X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
זהו ספר חובה להורים הנאלצים להתמודד יום-יום בטיפול בבן משפחה חולה למרות הקושי והכאב העצום של המחבר ובני משפחתו, המסר בספר הוא ברור - אפשר להתמודד, אפשר להילחם, אפשר והכרחי לצחוק, והכי חשוב - לא לאבד תקווה
▪  ▪  ▪

>
>
"דרכי נועם" מאת משה בניטה, בהוצאת אופיר ביכורים, מספר את סיפורו האישי של המחבר על בנו, נועם בניטה, שחלה בגיל תשע בסרטן אלים במיוחד.
בתיעוד אותנטי, מרגש ומפיח תקווה, מתעד המחבר את ההתמודדות הקשה של בנו, של משפחתו ושלו עם מחלת הסרטן. הספר אינו תחנה חולפת בחיי המשפחה, שכן ההתמודדות מלווה את ההווה בדרכים שונות עד היום.
הספר מציג מציאות עכשווית שיש בה חספוס אמיתי, מספק מידע אינפורמטיבי חשוב לכל מי שמוצא את עצמו בסיטואציה דומה, וכלים מעשיים בנושאים הצצים ועולים בבתי החולים, במהלך ההליך הרפואי, בסיוע העמותות ועוד.
זהו ספר חובה להורים הנאלצים להתמודד יום-יום בטיפול בבן משפחה חולה. למרות הקושי והכאב העצום של המחבר ובני משפחתו, המסר בספר הוא ברור - אפשר להתמודד, אפשר להילחם, אפשר והכרחי לצחוק, והכי חשוב - לא לאבד תקווה.
משה בניטה - נשוי ואב ל-10, תושב אפרת, פרמדיק מד"א.

הקדמה

במהלך החודשים הארוכים שבהם ליוותה מחלתו של נועם את חיינו, תהיתי מה יישאר לנו, ובעיקר לנועם, כאשר הסיוט יסתיים. אילו תובנות ניקח אִתנו? אילו לקחים ישמשו אותנו בהמשך החיים? הרי ידוע שלכל דבר קיימת סיבה. אם הקב"ה זימן לנו את הניסיון הזה, כנראה שהייתה לו מטרה, ועלינו לנסות ולגלות מהי. אך בטרם אמשיך, אני יכול לספר רבות וטובות על עשייתן של הבריות לזולת. תמיד ראיתי את עצמי כמי שפניו כלפי הציבור, הן בעבודה והן בהתנדבות. אבל שנה זו לימדה אותי שכל מה שאני עושה הוא כאין וכאפס לעומת עשייתם המבורכת של אחרים כלפי הזולת. לכל אורך הדרך נתקלנו באנשים נפלאים שכל מטרתם הייתה לסייע בידינו.
בראש ובראשונה הצוותים הרפואיים, הן בבית-החולים הדסה והן בבית-החולים איכילוב, ששמו לנגד עיניהם את הצלת חייו של נועם, וגם אם בהמשך הספר אמתח ביקורת על התנהלויות מסוימות, אין היא מורידה כהוא זה מההערכה וההוקרה שאנו חשים כלפיהם. אין זה מובן מאליו שמנהל המחלקה מגיע בשעה שש בבוקר כדי לבדוק את נועם או כדי לאפשר ביצועו של הליך רפואי זה או אחר.
הביקורת היא ביקורת, ובין היתר היא נאמרת גם בשל הלחץ הנפשי האדיר שליווה את אותה התקופה, אך אין בה כדי להפחית במאומה את ההערכה למאמצים שנעשו עבורנו לכל אורך הדרך.
אבל לא רק הצוותים הרפואיים הכבירו בעשייה מופלאה. גם המשפחה היקרה שלנו, גם אם לא תמיד היה לה קל להשתחרר ממחויבויותיה, עשתה כל שיכלה כדי להיות אתנו. השכנים הנפלאים שלנו, שהושיטו יד בכל דרך שיכלו, אם בהכנת ארוחות, אם בשמירה על הילדים האחרים, אם בשליחת מנקה לבית שלנו... אשרינו שזכינו לשכנים כאלה. חברים לעבודה תרמו גם הם ככל שיכלו כדי להקל עלינו בתקופה זו בה מעטנו לעבוד, וכל אחד ואחד שהגיע, התקשר, שאל, דאג, התפלל, אמר תהלים מדי יום, ואני יודע שהיו מאות כאלה, מי מקרוב ומי מרחוק, כולם כאחד סייעו ברוחב לב.
מאות רבות של אנשים תרמו בצורה זו או אחרת לרפואת נועם אליה בן רוית, סייעו ותמכו במשפחתנו, ועדיין לא הזכרתי את בית- ספר שבו נועם לומד. בית-הספר 'עשה חיל' השקיע מאמצים בלתי נתפסים כדי להראות לנועם כמה כולם אוהבים אותו. אציין כי בכל שנה בוחר בית-הספר נושא שתחת כותרתו מתנהלות פעילויות במהלך השנה. בשנה זו נבחר נושא הגבורה, ובכל הזדמנות הזכירו את גבורתו של נועם במלחמתו במחלה. באמצע השנה, בטקס מרשים ומרגש, קיבל נועם תעודת גיבור מטעם בית-הספר. לקראת סוף השנה, כשכל הכיתות העלו מופע בנושא הגבורה, הופיעה גם כיתתו של נועם. חבריו לכיתה הפתיעו אותו בסוף המופע כאשר עמדו בשורה, הסתובבו לקהל וגילו את גבם. על גבו של כל אחד מהם הוצמדה אות, ויחד נוצר המשפט "מוקדש לנועם הגיבור שלנו!".
עשייה כגון זו הצטרפה לביקוריה של מטיה, מנהלת בית- הספר, מורותיו של נועם - שני ואורית, הרב פאלק וחבריו של נועם, והעניקה לו את הכוח להילחם ולא לוותר למחלת הסרטן. אי-אפשר גם שלא להזכיר את העמותות השונות - זכרון מנחם, חיינו, חיים, גדולים מהחיים, להושיט יד, על כל צוותיהן ומתנדביהן, שלא חסכו מאמצים כדי שנועם יחייך, אם במתנות אינסופיות, אם בפעילויות, אם בביקורים ובמשחקים, בימי כיף, במחנות, בטיולים ועוד. הפניות, האהדה והסיוע של כולם לימדו אותי כי אין גבול ללבו של אדם להתרחב ולתת, ואכן, עד כמה שחשבתי שאני פועל לטובת הציבור, נוכחתי לדעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ומה לתרום.
אחד הדברים הראשונים שרוית אשתי ואני התחלנו לעשות, אחרי שהרגשנו שצברנו די שעות ותק במחלקה האונקולוגית, הוא לקבל את פני המשפחות החדשות במחלקה. ראינו כיצד כל משפחה מגיעה למחלקה כשהיא שבורה ומרוסקת בדיוק כפי שאנו היינו בשבועות בראשונים. שוחחנו איתן, חיזקנו ועודדנו אותן, תמכנו בהן והסברנו להן שלא הכול שחור, שיש תקווה, וסרטן אין פירושו מוות ודאי. סייענו להן בהסברים באשר להתנהלות המחלקה, שיתפנו בניסיוננו בבתי-החולים הדסה ואיכילוב והושטנו ידנו ככל שיכולנו למשפחות שילדיהן חלו במחלה הדומה לזו של נועם.
במהלך שנה זו שבה שהינו בבית-החולים, הבנתי שבע"ה, בקרוב, כבר לא נהיה שם, ובאופן פרדוקסלי חשתי חוסר נוחות עם עובדה זו. הרגשתי שדרכי עדיין לא תמה, ואנו חייבים למצוא את הדרך להקל על משפחות אלה, להדריך אותן, להבהיר להן מהן זכויותיהן וכיצד הן יכולות לממש אותן, מי העמותות שיכולות לסייע להן וכדומה. החלטתי לעשות מעשה. אם אנחנו לא נהיה שם אִתן, משהו אחר מאִתנו ילווה אותן. לכן החלטתי לכתוב את הספר הזה: יומן המתעד את חוויותינו במסע זה.
באמצעות סיפורו של נועם אליה בני, יכולות משפחות נוספות לקבל עצות ומידע, חלקם משתמעות מהחוויות עצמן וחלקן ניתנות במפורש. אין ספק שסיפורו של כל ילד שונה. המחלה שונה, הטיפול שונה, אבל מכנה משותף אחד מלווה את כולם - כל משפחה חווה חרדה ופחד, כולן חוות קושי עצום שעלול להביא לידי פירוק, כולן מתנדנדות בין ייאוש לתקווה ומוצפות בהצעות לטיפולים אלטרנטיביים כהנה וכהנה.
אני מקווה שספר זה יסייע למשפחות שנקלעו למערבולת זו, להישאר איתנות, גם כאשר המצב יחמיר - כפי שקרה לנועם - או כאשר תוצאות הבדיקות לא יעידו על ההתקדמות המצופה.
הפסוק "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, י"ז) מתאים לדעתי לתיאור הדרך הארוכה של נועם ושלנו. כך נבחר שם הספר. אני תפילה שנועם יגיע בשלום לסוף הדרך האינסופית הזו, כאשר הוא בריא ושלם. יהי רצון שמחלה זו תכלה מן העולם, ושכל הילדים יזכו ליהנות מילדותם כפי שצריך, ושלא יאלצו להתנסות בסבל נוראי באותם אשפוזים אינסופיים, ובכל מיני ייסורים בלתי אנושיים.

הגילוי

אלה היו הימים של סוף האביב, תחילת הקיץ. החיים נראו מחייכים אלינו. רק בשנה האחרונה חיתנו שני ילדים, חננאל ובת אל, וכעת היינו באמצע ההכנות לבר-המצווה של יוחאי. התקדמנו משמחה לשמחה והעתיד נראה ורוד.
ביום שלישי, י"ב בסיוון תשע"ג, 21 במאי 2013, בעודי במשמרת כפרמדיק במגן דוד אדום, התקשר בני חננאל ובישר לנו על הולדת בנו בכורו, נכדי השביעי, אך הראשון שיישא את השם בניטה. ההתרגשות הייתה גדולה והשמחה עוד יותר. רצף השמחות המשיך, ונראה היה כי שום כוח בעולם לא יעצור אותנו.
סיימתי את המשמרת שלי וחזרתי הביתה ליישוב אפרת. אמרתי לרוית שאני רוצה שניסע לבאר שבע כדי לבקר את נעמה, אשתו של חננאל, ואת התינוק, אך היא אמרה לי, כאחות במחלקת יולדות, שהיא לא חושבת שזה רעיון טוב, כי יולדת מיד לאחר לידתה זקוקה למנוחה. "מחר, אחרי שנעמה תישן לילה אחד, ניסע לבקר אותה", הוסיפה. התקשיתי לקבל את מרות ההמתנה, אבל לאחר התייעצות עם חננאל הבנתי שרוית כנראה צודקת ושזהו הדבר הנכון לעשות. ויתרתי. בהמשך רוית הציעה שניסע לקניון בירושלים כדי לקנות סנדלים לבנות ואולי גם כדי לאכול ארוחת ערב בחוץ. נו, אני יכול לסרב? נסענו.
בעודנו בחנות, בוחנים סנדלים, רוית אומרת לי: "תבדוק את נועם! כבר שבועיים כואב לו ברגל וזה לא עובר". היא ממשיכה לבחור סנדלים, ואני בודק את נועם. תחילה במקום שבו הצהיר על כאב. אני לא מרגיש משהו מיוחד, אך כאשר אני בוחן את שתי הרגליים במקביל, אני מבחין בהבדל ברור. תוך כדי בדיקה חוזרת ונשנית מתקבעת בי הדעה שמשהו אינו תקין בירך ימין, בחלק הקרוב לברך. "משהו לא בסדר, אולי מדובר במים בברך", אני אומר לאשתי. אין ספק שצריך לקחת את נועם בדחיפות לאורתופד. אשתי סומכת על האבחנה שלי ובאותו הערב היא קובעת תור לנועם אצל האורתופד של קופת החולים ליום חמישי בעוד יומיים. אנחנו רגועים ונינוחים, כאבים ברגליים אצל ילדים אינם עניין מדאיג.
למחרת, יום רביעי, יום ההולדת התשיעי לנועם, אנחנו בדרכנו לבאר שבע כדי לבקר סוף-סוף את נעמה ואת הרך הנולד. השמחה גדולה מאוד. אנחנו פוגשים את משה ומיכל, ההורים של נעמה. חיבוקים, נשיקות, צחוק ותמונות. החיים מחייכים אלינו, כבר אמרתי? אושר אינסופי...
יום חמישי, 23 במאי, הגיע. אני נוסע למשמרת שלי בקריית ארבע, ובשעות אחר-הצהריים רוית לוקחת את נועם לאורתופד. לאחר הבדיקה היא מתקשרת אליי וקולה אינו כתמול שלשום. אני מכיר אותה מספיק טוב וחש מידה בלתי מבוטלת של לחץ בקולה. היא מבשרת לי שפניו של הרופא החווירו כאשר הביט בצילום הרנטגן של נועם. הוא הזכיר את המילה 'גידול' וביקש שנבצע CT דחוף לנועם. לא זו אף זו, הוא התקשר לכמה מקומות והסדיר עבור נועם CT דחוף ליום רביעי בעוד שבוע. בקיצור, הכול בסיפור שהיא מספרת משדר לחץ. מאותה שיחת טלפון החל האינטרנט 'לעבוד שעות נוספות' אצלנו. היא בבית ואני בקריית ארבע, בעבודה. משוחחים בינינו מספר פעמים ומגיעים למסקנה שישנן שתי אפשרויות: גידול סרטני או גידול שפיר. שום דבר אינו יכול להפיג את המתח ובטח שלא נוכל להמתין במנוחה עד ליום רביעי. החלטנו לעשות מעשה.
אני מתקשר לחבר, ד"ר מיכאל הרמן, מתמחה באורתופדיה בבית- החולים שערי צדק בירושלים, מקום עבודתה של רוית, ומעדכן אותו באשר למצב. הוא מרגיע ואומר שמדובר בעניין שכיח אצל ילדים. לרוב זהו גידול שפיר - שום דבר. "תירגע!" כך יעץ לי. ברווווור!!!!
כאמור, השיחה נערכת ביום חמישי בערב, ואני אומר לו שאני רוצה להביא את נועם למיון ביום ראשון בבוקר, ומבקש ממנו שייקח אותו תחת חסותו כדי שנוכל לבצע את כל הבדיקות הרלוונטיות, כולל ה-CT הדחוף, כבר ביום ראשון. הוא מספר לי שהבוס שלו מומחה לגידולים מסוג זה, ומבחינתו לא תהיה שום בעיה. "אבל איך תצליח להביא את נועם למיון?" הוא שואל. מאותו הרגע אף אחד אינו יכול לעצור אותנו. טלפון אחד לרופא הילדים שלנו, ד"ר יעקב ארמון, מלאך אמיתי. כשהוא שומע את דבריי, גובר החשש גם אצלו. מאותה שיחה ואילך הוא מלווה אתנו, תומך ודואג לכל דבר אפשרי במגמה לסייע לנו. עוד אחזור אליו. אני מסביר לו מה שידוע לנו עד כה, ואנחנו קובעים להיפגש אצלו במרפאה ביום שישי בבוקר. אני מגיע ואנו מביטים יחד על הצילום שבוצע יום לפני כן, ומנסים להבין מה הפחיד כל-כך את הרופא אתמול. הוא מצביע על משהו שנראה לו חשוד, אני מצביע על משהו אחר. בסופו של דבר לא הבנו לחלוטין מה שאנחנו רואים, אבל היה ברור שיש שם משהו. אני מבקש ממנו הפניה למיון הכוללת אבחנה של כאבים ברגל, והוא נענה מיד.
שלושת הימים, מיום חמישי בערב ועד יום ראשון, היו ימים טרופים מלאי חרדה שלא ניתן היה לשתף בה את האחרים, שמא בסופו של יום יתברר שהחשש היה מוגזם ושהכול בסדר. ימים ללא אוכל ושינה המלווים בחשד שהגרוע מכול הולך ומתממש. הלב כבד, אך האימה מהולה בתקווה.
מה שידענו עד לאותו היום, ולדעתי מה שידוע לרוב הציבור, הוא שאחוז התמותה ממחלת הסרטן הנו גבוה, ולכן הסתובבנו במחשבה ש"הלך הילד".
לאחר שבת שאינה נגמרת, הגיע סוף-סוף יום ראשון. מצוידים בהפניה של ד"ר ארמון, אנחנו מתייצבים בבוקר במיון בית-החולים שערי צדק. אני מודיע לד"ר הרמן שהגענו. הוא מבקש לפתוח תיק מיון, להתנהל על-פי ההליך המקובל, להתקבל אצל האחות ולהמתין לו. לא עוברות עשר דקות והוא מתייצב אצלנו. "אל תדאגו, זה בטח כלום, תהיו רגועים, הכול יהיה בסדר", הוא שוב חוזר ואומר. בדיקה פיזיקלית קצרה ואנמנזה, והוא לוקח אותנו שוב לצילום, כי לא הצלחנו להביא את הצילומים מקופת החולים.
הוא מסביר לטכנאי הרנטגן מה הוא רוצה, ומכניס אותנו יחד אתו לחדר הבקרה של הצילום. במשך כל הזמן הזה הוא מנסה להרגיע את המתח שהוא חש באוויר. מכונת הצילום מתחילה להשמיע את הרעש האופייני לצילום הרנטגן. כולנו עומדים בדממה סביב למסך שבו אמור להתגלות הצילום. אפשר לחתוך את המתח בסכין. סוף-סוף מתחיל להתגלות - הצילום מלמעלה כלפי מטה. ככל ש'מתפשט' הצילום כלפי מטה, כך נעלם הצבע מפניו של ד"ר הרמן. לא היינו זקוקים למילים ולהסברים... ידענו.
ד"ר הרמן מתעשת, מבקש מאתנו להמתין לו במיון עד שיחזור אלינו. הזמן עומד מלכת. אנחנו לא מסוגלים לדבר זו עם זה. אנחנו מסתכלים על נועם והדמעות חונקות אותנו. הנה זה קורה... הטלפון מצלצל. על הקו ד"ר ארמון מתקשר להתעניין ולהציע עזרה. אנחנו משתפים אותו במה שהתגלה, והוא אומר שיתקשר לכמה מקומות ויחזור אלינו. אנחנו ממשיכים לחכות לשובו של ד"ר הרמן. הציפייה אינסופית. בסופו של דבר הוא חוזר אלינו ובפיו מספר דברים. ראשית, כדי לדעת בבירור במה מדובר יש צורך בבדיקות נוספות, CT, MRI ומיפוי עצמות, ולאחר מכן נצטרך לבצע ביופסיה. השבנו שבדיוק בשביל זה באנו לכאן ואפשר להתחיל.
בשלב זה התגלה אחד הכיעורים הגדולים במערכת הבריאות בישראל. למרות שכעת החשד הוא ממשי, ולמרות שמדובר בילד, למרות שכולם יודעים שבכל יום שעובר ללא טיפול, הגידול מתפשט, ולא רק מתפשט אלא עלול גם לשלוח גרורות ולסכן עוד יותר את חייו של נועם, למרות כל זה, ד"ר הרמן אינו מצליח להשיג את האישור לביצוע הבדיקות במסגרת המיון. הכסף היה יותר חשוב מהחיים של ילד בין תשע. ד"ר הרמן ביקש מאתנו להצטייד בהתחייבויות קופת החולים ולבצע את הבדיקות במסגרת הקופה. איך אמרתי קודם? שמישהו ינסה לעצור אותנו! נסו לקבוע תור ל-MRI ותגלו כמה זמן תידרשו להמתין. אנחנו מפעילים לחצים מבית ומחוץ, ובאמצעות רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מצליחים לקבל תור ל-MRI בעוד שלושה ימים. ממש מרגיע! נראה לכם שהסתפקנו בזה?
אתם טועים! אשתי מספרת את השתלשלות העניינים לחברתה מרים פפר, מזכירה רפואית ותיקה שעובדת יחד אִתה. מרים, בסגנונה המיוחד, פוסקת עבורה: "שבי!" ומתחילה לחייג. מסתבר שכמזכירה ותיקה היא מכירה מזכירות רפואיות אחרות במקומות הנכונים. השעה כעת 13:00, יום ראשון. שימו לב! אין זה מובן מאליו כלל, אבל לאחר מספר שיחות טלפון כך נקבע: MRI - הערב בשעה CT, 19:00 - מחר בבוקר בשעה 09:00, מיפוי עצמות - ביום שלישי בבוקר... מה שרופאים גדולים וחשובים לא הצליחו לארגן, הצליחה מזכירה אחת ועל כך נודה לה לעד. יש לציין כי קבענו את התורים ללא התחייבויות הקופה בידיעה שייתכן שאם לא נשיג אותן, נצטרך לשלם. מעבר לדחיפות של העניין, הרגשתי שקיים כאן מרכיב לא פחות חשוב: אנחנו לא יושבים ומתבטלים, אנחנו עושים מעשה, אנחנו דוחפים קדימה ומסרבים לקבל את דין הביורוקרטיה ולשבת בחיבוק ידיים עד שזו תועיל בטובה לזוז. אנחנו מזיזים אותה! וכך נמשיך להתנהל במשך כל הטיפולים בנועם.
ד"ר ארמון מתקשר שוב ומודיע ששוחח עם פרופ' מיקי ויינטראוב, מנהל המחלקה המטו-אונקולוגית ילדים בהדסה. זה דיבר עם פרופ' יהודה קולנדר, מנהל המחלקה לאורתופדיה אונקולוגית בבית-חולים איכילוב ששהה באותה השעה בחוץ לארץ, אך זה לא היווה מבחינתו בעיה. נקבעה לנו פגישה באיכילוב ביום חמישי, 30 במאי. בהמשך נגיע גם להדסה לאחר השלמת הביופסיה באיכילוב. כל זאת לזכותו של ד"ר ארמון!
יוצאים משערי צדק בשעות הצהריים בחזרה לאפרת. אני נוסע עם נועם ישירות לקופת-החולים באפרת, ניגש לדלפק הפקידות ומתיישב מול אביטל. למרות ההיכרות האישית בינינו, לא לקחתי סיכונים. הושבתי את נועם מאחוריי, כי בשלב זה לא רציתי שישמע את השיחה, ופניתי לאביטל. אני חייב לה התנצלות על צורת הדיבור שלי, רוחי הייתה לוהטת, דרוכה וחסרת סבלנות. דיברתי באסרטיביות רבה ואמרתי כך: "אני מכיר את הקופה ואני יודע כיצד היא עובדת, אבל הילד הזה שיושב מאחוריי, חולה בסרטן. מרגע זה אני לא רוצה לשמוע השגות או סירובים. אני אקבע מי יטפל בו, איפה יטפלו בו, איפה הוא יעבור את הבדיקות ומי יבצע אותן. התפקיד שלכן הוא לספק לי התחייבויות".
מסכנה אביטל, מה 'הפלתי' עליה... אני מניח על השולחן את ההפניות לשלושת הבדיקות, ומציין שהראשונה עתידה להתבצע הערב, בעוד כמה שעות. אביטל מתחילה להקליד. מאותו רגע זרמו ההתחייבויות ללא כל בעיה ועל כך תודתנו העמוקה.
כך בערב, אנחנו חוזרים לשערי צדק מצוידים בהתחייבות הקופה. הבדיקות מתחילות וממשיכות גם ביום שני וביום שלישי. למחרת, יום רביעי אנו מגיעים כדי לקבל את תוצאותיהן. "אין סיכוי שזה מוכן. זה לוקח שבוע!" אומרת הפקידה. "תבדקי", אני משיב. לא עובר רגע והיא שולפת דיסק. "איך עשיתם את זה?" היא שואלת. "ששששש...", אני עונה לה.
התשובות שקיבלנו אינן חד-משמעיות. עדיין ישנן שתי אבחנות אפשריות. האחת דנה בתהליך שפיר והאחת מבשרת על סרטן מסוג EWING SARCOMA, סרטן אלים במיוחד. שום דבר אינו יכול להרגיע אותנו, להפך, ולצד מאורעות אלה עדיין אי-אפשר לספר דבר, אי-אפשר לשתף בכאב, בדאגה ובחרדה, כי אנחנו לא רוצים לקלקל את שמחת הברית של חננאל ונעמה.


ניתן להשיג את דרכי נועם בחנויות הספרים המובחרות או באתר האינטרנט של ההוצאה בכתובת. מחיר: 54 שקלים
תאריך:  12/11/2015   |   עודכן:  12/11/2015
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
רשימות קודמות
עפר דרורי
הרומן הפשוט הזה מביא דילמות אמתיות הקשורות לפונדקאות ונוגעות בהיבטים דתיים, מוסריים, משפטיים וכמובן גם רפואיים
עפר דרורי
ספר שירים לנכדים המצלמים מצבים אמתיים ומשעשעים מהחיים, שירים על נעורים, שירים על בגרות וגם על יגון
ציפי לוין
ליבי, גרמניה בישראל וישראלית בגרמניה. היא דמות המשלבת ניכור וזרות לצד ביתיות, ובכך ממשיכה את אותו פרדוקס של חיי אביה, כאיש ללא בית - תושב ללא אזרחות בשום מדינה בה הוא מתגורר    בד-בבד עם סיפורה של ליבי, מתאר הרומן את התחושות המנוגדות של בית וזרות אותן חווים צעירים ישראלים המגיעים לגרמניה
מירב בורשטיין
בספרה החדש נשמת כל חי, בהוצאת אופיר ביכורים, מציגה המחברת נופר מורדוך, סיפור אהבה בלתי אפשרי, בין בחור יהודי דתי, שעובד במאפייה המשפחתית, לעובד הערבי החדש שהמשפחה קיבלה
ציפי לוין
ספרו של גבי אשר מתחקה בפרוזה צלולה אחר המסתורין המתעתע של הזיכרון האנושי, ומוביל את הספרות העברית למחוזות ייחודיים ומעוררי-לב - עודד וולקשטיין
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il