אלה היו הימים של סוף האביב, תחילת הקיץ. החיים נראו מחייכים אלינו. רק בשנה האחרונה חיתנו שני ילדים, חננאל ובת אל, וכעת היינו באמצע ההכנות לבר-המצווה של יוחאי. התקדמנו משמחה לשמחה והעתיד נראה ורוד.
ביום שלישי, י"ב בסיוון תשע"ג, 21 במאי 2013, בעודי במשמרת כפרמדיק במגן דוד אדום, התקשר בני חננאל ובישר לנו על הולדת בנו בכורו, נכדי השביעי, אך הראשון שיישא את השם בניטה. ההתרגשות הייתה גדולה והשמחה עוד יותר. רצף השמחות המשיך, ונראה היה כי שום כוח בעולם לא יעצור אותנו.
סיימתי את המשמרת שלי וחזרתי הביתה ליישוב אפרת. אמרתי לרוית שאני רוצה שניסע לבאר שבע כדי לבקר את נעמה, אשתו של חננאל, ואת התינוק, אך היא אמרה לי, כאחות במחלקת יולדות, שהיא לא חושבת שזה רעיון טוב, כי יולדת מיד לאחר לידתה זקוקה למנוחה. "מחר, אחרי שנעמה תישן לילה אחד, ניסע לבקר אותה", הוסיפה. התקשיתי לקבל את מרות ההמתנה, אבל לאחר התייעצות עם חננאל הבנתי שרוית כנראה צודקת ושזהו הדבר הנכון לעשות. ויתרתי. בהמשך רוית הציעה שניסע לקניון בירושלים כדי לקנות סנדלים לבנות ואולי גם כדי לאכול ארוחת ערב בחוץ. נו, אני יכול לסרב? נסענו.
בעודנו בחנות, בוחנים סנדלים, רוית אומרת לי: "תבדוק את נועם! כבר שבועיים כואב לו ברגל וזה לא עובר". היא ממשיכה לבחור סנדלים, ואני בודק את נועם. תחילה במקום שבו הצהיר על כאב. אני לא מרגיש משהו מיוחד, אך כאשר אני בוחן את שתי הרגליים במקביל, אני מבחין בהבדל ברור. תוך כדי בדיקה חוזרת ונשנית מתקבעת בי הדעה שמשהו אינו תקין בירך ימין, בחלק הקרוב לברך. "משהו לא בסדר, אולי מדובר במים בברך", אני אומר לאשתי. אין ספק שצריך לקחת את נועם בדחיפות לאורתופד. אשתי סומכת על האבחנה שלי ובאותו הערב היא קובעת תור לנועם אצל האורתופד של קופת החולים ליום חמישי בעוד יומיים. אנחנו רגועים ונינוחים, כאבים ברגליים אצל ילדים אינם עניין מדאיג.
למחרת, יום רביעי, יום ההולדת התשיעי לנועם, אנחנו בדרכנו לבאר שבע כדי לבקר סוף-סוף את נעמה ואת הרך הנולד. השמחה גדולה מאוד. אנחנו פוגשים את משה ומיכל, ההורים של נעמה. חיבוקים, נשיקות, צחוק ותמונות. החיים מחייכים אלינו, כבר אמרתי? אושר אינסופי...
יום חמישי, 23 במאי, הגיע. אני נוסע למשמרת שלי בקריית ארבע, ובשעות אחר-הצהריים רוית לוקחת את נועם לאורתופד. לאחר הבדיקה היא מתקשרת אליי וקולה אינו כתמול שלשום. אני מכיר אותה מספיק טוב וחש מידה בלתי מבוטלת של לחץ בקולה. היא מבשרת לי שפניו של הרופא החווירו כאשר הביט בצילום הרנטגן של נועם. הוא הזכיר את המילה 'גידול' וביקש שנבצע CT דחוף לנועם. לא זו אף זו, הוא התקשר לכמה מקומות והסדיר עבור נועם CT דחוף ליום רביעי בעוד שבוע. בקיצור, הכול בסיפור שהיא מספרת משדר לחץ. מאותה שיחת טלפון החל האינטרנט 'לעבוד שעות נוספות' אצלנו. היא בבית ואני בקריית ארבע, בעבודה. משוחחים בינינו מספר פעמים ומגיעים למסקנה שישנן שתי אפשרויות: גידול סרטני או גידול שפיר. שום דבר אינו יכול להפיג את המתח ובטח שלא נוכל להמתין במנוחה עד ליום רביעי. החלטנו לעשות מעשה.
אני מתקשר לחבר, ד"ר מיכאל הרמן, מתמחה באורתופדיה בבית- החולים שערי צדק בירושלים, מקום עבודתה של רוית, ומעדכן אותו באשר למצב. הוא מרגיע ואומר שמדובר בעניין שכיח אצל ילדים. לרוב זהו גידול שפיר - שום דבר. "תירגע!" כך יעץ לי. ברווווור!!!!
כאמור, השיחה נערכת ביום חמישי בערב, ואני אומר לו שאני רוצה להביא את נועם למיון ביום ראשון בבוקר, ומבקש ממנו שייקח אותו תחת חסותו כדי שנוכל לבצע את כל הבדיקות הרלוונטיות, כולל ה-CT הדחוף, כבר ביום ראשון. הוא מספר לי שהבוס שלו מומחה לגידולים מסוג זה, ומבחינתו לא תהיה שום בעיה. "אבל איך תצליח להביא את נועם למיון?" הוא שואל. מאותו הרגע אף אחד אינו יכול לעצור אותנו. טלפון אחד לרופא הילדים שלנו, ד"ר יעקב ארמון, מלאך אמיתי. כשהוא שומע את דבריי, גובר החשש גם אצלו. מאותה שיחה ואילך הוא מלווה אתנו, תומך ודואג לכל דבר אפשרי במגמה לסייע לנו. עוד אחזור אליו. אני מסביר לו מה שידוע לנו עד כה, ואנחנו קובעים להיפגש אצלו במרפאה ביום שישי בבוקר. אני מגיע ואנו מביטים יחד על הצילום שבוצע יום לפני כן, ומנסים להבין מה הפחיד כל-כך את הרופא אתמול. הוא מצביע על משהו שנראה לו חשוד, אני מצביע על משהו אחר. בסופו של דבר לא הבנו לחלוטין מה שאנחנו רואים, אבל היה ברור שיש שם משהו. אני מבקש ממנו הפניה למיון הכוללת אבחנה של כאבים ברגל, והוא נענה מיד.
שלושת הימים, מיום חמישי בערב ועד יום ראשון, היו ימים טרופים מלאי חרדה שלא ניתן היה לשתף בה את האחרים, שמא בסופו של יום יתברר שהחשש היה מוגזם ושהכול בסדר. ימים ללא אוכל ושינה המלווים בחשד שהגרוע מכול הולך ומתממש. הלב כבד, אך האימה מהולה בתקווה.
מה שידענו עד לאותו היום, ולדעתי מה שידוע לרוב הציבור, הוא שאחוז התמותה ממחלת הסרטן הנו גבוה, ולכן הסתובבנו במחשבה ש"הלך הילד".
לאחר שבת שאינה נגמרת, הגיע סוף-סוף יום ראשון. מצוידים בהפניה של ד"ר ארמון, אנחנו מתייצבים בבוקר במיון בית-החולים שערי צדק. אני מודיע לד"ר הרמן שהגענו. הוא מבקש לפתוח תיק מיון, להתנהל על-פי ההליך המקובל, להתקבל אצל האחות ולהמתין לו. לא עוברות עשר דקות והוא מתייצב אצלנו. "אל תדאגו, זה בטח כלום, תהיו רגועים, הכול יהיה בסדר", הוא שוב חוזר ואומר. בדיקה פיזיקלית קצרה ואנמנזה, והוא לוקח אותנו שוב לצילום, כי לא הצלחנו להביא את הצילומים מקופת החולים.
הוא מסביר לטכנאי הרנטגן מה הוא רוצה, ומכניס אותנו יחד אתו לחדר הבקרה של הצילום. במשך כל הזמן הזה הוא מנסה להרגיע את המתח שהוא חש באוויר. מכונת הצילום מתחילה להשמיע את הרעש האופייני לצילום הרנטגן. כולנו עומדים בדממה סביב למסך שבו אמור להתגלות הצילום. אפשר לחתוך את המתח בסכין. סוף-סוף מתחיל להתגלות - הצילום מלמעלה כלפי מטה. ככל ש'מתפשט' הצילום כלפי מטה, כך נעלם הצבע מפניו של ד"ר הרמן. לא היינו זקוקים למילים ולהסברים... ידענו.
ד"ר הרמן מתעשת, מבקש מאתנו להמתין לו במיון עד שיחזור אלינו. הזמן עומד מלכת. אנחנו לא מסוגלים לדבר זו עם זה. אנחנו מסתכלים על נועם והדמעות חונקות אותנו. הנה זה קורה... הטלפון מצלצל. על הקו ד"ר ארמון מתקשר להתעניין ולהציע עזרה. אנחנו משתפים אותו במה שהתגלה, והוא אומר שיתקשר לכמה מקומות ויחזור אלינו. אנחנו ממשיכים לחכות לשובו של ד"ר הרמן. הציפייה אינסופית. בסופו של דבר הוא חוזר אלינו ובפיו מספר דברים. ראשית, כדי לדעת בבירור במה מדובר יש צורך בבדיקות נוספות, CT, MRI ומיפוי עצמות, ולאחר מכן נצטרך לבצע ביופסיה. השבנו שבדיוק בשביל זה באנו לכאן ואפשר להתחיל.
בשלב זה התגלה אחד הכיעורים הגדולים במערכת הבריאות בישראל. למרות שכעת החשד הוא ממשי, ולמרות שמדובר בילד, למרות שכולם יודעים שבכל יום שעובר ללא טיפול, הגידול מתפשט, ולא רק מתפשט אלא עלול גם לשלוח גרורות ולסכן עוד יותר את חייו של נועם, למרות כל זה, ד"ר הרמן אינו מצליח להשיג את האישור לביצוע הבדיקות במסגרת המיון. הכסף היה יותר חשוב מהחיים של ילד בין תשע. ד"ר הרמן ביקש מאתנו להצטייד בהתחייבויות קופת החולים ולבצע את הבדיקות במסגרת הקופה. איך אמרתי קודם? שמישהו ינסה לעצור אותנו! נסו לקבוע תור ל-MRI ותגלו כמה זמן תידרשו להמתין. אנחנו מפעילים לחצים מבית ומחוץ, ובאמצעות רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מצליחים לקבל תור ל-MRI בעוד שלושה ימים. ממש מרגיע! נראה לכם שהסתפקנו בזה?
אתם טועים! אשתי מספרת את השתלשלות העניינים לחברתה מרים פפר, מזכירה רפואית ותיקה שעובדת יחד אִתה. מרים, בסגנונה המיוחד, פוסקת עבורה: "שבי!" ומתחילה לחייג. מסתבר שכמזכירה ותיקה היא מכירה מזכירות רפואיות אחרות במקומות הנכונים. השעה כעת 13:00, יום ראשון. שימו לב! אין זה מובן מאליו כלל, אבל לאחר מספר שיחות טלפון כך נקבע: MRI - הערב בשעה CT, 19:00 - מחר בבוקר בשעה 09:00, מיפוי עצמות - ביום שלישי בבוקר... מה שרופאים גדולים וחשובים לא הצליחו לארגן, הצליחה מזכירה אחת ועל כך נודה לה לעד. יש לציין כי קבענו את התורים ללא התחייבויות הקופה בידיעה שייתכן שאם לא נשיג אותן, נצטרך לשלם. מעבר לדחיפות של העניין, הרגשתי שקיים כאן מרכיב לא פחות חשוב: אנחנו לא יושבים ומתבטלים, אנחנו עושים מעשה, אנחנו דוחפים קדימה ומסרבים לקבל את דין הביורוקרטיה ולשבת בחיבוק ידיים עד שזו תועיל בטובה לזוז. אנחנו מזיזים אותה! וכך נמשיך להתנהל במשך כל הטיפולים בנועם.
ד"ר ארמון מתקשר שוב ומודיע ששוחח עם פרופ' מיקי ויינטראוב, מנהל המחלקה המטו-אונקולוגית ילדים בהדסה. זה דיבר עם פרופ' יהודה קולנדר, מנהל המחלקה לאורתופדיה אונקולוגית בבית-חולים איכילוב ששהה באותה השעה בחוץ לארץ, אך זה לא היווה מבחינתו בעיה. נקבעה לנו פגישה באיכילוב ביום חמישי, 30 במאי. בהמשך נגיע גם להדסה לאחר השלמת הביופסיה באיכילוב. כל זאת לזכותו של ד"ר ארמון!
יוצאים משערי צדק בשעות הצהריים בחזרה לאפרת. אני נוסע עם נועם ישירות לקופת-החולים באפרת, ניגש לדלפק הפקידות ומתיישב מול אביטל. למרות ההיכרות האישית בינינו, לא לקחתי סיכונים. הושבתי את נועם מאחוריי, כי בשלב זה לא רציתי שישמע את השיחה, ופניתי לאביטל. אני חייב לה התנצלות על צורת הדיבור שלי, רוחי הייתה לוהטת, דרוכה וחסרת סבלנות. דיברתי באסרטיביות רבה ואמרתי כך: "אני מכיר את הקופה ואני יודע כיצד היא עובדת, אבל הילד הזה שיושב מאחוריי, חולה בסרטן. מרגע זה אני לא רוצה לשמוע השגות או סירובים. אני אקבע מי יטפל בו, איפה יטפלו בו, איפה הוא יעבור את הבדיקות ומי יבצע אותן. התפקיד שלכן הוא לספק לי התחייבויות".
מסכנה אביטל, מה 'הפלתי' עליה... אני מניח על השולחן את ההפניות לשלושת הבדיקות, ומציין שהראשונה עתידה להתבצע הערב, בעוד כמה שעות. אביטל מתחילה להקליד. מאותו רגע זרמו ההתחייבויות ללא כל בעיה ועל כך תודתנו העמוקה.
כך בערב, אנחנו חוזרים לשערי צדק מצוידים בהתחייבות הקופה. הבדיקות מתחילות וממשיכות גם ביום שני וביום שלישי. למחרת, יום רביעי אנו מגיעים כדי לקבל את תוצאותיהן. "אין סיכוי שזה מוכן. זה לוקח שבוע!" אומרת הפקידה. "תבדקי", אני משיב. לא עובר רגע והיא שולפת דיסק. "איך עשיתם את זה?" היא שואלת. "ששששש...", אני עונה לה.
התשובות שקיבלנו אינן חד-משמעיות. עדיין ישנן שתי אבחנות אפשריות. האחת דנה בתהליך שפיר והאחת מבשרת על סרטן מסוג EWING SARCOMA, סרטן אלים במיוחד. שום דבר אינו יכול להרגיע אותנו, להפך, ולצד מאורעות אלה עדיין אי-אפשר לספר דבר, אי-אפשר לשתף בכאב, בדאגה ובחרדה, כי אנחנו לא רוצים לקלקל את שמחת הברית של חננאל ונעמה.
