טענה לפיה סכום שקיבל עובד שולם לו בגין ויתור על תחרות, חייבת להיות מגובה בראיות ברורות. כאשר ההסכמים אינם מראים שהתמורה הנוספת שולמה כנגד ויתור על
חופש העיסוק או אי-תחרות, לא תתקבל הטענה והתקבול יחויב במס מלא. אולם עובד יכול להפריך את הטענה והחזקה בראיות ברורות.
ב-15.10.2015 נדון נושא זה שוב בפסק הדין בעניין הלמן (ע"מ 47255-01-14). בית המשפט קבע, כי קיימת חזקה, לפיה כל תקבול המשולם לעובד ממעבידו הוא הכנסה פירותית שמקורה בעבודה (לפי סעיף 2(2) לפקודה). עם זאת, חזקה זו ניתנת לסתירה. לשם סתירתה, העובד יידרש לשכנע את פקיד השומה ואת בית המשפט, כי מאפייניו הפרטיקולאריים של התקבול מצדיקים את סיווגו כרווח הון.
מדובר בעובדים שהחזיקו שיעור מסוים מהון מניות החברה שבה עבדו. לימים רכשה IBM את מניות החברה ובמסגרת רכישה זו נכרתו בין IBM לבין בעלי המניות של החברה הסכם רכישה, הסכם בעל נייר ערך מיועד והסכם שימור עובדים. מכוח הסכמים אלו קיבל כל אחד מהמערערים סכום מסוים לאלתר וסכומים נוספים ששולמו בפריסה של שלוש שנים ובתנאי ששימש כעובד או יועץ של IBM או חברה קשורה.
בדיווחיהם לפקיד השומה הצהירו המערערים, כי התמורה הנוספת היא רווח הון הנובע מעסקת מכירת מניות החברה. פקיד השומה דחה את הצהרות המערערים וקבע, כי זוהי הכנסת עבודה לפי סעיף2(2)(א) לפקודת מס הכנסה.
בית המשפט הפנה לעניין חיים ניסים (ע"א 2640/11), בו נחלקו דעות השופטים לגבי תשלומים מיוחדים ממעביד לעובדיו. השופטת
מרים נאור סברה, כי אלא אם נקבע אחרת בחוק, סכום כסף שמשלם מעסיק לעובד "חזקה כי מבחינת העובד התשלום הוא הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה". לעומתה סברה השופטת
אסתר חיות, כי יש לבחון כל תשלום ששילם מעסיק לעובד על-פי מהותו.
השופט
עוזי פוגלמן סבר: "מן הראוי לקבוע חזקה שלפיה כל תקבול שמשולם לעובד ממעבידו הוא הכנסה פירותית שמקורה בעבודה (לפי סעיף 2(2) לפקודה). לשיטתי חזקה זו ניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה, העובד יידרש לשכנע את פקיד השומה ואת בית המשפט כי מאפייניו הפרטיקולאריים של התקבול מצדיקים את סיווגו כרווח הון".
נקודת המוצא היא שסעיף 2(2)(א) לפקודה הוא מקור חיוב רחב-תחולה, לפיו כל טובת הנאה או תשלום ששולם לעובד ממעבידו מהווה הכנסת עבודה, אלא אם מדובר בתשלום ששולם על-רקע יחסים החורגים מיחסי עובד-מעביד. אמנם, אצל המערערים התמורה הנוספת התקבלה ללא התאמה לעבודתם בפועל, אלא שתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיום יחסי עובד-מעביד בין IBM לבין המערערים או בעבודתם כיועצים לחברה.
בנוסף ולחלופין טוענים המערערים, כי יש לראות את התמורה הנוספת כתמורה עבור הסכמתם לעבוד עבור IBM, ומשמעות הסכמתם זו היא ויתור על חופש העיסוק או על הזכות להתחרות ב-IBM. אולם המערערים לא הצביעו על הוראה בהסכמים לפיה התמורה הנוספת שולמה להם כנגד ויתור על חופש העיסוק או אי-תחרות. זאת, אף שיש להניח שהסכמת המערערים לתנאי לפיו התמורה הנוספת תשולם להם רק בהיותם בסטטוס של עובד ב-IBM, מגלמת גם הסכמה להגביל את חופש העיסוק שלהם ולוותר על זכותם להתחרות ב-IBM.
העובדה שהתמורה הנוספת אינה פרופורציונלית למשכורות שקיבלו עובדי IBM במעמדם של המערערים, והעובדה שמעבר לתמורה הנוספת קיבלו המערערים משכורת כמקובל ב-IBM, משמיעה לנו לכאורה שמדובר בתשלום שאינו שכר עבודה. ברם, בכך אין כדי להועיל למערערים, משום שגם כאשר מדובר בטובת הנאה שאינה בגדר שכר עבודה, המשולמת לעובד על-ידי המעביד בקשר או בתנאי שמתקיימים יחסי העובד מעביד בין השניים - זהו תקבול הבא בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה.
לסיכום, אנו מציעים שהרוצה לטעון, כי תקבול שקיבל ממעבידו הוא הכנסה הונית החייבת במס מופחת, לעומת הכנסת עבודה שוטפת, כדאי שיגבה את טענתו זו בראיות ברורות ומוצקות.
