ישנן תרבויות שמקובל בהן שימוש בשקרים כאמצעי להשגת מטרות, במיוחד כאשר מדובר במי שאינו נחשב שייך לאותה תרבות. התרבות הערבית היא אחת מהן. בשלוחה הפלשתינית של תרבות זו, מצטרף מוטיב נוסף למוטיב השקר והוא מוטיב המסכנות הכרונית. הערבים ככלל והפלשתינים בפרט מציגים עצמם לעיתים קרובות ובנושאים רבים ומגוונים כקורבנות של עוול או אי-צדק שעשו להם אחרים. באופן זה הם משחררים עצמם מאחריות למחדלים וכשלונות שלהם. כזה הוא מוטיב המסכנות הפלשתינית הנלווה באופן מתמיד לנרטיב "הנכבה" שלהם.
עניין השקרים שזור ב"נכבה", בהיסטוריה הפלשתינית בארץ-ישראל, בהבטחות שכביכול ניתנו להם ולא קוימו ובנחשלות
1 החברתית והכלכלית שלהם. התופעה אינה נדירה ואינה מוגבלת לנרטיב הלאומי, היא שזורה כמעט בכל היבט של החיים היום-יומיים ובנגזרות של הסיפורים הלאומיים והחברתיים-כלכליים. בתקופה האחרונה אנו עדים לסיפורי הבדים סביב הר-הבית ומסגד אל-אקצה.
כל הקמפיין הפלשתיני-מוסלמי מבוסס על שקרים. הטכניקה היא גבלסית אופיינית: בניית סיפור שמבוסס על עובדות אמיתיות אך מציג אותן באור מעוות ובסדר אירועים שקרי, וחזרה מתמדת בכל הדרכים והאמצעים על השקרים תוך "הצפת" תודעת השומע עד כדי שטיפת מוח אישית וקולקטיבית. לאחר שקנה הסיפור המעוות אחיזה בתודעתן של קבוצות-מטרה או קהלים גדולים מספיק, הוא הופך לנשק הסברתי ומגבה את כל הפרברסיות האופרטיביות ובכלל זה רצח אזרחים חפים מפשע. תחת כותרת הסיפור השקרי, הופך הטרור מאלימות בלתי-אנושית נגד אזרחים, למלחמת שחרור או, מה שגרוע לא פחות, להגנה על ערכי האיסלאם.
עד כאן הקונטקסט של סיפורים מן הסוג שמפיץ חוסיין א-דורה, אביו של הנער הערבי
מוחמד א-דורה, שנרצח ככל הנראה ע"י ישראלי או ישראלים, כמעשה חריג של "תג מחיר".
מן הכתבות בתקשורת, מצטייר האב כשקרן, צבוע, ומסית לאלימות. רק בימים אלה מובאים החשודים במעשה לדין. מדובר בשלושה חשודים, שרק האחד מהן בגיר. עוד בטרם החל ההליך המשפטי, הוא מאיים ברצח ודורש למצות את הדין עם החשודים. בין היתר, כמחווה דמגוגית טיפוסית הוא דורש להרוס את בתיהם ולראות בהם אשמים ולמצות עימם את הדין. גם אם נבין את כאבו כאב שאיבד בן, אי-אפשר לקבל את איומיו ובוודאי לא את דרישתו למשפט שדה לחשודים שטרם הוכחה אשמתם. אבל כבר אמרנו ששקרים וסילופים הם נדבך חשוב בהוויה התרבותית הערבית, ועל כן די לאותו מסית צמא-דם לחשוב שחשודים הם אשמים, בכדי לדרוש את מותם ואת הריסת בתיהם.
אילו קיבלה ישראל את העקרון שלו הוא מטיף, היינו אמורים להרוס במרוצת חמישים השנים האחרונות עשרות אלפי בתים של מפגעים וחשודים פלשתינים שנטלו חייהם של יהודים. יכולתי להתייחס בסובלנות מסוימת לדברי אב שכול, אבל אינני מוכן להתייחס באותה סובלנות "לדממה הרועמת" של התקשורת שלנו ושל הציבור הערבי בישראל ובאיו"ש.
התקשורת הישראלית לוקה בפתולוגיה לאומית מסוג מיוחד. לטעמי השאלה האמיתית העומדת על הפרק בהקשר אליה אינה חופש הדיבור, אלא מנגנון האיפה ואיפה שהיא נוהגת בדיווחיה בין פשעים של ערבים כלפי יהודים-ישראלים, לבין פשעים של יהודי-ישראלים כלפי ערבים. גם שניות זו בעיני היא בלתי נסבלת. במקום להעלים את דבריו הבוטים של חוסיין א-דורה מן המילייה הציבורי, חוזרת עליהם התקשורת הישראלית עוד ועוד, משל היו דברי אלוהים חיים.
לעצם טענתו של חוסיין א-דורה לגזור גזירה שווה בין פשעי ישראלים נגד ערבים לבין פשעים המכונים באותו שם של ערבים נגד ישראלים, קיימות לפחות שלוש סיבות שמפריכות ניסיון נואל להשוות בין הדברים:
מערכת המשפט הישראלית
המערכת רואה בפשעים של ישראלים נגד ערבים נושאים חמורים שיש לחקור ביסודיות ובמידה וקיימות ראיות לכאורה לעבירה, יש להעמיד לדין את החשודים ולקיים כלפיהם הליך משפטי תקני והוגן. התייחסות זו אינה מבחינה בין פשיעה נגד יהודים לבין ערבים, אבל היא חלה על אזרחים יהודיים וערבים ועל תושבים ערבים. היא אינה חלה על ערבים הכפופים לרשות הפלשתינית או לשליטת החמאס. במקומות שאינם נשלטים על-ידי ישראל, רוצחים הם שהידים גיבורי-היום ומנגנון המשפט המטפל בהם הוא בגדר בדיחה עלובה.
כאשר קיים מנגנון משפטי אפקטיבי ואוביקטיבי שמטפל בעבירות ובפשיעה, אין מקום להתלהמות נוסח חוסיין א-דורה. אפשר שהיה רוצה מנגנון זריז יותר ויעיל יותר, אבל זו אינה סיבה להחליף שלטון מסודר בשלטון הרחוב ובנקמנות אישית.
עם כל הביקורת שיש לנו לפעמים כלפי המערכת המשפטית הישראלית
2, עדיף להניח לה בשיתוף עם המערכת הצבאית, המשטרתית והביטחונית האחרת- כל אחת בתחומה, לעסוק בטרור, בהרתעת הטרור ובמניעתו תחת ביקורת שיפוטית סבירה ולפעול בתחום הפשיעה נגד אזרחים ישראלים, כבתחום של פשיעה אזרחית; "עקרון המידתיות" אינו מצדיק שום התייחסות אחרת.
הריסת בתים כגורם מרתיע
ישראל משתמשת בהריסת בתים כאמצעי הרתעה למניעת טרור. הוא איננו אמצעי יחיד ולא תמיד הוא משיג את מלוא התוצאות המקוות. אבל ידוע מעדויות מן העבר של ערבים, שהוא מהווה שיקול אצל מפגעי-טרור, לפחות אותם מפגעים שאינם פועלים ממניעים דתיים קיצוניים, בבואם להוציא לפועל את זממם.
אחת הטענות ההזויות של ערביי איו"ש ועזה היא שהנוער הערבי אינו ממושמע ואינו רואה עצמו כפוף לחוקי המקום או לאותוריטה של ההורים, גם כאשר מדובר בקטינים. זו כמובן התחמקות מטעמי נוחיות. ההורים מנסים לרחוץ בנקיון כפיהם ולהתחמק מאחריות למעשי ילדיהם. זו עוד גירסה מפוקפקת של הסבר לשאלה מדוע הורים שדואגים לילדיהם וכואבים כאשר הם נפגעים במהלך נסיונות לפגוע באחרים שלא עשו להם דבר, אינם רואים עצמם -כמו היהודים - אחראים למעשי הצעירים ואחראים למנוע אותם. הריסת בתים באה לאותת להורים שגם הם חלק ממעגל האחריות למה שעושים ילדיהם, שבמקרים רבים גם חוסים בביתם שלאלה וגם מקבלים בהם סיוע מורלי ומעשי לצד תמיכה רוחנית.
במקום שקיימת מערכת משפטית מסודרת, לא נפקדים מקומם ואחריותם של ההורים, אבל קיים גורם נוסף שאחראי לאכיפת החוק. במקום שהמערכת המשפטית היא פיקציה, תפקיד ההורים הופך קריטי הרבה יותר, ואין לפטור אותם מאחריות זו.
דרישתו של חוסיין א-דורה לנהוג מנהג שווה במפגעי טרור פלשתינים שאינם מטופלים ע"י מערכת משפטית פלשתינית סדורה, לבין פושעים ישראלים שכפופים למערכת המשפט הישראלית היא בגדר
חוצפה והתרסה טיפוסיים. הדברים עולים בקנה אחד עם כפל הלשון הערבית ומוסר השקרים, המנסה לערבב מין בשאינו מינו משום שהדבר עולה בקנה אחד אם אינטרסים לוקאליים וזמניים כאלה ואחרים. למעשה, אין אפילו צורך של ממש להתייחס לדרישות מסוג זה משום שהן מופרכות מיסודן. אין צורך של ממש להרתיע את כלל היהודים, משום שתרבות הרצח אינה חלק מהתרבות הלאומית שלהם ובעבריינים צריך לטפל כבעבריינים. אם רוצים הערבים דין שווה - אהלן וסהלן. אבל עליהם גם להתנהג בחיי היום-יום כמו היהודים.
אם תתקבל החלטה שלפיה כל טרוריסט ערבי שפגע, פוגע או יפגע ביהודים מסיבות לאומניות, לפחות מאז הסכמי אוסלו, יהרס ביתו- או אז אין לי בעיה עם גישה זו. הואיל ואין שום דימיון או יסוד שלאיזון בין אלימות-השנאה הערבית כלפי יהודים, ליחסם של היהודים כלפי הערבים - לא חוסיין א-דורה ולא ערבים אחרים באיו"ש יסכימו למשוואה בנוסח שנובע מהצעתו של א-דורה. דברי, כפי שכבר צינתי קודם, נובעים מתרבות השקר והמסכנות המעושה, ולא מדרישה אמיתית לצדק והדדיות.
הואיל והריסת בתים כיום היא מהלך ממלכתי סלקטיבי של הרתעה תקנית מפני אלימות ערבית מאסיבית מסיבות לאומניות, ככלל, יש להפעילה שיטתית נגד כל מפגע ומשפחתו הקרובה. לצערי, דבר זה עדיין אינו מתבצע. מוזר בעיני שבנסיבות אלה, יש בבית המשפט העליון של ישראל שופטים דוגמת
עוזי פוגלמן, שיודעים לומר כבר כיום בוודאות עד כדי גזירת החלטות אופרטיביות המתערבות בשיקולים ביטחוניים מקצועיים, שהריסת בתים אינה מרתיעה.
עוד מחדל של בית המשפט העליון!
בין מלחמה לפשיעה אזרחית
גם למי שאינו "חכם הלכה" במדעי המדינה ובהבדל שבין פעולתה של מדינה מול מדינה אחרת או מול קבוצה אתנית יריבה, ברור שלא קיימת גזירה שווה בין מציאות של מלחמה לבין עבריינות אזרחית, תהיה חמורה כאשר תהיה.
הבחירה הערבית והאופן בו הם מממשים אותה בחיי יום-יום היא סיבת-היסוד למרבית האלימות הערבית נגד יהודים ולכל האלימות היהודית המצומצמת עד כדי פליאה נגד ערבים.
ערביי איו"ש ועזה (להלן יש"ע) הגדירו עצמם כאויבי מדינת ישראל. הם נלחמים בה בצורות שונות, בשיטות שונות ותחת מעטה של הגדרות "נזילות" לגבי מטרות המלחמה והפעולות המאפיינות את התנהלותם במלחמה זו. כפל הלשון דרוש למסכתות השקרים הערביות, בכדי להציג באור חיובי את מעשי הזוועה שהם מבצעים בהתאמה עם צרכי-הסברה מכאן ועם צרכים פוליטיים וצבאיים שלהם מכאן.
שונויות אלה אינן מאפשרות להעריך או לשפוט עבריינים ישראלים וטרוריסטים ערבים באותן אמות מידה. אצל הערבים, טרור הוא דוקטרינת-לחימה. בהיותם ארגון שאיננו מדינתי, לא חלים עליהם עקרונות המוסר המקובלים והם אינם נשמעים לחוקי המלחמה הבינלאומיים ואינם נשפטים על פיהם. בישראל קיים ופועל החוק הישראלי במשולב עם האמנות הבינלאומיות שעליהן חתומה מדינת-ישראל.
לצערנו, אמנות אלה אינן מאוזנות ואינן נאכפות במידה שווה על כלל המדינות; ישראל נמצאת בהקשר זה בצד המקופח בזירה הבינלאומית. דומה שהרוחות הרעות של שנות ה-30 באירופה, עדיין פעילות בזירה הבינלאומית כלפי ישראל, ומרכז הכובד שלהן עבר לרשות הפלשתינית. הרשות מסתייעת בחוגים קיצוניים באירופה, בחוגים איסלאמיים קיצוניים, בהסתה ובחינוך מעוות המעורר שינאה ומכין קרקע נוחה להסתה נגד יהודים ונגד ישראל. מרבית האלימות הערבית יונקת ממקורות אלה, בדומה לגל טרור-הסכינים האחרון.
לערבים מסוגו של חוסיין א-דורהולתומכיו המוזרים בארץ ישראל המערבית אומר: טול קורה מבין עיניך. אל תלמדנו "דרך ארץ" או "חמלה והתחשבות אנושית" מהם; עדיין לא התחלת ללמוד פרושם האמיתי של מושגים אלה.
במקום זאת התפלל גם בשבילנו, שלא ימאס לנויום אחד מכפל-הלשון, מהצביעות, מהשקרים ומן האלימות הערבית ובעל-כורחנו נאמץ אלמנטים אלה כחלק ממנגנון ההגנה הטבעי שלנומול הערבים לערבים. כי אז, רצח בנו?-כאירוע מצער של הסכסוך שבינתיים משמש לכולנו נורת אזהרה אדומה גדולה - יהפוך לדפוס התנהגות הדדי ותקני של המאבק היהודי-ערבי. כולנו ככל הנראה נצטער על כך, אבל: ראשית, יהיה מאוחר מדי לשנות, ושנית, לחוסיין א-דורה ולמשפחתו תהיינה סיבות טובות להצטער על דברי הבלע של האב.
