בהליך נדיר, למעשה הראשון מסוגו בארץ, אשר התנהל בין קבוצת 13 תורמי כליה שנתרמה לבן-משפחתם, לבין מדינת ישראל ו-5 קופות החולים, שעתרה לקבלת סעד ראוי אשר ישקף את ההקרבה במעשיהם ובעיקר את החיסכון הכספי הרב אשר גרמו לנתבעות - בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט יוסף שפירא, כי התורמים יפוצו עבור ההוצאות הרבות אשר נגרמו להם עקב ההשתלה. הפיצוי כולל אובדן ההשתכרות לעבר - לתקופת הניתוח וההחלמה, ימי אשפוז, הוצאות נסיעה, עזרת צד שלישי למשך תקופת ההחלמה, וכן הוצאות רפואיות חריגות אשר אינן מכוסות במסגרת השירותים הרפואיים הניתנים בסל הבריאות. סך-הפיצוי - 36,000 ש"ח לתורם.
יודגש, כי בעצם הקביעה האמורה קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעתם של התורמים אשר תבעו סך לפי שיקול דעת בית המשפט מהכספים אשר חסכו למדינה ולקופות החולים, סך המוערך בכ-350,000 ש"ח, שבכללו יבוא ההחזר עבור ההוצאות.
התובעים טענו, באמצעות עו"ד ד"ר שמואל ילינק, כי 350,000 ש"ח זהו הסכום שחסכו לעצמן קופות החולים בעצם כך שאותם נזקקים לכליה כבר לא נזקקים יותר, אולם מדינת ישראל מעבירה את הסך האמור לקופה עבור חולה הכליות שמדווח כי חבר בה עבור הטיפול בו.
התובעים טענו בנוסף, כי עקב תרומת הכליה הם נותרו עם 30% נכות וקיים סיכוי גבוה כי כושר עבודתם ייפגע בעתיד. מה גם שהמדינה וקופות החולים, טענו התובעים, התרשלו בכך שלא דאגו לאתר כליה מתאימה לנתרמים, ובמעשיהם של התורמים היה משום השלכת קרש ההצלה לעבר הנזקקים במקומן. מהסכום שנחסך לקופות ביקשו התובעים לפצותם.
אלא שקופות החולים, שיוצגו על-ידי עוה"ד ע. אלמגור, פ. מוזר וח. מלמד, טענו כי לא ייתכן לפסוק תמורה עבור תרומת הנזקקים. קופות החולים טענו, כי עצם התרומה תהפוך את מעשה התרומה למעשה מסחרי ששכר בצדו, והלא סחר באיברים הוא החמור ממנו אנו נרתעים. קופות החולים גם הזהירו, כי באם תינתן תמורה לתורמים, אזי עלול להיווצר מצב בו "איברי אנשים עניים יהפכו לחלקי חילוף לאנשים עשירים". קופות החולים הוסיפו וטענו, כי בשום מקום בעולם, הפועל בהתאם לנורמה ולמוסר אין תמורה עבור תרומת איברים, כי אם ההפך הוא הנכון - המטרה היא לעגן בחוק ובתודעה את העידוד לתרום איברים כדי לחסל את שוק הסחר באיברים הבלתי חוקי.
עוד נטען על ידן, כי לתורמים לא נגרם כל נזק כתוצאה מהתרומה וכי כיום רווחת הדעה כי תרומת הכליה, שניתן להסתדר היטב בלעדיה, אינה גורמת כל נזק לתורם - לא בכושר עבודתו ולא בתוחלת חייו באומרן כי "איכות חייהם ותוחלת חייהם של תורמי כליה זהה ואף גבוהה מהאוכלוסיה הרגילה".
המדינה, באמצעות עו"ד מ. צ'רקה, תמכה במרבית טיעוניהן של קופות החולים וציינה בנוסף כי "עיקרון הפרדת הרשויות מחייב להשאיר בידי הכנסת והממשלה את ההחלטה בדבר הדרכים לעידוד תרומת איברים, ולכן אין זה מתפקידו של בית המשפט להטיל חובת פיצוי על המדינה".
בית המשפט מצידו דחה את מרבית טענותיהם של התורמים, וקבע כי על-אף שמדובר "בתובעים שעשו מעשה אלטרואיסטי, ותרמו כליה שהושתלה בגופם של קרובי משפחתם, חולים אשר סבלו טרם ההשתלה מאי ספיקת כליות כרונית" - לא ניתן להטיל חובה על המדינה או קופות החולים לספק כליה לנזקק בקובעו כי "מקובלת עלי עמדת הנתבעות. לא ניתן לפרש את עצם הכללת הזכות להשתלת כליה, כהטלת חובה על המדינה ו/או על קופות החולים לספק איברים להשתלה, כאילו היה זה מוצר במרכול הזמין לכל דורש" וכי "על הנתבעות לא מוטלת חובה ליתן למבוטחים תרומת כליה, כי אם חובתן היא להעניק לתושבי שירותים רפואיים, ובמסגרתם לדאוג לקיומו ולמימונו של ניתוח השתלת כליה, כאשר קיימת כליה הניתנת להשתלה בגופם של המבוטחים הנזקקים לשירות רפואי זה".
יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי לאור העובדה "שגם הנתבעות מסכימות כי תשלום החזר הוצאות לתורם איננו סחר אסור באיברים להשתלה, שכן התורם לא מקבל תשלום על שווי האיבר כ"נכס", אלא רק על הנזקים הישירים אשר נגרמו כתוצאה ישירה מהניתוח עצמו" הרי "שמתן פיצוי ריאלי לתורם איברים מן החי עבור הוצאות ממשיות ואינדיבידואליות, בכל מקרה לגופו, הוא דבר נכון וראוי, ואיננו מהווה סתירה לדרישה שתרומת איברים מן החי תהיה על בסיס אלטרואיסטי" - בהביאו את דבריו של פרופ' שטינברג, העומד בראש הפורום הציבורי-ייעוצי לקידום תרומות בישראל.
את סך ההוצאות כימת בית המשפט בסך גלובאלי של 36,000 ש"ח לתורם, והדגיש כי הסכום הנ"ל משמש לכיסוי הוצאות גרידא ולא לפיצוי כלשהו אפילו מועט עבור תרומתם באומרו כי "תשלום הוצאות לתורמים, אין משמעו מתן תמורה בגין תרומת הכליה. השאלה האם זכאי תורם כליה, גם לתמורה בגין חיסרון האיבר, נותרת פתוחה. התשובה לגביה תינתן על-ידי המחוקק אם וכאשר תושלם מלאכת החקיקה בעניין זה."
