישראל של אז. לא הפריע בית-כנסת זה לדיירי הסביבה בפעילותו האמונית השוטפת ושוקקת החיים, בבקרים ובערבים ולא הפריעו דיירי הסביבה לפעילות השוטפת של בית כנסת זה. שררו השלווה, השקט והכיבוד ההדדי בין המתפללים ודיירי הסביבה ובין דיירי הסביבה לציבור המתפללים, שפקד בית כנסה זה, מעשה של יום ביומו.
מושבות החוף מדרומה ומצפונה של תל אביב ואף אלה ששכנו מזרחה לה, ספק מושבות היו ספק עיירות היו, ובכל אופן לא נהגו בעצמן מנהג של ערים ממש. עדיין ניתן היה לנסוע, באותן שנים, ליקב בראשון לציון ולטעום טעם ראשוני של מושבה ממושבות הברון. גם רעננה, על רחוב אחוזה שהיה רחובה הראשי, לא הייתה יותר מאשר קיבוץ של בתים הבנויים משני צידיו של רחוב ראשי אחד. זעיר פה וזעיר שם ניתן היה לראות בתים מספר, שצביון חקלאי כבר לא היה להם וכדי צביון עירוני אמיתי עדיין לא הגיעו.
תל אביב הייתה אז מרכז העשייה, ומי שברח מתחושת החנק והמצור ששידרה ירושלים, אותם ימים, לא מצא מקומו בחיפה ובחר לחיות בעיר ראויה - מצא עצמו עושה ימיו ולילותיו בעיר, תל אביב. אפשרויות הבחירה המצומצמות שנועדו למי שבחר לגור בעיר, תל אביב שהייתה, כבר אז, עיר של ממש, על כלל ומכלול סימני עיר הטבועים בעיר של ממש - ולא ביישוב שלבש דמות של עיר, לכאורה וגם/או ביישוב חקלאי, גרמו לכך שלצד בית הכנסת צמחה והתנהלה קבוצת שומרי תורה ומצוות שחייה הרוחניים סבבו סביבו. לכן, פרח בית כנסת שלנו, מאוד מאוד והגדיל מספר חיילי תורה שלו. בימי שני וחמישי אף נקהלו קהלים בבית כנסת זה שלנו, כדי לשמוע דברי תורה ומוסר מפי הרב וללמוד אצלו שיעור גמרא של בעלי בתים, כלומר טקסט מקור תלמודי, רש"י ותוספות. ודי - די היה להם בכך. בראשונים ואחרונים מאסו ולא דחק הרב בהם ללמוד בבלי, מעבר לאשר נדרש מבעלי בתים, דחוקי יום וקשים אל פרנסה מצויה.
הבורגנות הדתית התל אביבית שאיוותה לה, כמשכן של קבע בית הכנסת: "גדולים מעשי השם" תמכה ומימנה, מכיסה שלה, הפעילויות השוטפות שהתנהלו בו. קופת גמילות החסדים של בית הכנסת מצויה הייתה, באופן תמידי, ביתרת זכות בחשבון הבנק שלה, שנוהל בבנק שהיה מצוי אותם ימים, ברחוב דיזנגוף. בעלי הבתים, שהיו פוקדים בית הכנסת,אך ורק לרגל "ייארצייט" וגם/או בתקופת שלושת רגלים וגם/או חלק מהם וגם/או בימים הנוראים, לא קימצו בתרומות שנתנו הם לתחזוקתו השוטפת של בית כנסת שלנו ולא קפצו, כלל וכלל, ידם. פתוח היה ליבם ונדיב היה ארנקם, בכל הקשור לאחזקתו של בית כנסת שלנו.
בעליות לתורה פתחו הם לבם וארנקם לרווחה ולארבע רוחות שמיים ונדבת ידם רבה - רבה עד למאוד מאוד הייתה, בימים הנוראים. בתקופה שבין כסה לעשור ובשאר חגי תשרי, שבאו עלינו לטובה, תפחה וגדלה קופת בית הכנסת, וכספים שנצברו בה שימשו לפעולתו השוטפת של בית-כנסת שלנו, מערב ראש השנה עד ערב ראש השנה. ההמונים שבאו לדרוש אל השם וצבאו אל שער בית כנסת שלנו, שילמו מכיסם עבור זכות זו,לעלות לתורה, בחגי תשרי ממש - זכות שנחגגה על ידם, בדמים הרבה. כך קיימו הם מצוות עלייה לתורה, בימים הנוראים ובשאר חגי ישראל, ברוב עם ובפאר רב לקיים הכתוב והנדרש בפסוק, להגיד גדולתו של אל, ברוב עם הדרת מלך. ואכן, היה המלך מלך אמיתי וכך היה דינו של נציגו, עלי אדמות, החזן אריה לייבל'ה גרץ.
כל אימת שהיה החזן, אריה לייבל'ה גרץ, פותח פיו ונושא מגרונו, בקול בס עמוק ומתוק, בשורת ושירת ה-מ-ל-ך י-ו-ש-ב ע-ל כ-י-ס-א ר-ם ו-נ-י-ש-א, היו אף הקשוחים שבמלאכי השיש - מלאכים שהיו חלק ושריד מוצל מאש מהדקורציה שקישטה בית-כנסת באיטליה, ששרד אימי הנאצים ותכולתו הובאה לארץ, באניה, חלקים חלקים - מזילים, בחשאי, דמעה וממהרים לנגבה, חיש קל, בגב ידם, שמא יואשמו וייחשדו הם ברכות-לב, רחמנא ליצלן.
יצירתיות כלכלית גילו גבאי בית הכנסת, בכל הקשור להגדלת הכנסותיו של בית כנסת שלנו. המזרוחניקים, שהיו נתונים אז, אותם ימים, עדיין תחת כובד עולה של כיפת הבד וכיפה סרוגה הקלה והסקסית, לא נולדה עוד, לא גילו עדיין מנעמי השלטון והחיבור הקשה לניתוק, קשה עד למאוד, לברזי תקציב המדינה.
לימים חוברו ברזים אלה, חיבור של קבע, ליניקת תקציבים עבור המוסדות הדתיים השונים, והיו אלה בתי כנסיות, ישיבות, אולפנים, ישיבות תיכוניות ועוד כהנה וכהנה מוסדות, שנהנו והנהנים, גם כיום מתמיכה כספית קבועה ושוטפת. לא כך נהגו דברים אותם ימים. מי שלא טרח בערב שבת, הלך לישון כשבטנו מקרקרת עליו וקם רעב - בבוקרו של יום שבת. רגש הנחיתות הקולקטיבי של המזרוחניקים של אז, לא אפשר להם עוד חציפות הפנים, שגילו הם שנים, מאוחר יותר - בכל הקשור לנטילת חלק גדל והולך מתקציבי המדינה לצורכי דת, שלטון והנצחת קיומו של ממסד דתי.
מאחר שקופת המדינה לא הייתה שותפה בהתנהלותו הכלכלית של בית הכנסת, כפי שבית הכנסת לא היה שותף מעולם בהתנהלותה הכלכלית של המדינה - והדברים לא נראו ולא נשמעו אז תמוהים, כלל וכלל, הרי חייבים היו פרנסי בית הכנסת לפנות אל אנשי קהילתם ואל הנספחים אליהם, בכל הקשור לאספקת מצלצלין שיממנו הנאותיהם הגשמיות. עוגות הליקח והמשקאות האלכוהוליים שעלו על השולחן בבית הכנסת, בסעודות שבת ובסעודות מלווה מלכה ושאר מיני מעדני עולם הבא, שזכינו לטעום מהם, עוד בעולמנו זה, מומנו, כל כולם, מכספי המתפללים. כבר הדגשנו - ונחזור ונדגיש - כי לא היה באותם ימים כל חיבור של קבע וגם/או לא היה אז כל חיבור זמני שהוא בין תקציבי בית הכנסת שלנו לתקציבי שלטון.
נוהג היה קיים בבית הכנסת, כי מי שבא לומר קדיש בשל הייארצייט שלו - מביא היה לבית הכנסת בקבוק משקה עמו, שהיה דרך כלל ברנדי 777 וגם/או אח תאום שלו, בקבוק אלכוהול מסדרת שטוק 84. לפעמים היה זה בן חורג לאותו ברנדי, מאחת מהמזקקות שייצרה מיני אלכוהול זולים ומפוקפקים, שלא זכו לאריכות ימים ושנים, ולא בכדי. אחרים לא הגיסו לבם ואף הביאו ספירט טהור, שניתן היה לחטא בו פצעים, כמשקה הראוי לבוא אל פה ולרדת עדי חדרי בטן. עד היום איני מבין כיצד לא שרפו הם בני מעיהם, עת הגירו הם ספירט טהור זה אל תוככי תוכם - ובכמויות בלתי מבוטלות. בצד בקבוק משקה זה היה מביא החייב בקדיש שנתי, גם עוגה מאפה בית. כך שלמה עליהם שמחתם של הקיבוצניקים שישבו בצד הלומדים ועשו להם בית הכנסת שלנו, למעין בית שני.
איני יודע, אם כך נהגו הקיבוצניקים, שחפים היו מכל זיק ומכל זיקה לאמונת ישראל, בכלל ולפולחניה היומיומיים, בפרט, מחמת המיתון הכבד, שגרם לכך שלא נמצאה להם פרנסה לפרנס עצמם בני ביתם, בשופי ואם סתם בשל אהבת תורה לשמה שנדבקה בדיבוק של מתיקות יתרה של שנאפס וגם/או של פרוסת עוגת ליקח מזדמנת. עד היום נושא אני בליבי סימן שאלה גדול זה, אבל מציאות הינה מציאות. היו בבית כנסת שלנו גם קיבוצניקים, שהיו חלק מנוף בית-הכנסת, למרות שהם ואמונה לא חיו בהרמוניה, זה עם זאת, על דרך ההמעטה בלבד.
גבאים מספר היו בבית הכנסת שלנו. חלקם היו אנשים אמידים אשר תרמו מכיסם הם לקופת בית הכנסת, וחלקם - אלה שלא הייתה הפרוטה מצויה בכיסם - תרמו בגופם למען ציבור המתפללים. אלה, כמו-גם אלה ידעו, כי לא שררה באו הם לקבל, אלא עבדות קיבלו עליהם. עבדות זו קיבלו הם עליהם מתוך שמחה ובשלווה גמורה. ראו הם בעבודת השם משום מלאכתם של הכוהנים והלויים, ששירתו בקודש במשמרת בית המקדש, וגם בבית מקדש מעט זה שלנו עשו הם - כמות אחיהם הבכירים, במקדש עצמו - מלאכתם נאמנה. לא גבה לבם של גבאים אלה על איש, מחמת שהיו גבאים ויכלו לקבוע, מי יקבל עלייה ראשונה ומי שנייה, מי יהיה מוחזק בחזקה תמידית לקרוא מפטיר יונה, במנחה של יום כיפור ומי יהיה ניצב משני צידיו של החזן בתפילת כל נדרי, כשהוא אוחז ספר תורה בידו, לבוש קיטל לבן ומבקש רשות להתפלל בבית הכנסת שלנו עם העבריינים.
זונץ היה ראש וראשון לגבאי בית הכנסת: "גדולים מעשי השם". איש אמיד היה זונץ ותורם גדול, בחשאי, לבית הכנסת. אולם יחד עם נדיבותו המופלגת הזו - שלא הייתה ידועה, כלל וכלל, לרבים - הפגין הוא קמצנות נוראית, בכל הקשור לרכושו של בית הכנסת. התנהגותו זו של זונץ זיכתה אותו, מאחורי גבו, בכינוי הלגלוג "שוונץ", שהיה שיבוש מכוון של שמו, בידי באי בית הכנסת שהחסיר הוא מהם הנאה יתרה, בענייני מזון ומשקאות, בעיקר. כך הביעו הם מחאתם כלפי זונץ, בכל הקשור לחסכנות היתרה שנהג הוא ברכושו של בית הכנסת שלנו, בכלל ובקימוץ הרב שקימץ הוא במיני מאכל ומשקה, שסופקו במשורה לבאי בית כנסת שלנו, בפרט. כל שהחסיר זונץ חיסרון מרובה, מבטלנים, יושבי קרנות ו"אוכלי חינם" של בית הכנסת שלנו, בכל הקשור למאכל ולמשקה, השלים הוא בחג שמחת תורה. או אז ניתנו מאכלים ומשקין, ביד רחבה ולכל החפץ בכך, ללא כל הגבלה. לא זכרו לזונץ בטלני ורכלני בית הכנסת שלנו, מידת נדיבות יתרה שנהג הוא בהם בשמחת תורה, שכן חג שמחת תורה היה אחת לשנה ואילו שבתות רגילות, יש הרבה, כמעט לאין סוף ופזורות הן על פני רוב מרבית ימי השנה ועונותיה המתחלפות.
אם היה חיוב ייארצייט בבית הכנסת ובעל החיוב היה מביא עמו משקה מיוחד וגם/או מביא היה עמו עוגה מיוחדת, הרי היה זונץ מסלק - מבעוד מועד - בקבוק המשקה המיוחד וגם/או מסלק העוגה המיוחדת ומוציא ממקום מסתור, הידוע רק לו, ולו בלבד, בקבוק משקה זול יותר ומספר רקיקים שידעו ימים טובים יותר, קודם שהונחו הם, על ידו, בצלוחית פלסטיק כתקרובת לעליית נשמתו וגם/או כתקרובת להנצחתם ולעליית נשמתם של בעל וגם/או של בעלת הייארצייט. אל תחשדו בו, בזונץ, שהוא נטל דמי משקה נבחר זה לכיסו שלו וגם/או אולי יצק הוא אותו לגרונו שלו, וכן היו דברים אמורים, חלילה וחס, גם בקשר לעוגה הנבחרת.
זונץ פשוט שמר המשקה והעוגה המובחרים לרווחת קהל באי בית הכנסת, לימים מובחרים, נבחרים ומיוחדים יותר, מאשר יום חול של ייארצייט, סתם. באותם ימים היה זונץ מוציא מבית גנזיו יינות קינוח משובחים, המתובלים בטעמי מיני פירות וקינמון, שמברכים עליהם ברכת "הטוב והמיטיב" ועוגות שנאפו מקמח משובח והייתה הדרתו של מלך מלכי המלכים נאמרת ונשמעת ברבים, בחיל וברעדה. ידעו אז הכל - אותם ימים נהדרי הוד - כי השם אחד ויחיד הוא, כמו-גם שמו אחד הוא ואין כמותו עוד בכל העולם, בבית כנסת שלנו.
אותם ימים טרם פשט הנוהג בבית הכנסת שלנו, לפיו אחד מבעלי הבתים נוטל על עצמו לממן סעודת השבת וגם/או נוטל הוא על עצמו לממן סעודת מלווה מלכה. זונץ, שחישב מחשבות וחישובים הרבה, רצה לחסוך ממון מקופתו האיתנה אך הבלתי משופעת דמים הרבה של בית הכנסת. כך החליט הוא, מדעת עצמו ובפה אחד - פיו שלו, כמובן - כי משקה ועוגה נבחרים אלה או אחרים יבואו עדי בטן וקרביים, דווקא בשבתות המיוחדות שייחד הוא ייחודי ייחודין לגביהן.
הדברים לא היו אמורים דווקא בעניינים של איכות, אלא גם בעניינים של כמות. אם נותרו אצל זונץ, במחסניו הנסתרים מעין, חצאי בקבוקי משקה אלכוהולי, זיכרון לייארצייט שחלף, עבר לו, קודם שאכלני וזללני בית הכנסת הספיקו לחסלו - בשל עינו הפקוחה של זונץ - שהקצה לכל אחד ואחד מהם כוסית אחת בלבד, ואילו בעל היארצייט הביא בקבוק שלם, חתום ופקוק - מנע זונץ מלגאול בקבוק זה מבתוליו ומלקלוף מעליו החבק שחיבק אותו חיבוק אמיץ. קפץ זונץ על בקבוק חתום זה כעל מוצא שלל רב, חטפו אל בין ידיו השתיים והביא בקבוק, מלא למחצה, לקהל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, שבאו לקדש שם שמים בשם ובמלכות, באחד מן הבקרים הרגילים שזיכה אותנו הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו, כבימים ימימה.
עשיותיו הקמצניות הללו של זונץ לא נעלמו מאיתנו, הילדים, שמנע הוא מאיתנו בליסת מיני ממתקים, ללא דין וללא דיין מפקח, עלינו. אנו התעללנו בזונץ, כל אימת שרק יכולים היינו לעשות כן. הדברים נתרחשו, אם בחגיגות בר-המצווה, שעה שהתמקמנו במיקום אסטרטגי מצוין בקדמת עזרת הנשים, ששכנה לה, בקומה השנייה של בית הכנסת. משם צלפנו דווקא אל ראשו הקירח של זונץ, תחת שנזרוק הבוטנים הבלתי קלופים והסוכריות אל כיוונו של חתן בר-המצווה. לא בחלנו גם במהילת בקבוקי המשקה הריקים, ששייר זונץ לעצמו, עד שימצא בקבוק יתום נוסף מלא עד מחציתו ויזווג שני חצאי תכולת בקבוקים אלה, לתכולת בקבוק אחד, מלא לחלוטין.
תכולת המשקה שנותרה נמהלה, על ידינו, במי ברז, עד שלא יכול היה זונץ שוב להציע יתרת תכולת משקאות אלה ולעשות בהם - פעם נוספת - שימוש חוזר ואם בכל דרך אחרת, שעליה חשב הדמיון הפרוע והעשיר שלנו באותם ימים.
באותם ימים טרם פשט הנוהג בבית הכנסת שלנו, לפיו אחד מבעלי הבתים נוטל על עצמו לממן את סעודת השבת או את סעודת מלווה מלכה. זונץ, שחישב מחשבות וחישובים הרבה, רצה לחסוך ממון מקופתו האיתנה אך הבלתי משופעת של בית הכנסת. כך החליט הוא, מדעת עצמו ובפה אחד - פיו שלו כמובן - כי משקה ועוגה נבחרים אלה או אחרים יבואו עדי בטן וקרביים דווקא בשבתות המיוחדות שייחד הוא ייחודין לגביהן.
לשיאם הגיעו הדברים בשמחת תורה. אז, בעזרתה של שמחה חסרת גבולות שהותרה לנו בשל דיצתה של תורה, נפרענו פירעון גדול מזונץ, שמנע מאיתנו הנאות שבחומר. סבר הוא - בתמימותו, כי רבה שהנאות שברוח, רוח הקודש, יספיקו לנו ילדים מתפתחים הבולעים בשקיקה כל בדל בדלה של קלוריה וכל פחמימה. ואנו החסרנו פחמימות וקלוריות אלה משפעת העוגות והממתקים, שניתנו וחולקו לכל דורש, בבתי כנסיות אחרים, גם בשבתות רגילות וכך אמור היה צריך לנהוג הדבר, גם בבית כנסת שלנו אלמלא מנע הוא זאת, ומנע חלוקת ומתן עוגות וממתקים, גם בשבתות רגילות, ביד רחבה, בנפש חפצה ובלי כל הגבלת כמויות שהן.
קשירת ציציות הטליתות - ציצית של טלית לציצית של טלית אחרת, הייתה מתקיימת בשמחת תורה והייתה היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. הראיה לכך הייתה עשרות הטליתות שהיו מושלכות על רצפת בית הכנסת בשמחת תורה בשל כך שבעל טלית אחד פנה לכיוון ימין של בית הכנסת ובעל טלית אחר פנה לכיוון שמאל של בית הכנסת.
האחיזה שאחזו הטליתות זו בזו וסירבו להיפרד מאחיזתן, בשל קשר ציציות שקשר ביניהן, הביא אותן להישמט מעל כתפי בעליהן ולמצוא עצמן מוטלות על רצפת בית הכנסת. היו הטליתות מוטלות על רצפת בית הכנסת ושירים דוגמת "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" ועוד שירים שפרצו מן הגרון ריחפו מעליהן, כמלאכי שרת. חרף שפעת האלכוהול שנשפכה אל גרונות לא הגיעו שירים אלה עד כדי שירת שירי פריצות, כמנהג עובדי כוכבים ומזלות, להבדיל.
אף על-פי שקשרנו את ציציות הטליתות זו בזו, דאגנו כי הקשר לא יהיה קשר בר קיימא, כך שעם נפילת הטליתות על גבי רצפת בית הכנסת יכלו בעליהם להרימן ולהתיר קשר זה על נקלה. לא כך נהגנו בזונץ. מי שפרע מדור המבול נתן לנו ייפוי כוח בלתי מוגבל ובלתי חוזר לביצוע מעשים ולפרוע פרעות בזונץ. ואם לא נתן הוא אותו לנו - בפועל ולמעשה, נטלנו לנו אותו מכוח פריקת עול מצוות וכניסתנו לעול מצוות מחדש, בשמחתה של תורה, שהייתה שמחתנו שלנו.
בני אוריין של ממש היינו כולנו, חובשים כיפות של בד על ראשנו, ציציות על גופנו, ואנו מצווים בבתי כנסיות להבדיל מפושטקים של דיזנגוף, שעישנו באותו זמן סיגריות וקלקלו ריאותיהם שלהם ושל אחרים. הפרו פושטקים אלה שמחת חג, בריש גלי ואף פתחו בית הקפה "ברזילי" שלהם בשבת. בית-קפה "ברזילי" הייתה בפועל ולמעשה, ישיבתנו על עמודי הברזלים, שהוצבו בפינת הרחובות - וכך עברנו במקביל, גם על לאו של איסור עישון בשבת.
הקשר שבו נקשרו ציציות טליתו של זונץ לציציותיו של בן זוגו או של בני זוגו האומללים היה קשר אמיץ, קשר בר קיימא. הקפדה יתרה הקפדנו על כך, כי אם אומנם ינסו מי שינסו - בדיעבד ולאחר מעשה - להתיר הקשר בין ציציות טליתו של זונץ לציציות טליתותיהם של אחרים - הרי תיקרענה מספר ציציות מטליתו של זונץ. הדבר הצריך מומחיות ודיוק רב, שכן היינו צריכים לדאוג לכך, כי רק בזונץ יפגע הפגע ולא בשותפיו התמימים של זונץ לשיח ולפטפוט בבית הכנסת, שאגב שיחם ופלפולם לא נסתרו מעשינו מעינם.
פניו מלאי החרון של זונץ, שאחז בידו שאריות הציצית הקרועה, מילאו אותנו שמחה וגיל והיוו נחמת מה על מעשיו, שמנעו מאיתנו שפעת מאכל ומשקה, בימי שגרה וחולין בבית הכנסת. ועכשיו - דווקא עכשיו בשמחת תורה - שעה שגם זונץ לא קפץ ידו בשל ציוויו והוראותיו המפורשים של רב בית הכנסת להרבות במאכל ובמשתה ולגדוש סאה - נקמנו בו אנו נקמתנו הכואבת.
כאמור זונץ ידע לא רק לחשוב מחשבות, אלא ידע גם לחשב חישובים הרבה. בזכות חישוביו אלה של זונץ הצליח בית הכנסת לכלכל מעשיו באמונה ולא יבשה, מעולם, צפחת השמן. על כך תבוא עליו ברכה, ממרחק שנים וממרחק זמן וייזכר שמו לטובה בעולמות ההם. איני בטוח שגם שם אין הוא נוהג קמצנות וגם/או אולי נוהג הוא גם שם, במידת "חסכנות יתרה", בבית הכנסת, אי-שם בגבהי מרומים.
כזכור, חזן מפורסם היה בבית כנסת שלנו - אריה לייבל'ה גרץ היה שמו. היו שאהבו אותו אהבת נפש על שום שידע לפלפל בקולו ולהגיע למדרגה של זמר אופרה. היו ששנאו אותו, דווקא בשל יכולתו זו, שכן לטעמם ולשיטתם, חזן הוא חזן וזמר אופרה הוא זמר אופרה, ואין שתי רשויות שונות זו מזו, נועדות לחיות יחדיו בשלום.
מתברר שדורשי טובת אריה לייבל'ה גרץ המנוח היו רבים מדורשי רעתו של חזן זה, שנתפרסם אל מחוץ לכותלי בית הכנסת שלנו, עד שהיה צר המקום מלהכיל שביקשו לשמוע את קטעי החזנות האופראיים שלו, דוגמת "ונתנה תוקף" וקטעי חזנות מפורסמים אחרים. המונים, המונים צבאו על דלתות בית הכנסת מבחוץ לו, גדשו הכניסות וגדשו אף הרחוב שבו שכן ושוכן בית כנסת זה עד ימים אלה.
זונץ הבין בחושיו המסחריים החדים והמחודדים, כי יש להפיק מירב התועלת עבור בית הכנסת מכישרונו ומפרסומו זה של החזן, אריה לייבל'ה גרץ. בימי חודש אלול פתח לו זונץ לשכה משלו בבית הכנסת ובה מכר הוא כרטיסי כניסה, כך כפשוטם של דברים, לבית הכנסת. כעס רב כעסו פשוטי העם וגבאי בית הכנסת על זונץ על שהפך בית הכנסת לאולם קולנוע, כלשונם, ומכר כרטיסי כניסה אליו לתקופת הימים הנוראים, לסוכות ואף לשמחת תורה.
"אולי תמכור בבית הכנסת גם פופקורן וגזוז", ספק הציעו הם, ספק סנטו הם בו. אבל זונץ עמד על דעתו וסופם של דברים יצא וידו הייתה על העליונה. בעלי הבתים הבינו, כי הכסף הרב שייכנס ממכירת כרטיסי הכניסה לבית הכנסת, בתקופת הימים הנוראים ובתקופת יתרת חגי תשרי ושאר החגים יממן העלויות הרבות הכרוכות בתפעול בית הכנסת בשאר ימות השנה, ואכן היה הצדק עמם.
יצא זונץ וחיזר על פתחיהם של גרפיקאים ובתי דפוס בעיר העברית החילונית הראשונה. לבסוף חזר שבע ריצות ושבע ימים ועלה של טרף בפיו. התקין זונץ כרטיס כניסה לבית הכנסת שבצידיו סומנו סכומים, החל בח"י לירות וכלה באלף לירות במדרגים שונים. מי שחפץ לתרום לעילוי נשמת אביו וגם/או לעילוי נשמת אמו וגם/או לצורך עילוי נשמת שניהם, גם יחד, היה נוטל האטב המשרדי שהצמיד כרטיס הכניסה לאישורי הכניסה החד-פעמיים ומניח ומסמן בעזרתו הסכום שבחר הוא לתרום.
איש מרחיק ראות היה זונץ. לכן, דאג הוא, מבעוד מועד, להדפיס מספר כרטיסי כניסה קטנים שאפשרו כניסה חד-פעמית לבית הכנסת, שעליהם צוין החג שמאפשר כרטיס כניסה קטן. כרטיסים קטנים אלה הוצמדו, באטב משרדי אל כרטיס הכניסה הגדול שעליו נכתב שמו של בעל הכרטיס ומקום מושבו בבית הכנסת. בשתי הכניסות אל בית הכנסת הציב זונץ שני סדרנים קשוחי לב - שהציניקנים שבינינו אמרו שעל שום קשיחותם נטל הוא אותם - משורת סדרני הפועל, והללו הגיסו לבם בכל מי שביקש להיכנס אל תוככי בית הכנסת ללא כרטיס כניסה יומי וגם/או ללא כרטיס כניסה בכלל.
תפילת "פתח לנו שער בעת נעילת שער" היו שומעים הצובאים על דלתות בית הכנסת מחוץ לשעריו - אם לא היה כרטיס כניסה בידיהם. רק לקראת תפילת "יזכור" קיבלו הסדרנים הוראה לפתוח דלתות בית הכנסת לכל דורשיו של אלוהים שצבאו אליו מבחוץ; ואנו, הילדים שעדיין הורינו היו בתוך בית הכנסת, יצאנו אל החוץ וחיפשנו לנו עניין לענות בו, בזמן שהחזן, אריה לייבל'ה גרץ, הרעיד שערי שמים בתפילת "אל מלא רחמים".
אמרו האומרים שאלמלא רחמיו של האל היו פרושים, ללא כל הגבלה ומגבלה שהיא, הרי היו שומרי הכניסה לבית כנסת שלנו נותרים חירשים, לחלוטין, מחמת עוצמת קולו של חזן זה. אכן, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת היה האלוהים של ילדותי, שחס וריחם על שומעיו של החזן, אריה לייבל'ה גרץ המנוח, שקולו חבר עולם ומלואו, חצה ימים ויבשות והותיר אותנו ואותם, גם יחד, נפעמים ונרגשים מניגוניו ומעוצמת קולו ובנס - לא נפגעו כלי השמיעה להם, כלל וכלל.
תפילת "הנני האני ממעש" היו שומעים הצובאים על דלתות בית הכנסת מחוץ לשעריו - אם לא היה כרטיס כניסה בידיהם. רק לקראת תפילת "יזכור" קיבלו הסדרנים הוראה לפתוח את דלתות בית הכנסת לכל דורשיו של אלוהים שצבאו אליו מבחוץ; ואנו, הילדים שעדיין הורינו היו בתוך בית הכנסת, יצאנו אל החוץ וחיפשנו לנו עניין לענות בו בזמן שהחזן, אריה לייבל'ה גרץ הרעיד שערי שמים בתפילת "אל מלא רחמים", שאלמלא רחמיו של האל, היו השומרים נותרים חירשים לחלוטין מחמת עוצמת קולו של חזן זה. אכן, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת היה האלוהים של ילדותי, שחס וריחם על שומעיו של אריה לייבל'ה גרץ המנוח, שקולו חבר עולם ומלואו, חצה ימים ויבשות והותיר אותם נפעמים ונרגשים מניגוניו ומעוצמת קולו, ולא נפגעו כלי השמיעה שלהם כלל וכלל.
הרב יעקב זיסמן, שהיה יהודי מתוק - ולא נתן לבו לדבר, חוץ מלעסוק בדברי תורה לשמם - נתן היתר לזונץ לנהל ענייני בית הכנסת שלנו, ככל שנראו לו הדברים נכונים. חלוקה חדה ועניינית הייתה בין הרב זיסמן לזונץ: זונץ עסק בענייני החומר, והרב זיסמן עסק בענייני הרוח. מעולם לא חשב הרב זיסמן להרביץ תורה, דרך קבע ביושבי בית הכנסת. די היה לו בכך, שקהילה חמה ומסבירת פנים סבבה אותו דרך קבע והוא העניק לה משלו, בדרשות ערב שבת, בלילות החורף הארוכים ובדרשות שבת בתקופות הקיץ. כמו-כן הוסיף הוא ונתן לה מעצמו, בשיעורי הגמרא שהיה מעביר לבאי בית הכנסת ולכל מי שנזדמן בין כתליו, בימי שני וחמישי, בשבתות ובחגים. יותר מזה לא חפצה ולא ביקשה עוד נפשו.
שלוש שנים קודם פרוץ מלחמת ששת הימים חלה לפתע הרב זיסמן. משמים חמלו עליו ודאגו כי יוציא נשמתו בטהרה ובמתיקות, לאחר שישב בראש השולחן בליל הסדר, מיד אחר שבא אליהו לטעום מהכוס שהכין הוא לו מבעוד מועד, ולא זכה הוא לשורר מילות "חסל סידור פסח כהלכתו". עם זאת, זכה עדיין הרב זיסמן זצ"ל לראות, כי זזה כוס היין ונרעדה קמעה. בבת שחוק מאושרת זו, על כך שזימן אותו אליהו וטעם מכוסו, יצא ונפטר הוא מעולמנו זה ובא אל שערי העולם הבא.

פרק מתוך רומן שבכתובים.
תאריך:  22/09/2015   |   עודכן:  22/09/2015
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 חיש קל
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות חגים ומועדים
אריה גל
איתן קלינסקי
מי שנותן ידו לשחרר את רשויות החברה ממחויבות לצדק חברתי ולשוויון, הנביא אינו מעריך את הצום שלו ואף מפנה כלפיו חצי לעג
יוני וייץ
בחשבון נפש שנערוך ביום הכיפורים הקרוב מוטב אם נקדיש מחשבה גם לדרך שבה גורל בני האדם והעולם שזורים זה בזה
אסתר שניאורסון-גרי
כל יהודי שואל עצמו "מי יעלה בהר ה' ומי יקום בהר קדשו", והתשובה היא נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא שמי
עידן יוסף
תושבת גם פעילות התחבורה הציבורית בישובים הערביים    שדות התעופה ומעברי הגבול ייסגרו
רשימות נוספות
8.8% ירידה בהוצאות הישראלים לפני ראש השנה  /  עופר וולפסון
הדקלים של רון ארד ממשיכים לצמוח  /  איציק וולף
שטחי אימון של צה"ל ייפתחו למטיילים  /  איציק וולף
עושים תשובה  /  ציפי לידר
טיפים חשובים לבטיחות החשמל בסוכה  /  גדעון חנוכה
זמן סליחות  /  ציפורה בראבי
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il