במאמר שלי המוקדש לבעיית הטרור
שפורסם כאן, שאלתי שאלה האם יש לדמוקרטיה תשובה הולמת לטרור - התשובה שלא תבייש אותה, התשובה הלגיטימית, היעילה, שלא חותרת תחת הדמוקרטיה, לא סותרת את עקרונות ההומניות, שמאפשרת לנצח את הטרור (או להביא למזעורו) - ועדיין להישאר דמוקרטיה מוסרית.
במאמר ההוא הגעתי למסקנה, ש"אנחנו מגנים על העטיפה - וזונחים את המהות, הולכים שבי אחרי מילים יפות - ומפקירים את התוכן. אנחנו לא מצליחים לגבש תשובה דמוקרטית ונאורה לטרור".
לא התכוונתי שלא קיימת כלל תשובה כזאת. התכוונתי שמנהיגי העולם לא יודעים כיצד לפעול - ובצניעות המאפיינת אותי, השתמשתי בנוסחה "אנחנו לא מצליחים...".
הפעם רשימתי מוקדשת לשיטות והדרכים לטיפול בטרור. כבר בשורות הפתיחה האלה אני מבהיר: השיטות שאני מציע הן עולים בקנה אחד עם שלטון החוק, עם אמות המידה המחמירים ביותר של הדמוקרטיה, הן הומניות, מוסריות. יתרה מזאת: הן כבר מיושמות במקרים מסוימים - וחבל שלא משתמשים בהן במאבק בטרור הבינלאומי.
אני נמנה על אלה שטוענים כי אין טעם לרוץ אחרי כל טרוריסט בודד, צריך לייבש את הביצה בה הם צומחים. זאת עמדה נכונה. אלא מה: הבעיה בכך שלא מבינים מה היא הביצה ומה הדרך לטפל בה. רוב הדוברים סבורים שהאשמה היא על העולם הנאור, על המערב, שלא מתייחס כראוי לאוכלוסיות הפחות מוצלחות, לעמים הלא מפותחים, לא מתחשב בצרכיהם.
כמו שכתב הסופר
מאיר שלו ב
ידיעות אחרונות לפני כמה ימים: נער פלשתיני דוקר וזורק אבנים רצחניות בגלל התנחלויות, משום שמאלצים אותו ללכת מרחבים גדולים לבית-ספר בגלל מאחז יהודי, משום שהוא רואה את אביו קם כל יום בשלוש בבוקר לעבודה בגלל תורים במחסומים וכו'.
נו, באמת - גם בעזה יש יהודים עכשיו? למה משם כל שני וחמישי יורים עלינו טילים וקסמים? מישהו יעלה על הדעת לטעון שהצעיר מדאעש עם המבטא הבריתי המושלם שערף ראשים מול מצלמות עשה זאת בגלל התנהגותם הלא ראויה של האנגלים?
הביצה היא הסביבה בה צומח המחבל: המשפחה, השכונה, המסגד בו מטיפים לשנאה, בית-הספר. ואם רוצים לייבש את הטרור - חייבים לפגוע בביצות אלה.
נתחיל במשפחה. האבא של המחבל מטולוז אשר רצח יהודים ונהרג בעצמו בקרב היריות עם כוחות הביטחון הצרפתיים, איים לתבוע את הממשלה על כך שלא עשו די מאמץ לתפוס את בנו החמוש בחיים. מה?! הוא לא רק לא מתבייש, לא מסתתר מכל העולם, לא מבקש סליחה - הוא מאיים?!
אביו של אחד החשודים ברציחתם של שלושת הנערים שלנו בגוש-עציון אמר מול המצלמות: "אם זה עשה בני אז אני גאה בו". למה הוא מעז? כי זה האווירה כיום. זה מה שעובר לסדר היום. זה מה שנחשב לנורמה.
יש לדמוקרטיה כלים לגרום להם לחיות בפחד שמעשה בניהם יכול לשבש את שגרת חייהם? או שהדמוקרטיה פשטה רגל? ומשתמשים במילה רק כדי לערוך שטיפת מוח לדור הצעיר?
איך להגיע למצב בו בני המשפחה של הרוצח יתהלכו בראש מורכן? המדיניות חייבת להשתנות. יש לתת מכה כואבת ביותר לכל בני המשפחה. להעמיד לדין כל קרוב משפחה שידע על כוונותיו של הרוצח ולא דיווח לשלטונות - את אביו, את אמו, את אחיו, את בת-זוגו.
לעצור ולחקור את מטיף בית התפילה שם הוא פקד. לא לפסוח גם על קרובי המשפחה רחוקים גם אם הם לא ידעו כלום: אם הם מהגרים - לשלח אותם מייד למקום ממנה הגיעו - ללא זכות לקחת איתם משהו מעבר לפרטים אישיים. אם הרוצח לא בא ממשפחת מהגרים - לשלול מבני משפחתו כל זכויות הדמוקרטיות:
זכות הצבעה, זכות לעבוד במשרה ציבורית, זכות לפתוח עסק עצמאי וכדומה.
עוד צעד יעיל ביותר: מייד להקשות על ההגירה והתיירות מהמדינה ממנה מוצאו של הטרוריסט.
כדי להתגבר על הביורוקרטיה המשפטית, שלטונות המדינה המארחת צריכים להתנות קבלת כל מהגר בחתימה על התחייבות לכבד כל חוקיה של המדינה ובקבלת התנאי לעזוב את המדינה במקרה של הפרת החוק. למשפחת הטרוריסט לא לסלוח אפילו על העבירה השולית ביותר כמו נסיעה בתחבורה עירונית ללא כרטיס או זריקת בדל סיגריה ברחוב. מה לא דמוקרטי כאן, מה לא חוקי, לא מוסרי?
הצעדים האלה יביאו לייבוש הביצה - לטובת כולם: גם לקורבנות הטרור, גם למגזר ממנו הוא בא: כי אז לא רק בני וקרובי המשפחה ימהרו לרסן את בנם הסורר - גם כל הקהילה תרתם למאבק הקדוש בטרור, תמהר לדווח לשלטונות על הפעילות החשודה של בני עמם. הרי מי רוצה סנקציות כואבות?
התקשורת יכולה לשחק תפקיד מרכזי כאן. מייד עם גילוי זהות המחבל, לחקור ולפרסם כל בדל מידע מפליל על כל בני המשפחה: במה עוסק אביו, איך הגיע למדינה, איזה חוקים הספיק להפר מאז. לכל אחד יש שלדים בארון.
אני סבור שאין צורך להרוס בתים של המחבלים. לא חרם? את הבית יש להחרים בצו בית משפט, למכור למרבה במחיר ואת הכסף להעביר לקורבנות מעשיו. והענישה קשה יותר כאשר בני המשפחה כל יום רואים אנשים זרים גרים בביתם באופן חוקי.
לא מבין מה לא דמוקרטי בצד הזה?
ואל תגידו לי שזאת ענישה קולקטיבית לא דמוקרטית, לא מוסרית, לא הומנית. למה? איך התנהגנו כלפי משפחתו של הטרוריסט יגאל אמיר? פגעו ללא רחמים וללא הומניות לפרנסתה של המשפחה (אמו ניהלה גן ילדים). כל יום מאמרים וכתבות: 'איזה חינוך היא נותנת לילדים?' את אחיו ואת הבחורה שאיתה לכאורה יצא יגאל אמיר מייד עצרו, חקרו והעמידו לדין. כעבור מספר שנים ניסתה הבחורה להתקבל לאיזה עבודה במגזר הציבורי - קמה זעקה גדולה. היא הפכה לנגועה.
זאת ועוד: מה עשתה התקשורת לא רק למשפחה ולקרובים - לכל ה'מגזר' אליו כביכול שייך הרוצח, ממנו בא: החרדים, הכיפות הסרוגות, מחנה הימין כולו. כתוצאה מהטיפול הכולל, הימין והרבנים מיהרו להתנער, הורידו פרופיל - גם אלה שלא היה להם יד ורגל במעשה של הטרוריסט. מישהו העז לטעון אז שהשב"כ היה אכזרי כלפי יגאל אמיר, שבבית כלא תנעי החזקת הרוצח קשים מדי?
שני עשורים חלפו מאותו הרצח הנתעב - התקשורת לא מרפא. זה בגללה לפני מספר ימים נשיא המדינה מהמחנה הלאומי ללא שום סיבה הכריז: לא תהיה חנינה ליגאל אמיר. מי בכלל מדבר על החנינה?
למה זה לגיטימי כלפי אחד ולא כלפי אחר? כי מעצבי דעת הקהל משתמשים בטרור ככלי יעיל במאבק הפוליטי הזול שלהם. לאבירי 'עקרונות הדמוקרטיה וההומניות' בפועל לא אכפת לא מהדמוקרטיה ולא מההומניות. הם בשמחה מוותרים על הדברים האלה כאשר לוחמים למען האינטרסים שלהם. ונזכרים בהם מייד כאשר אחרים מנסים להגן על עצמם.
הליצן ההוא מדובאי, מפקד המשטרה, שהתרברב במסיבות העיתונאים ואיים על ישראל על כך שלפי הפרסומים הזרים אנשי המוסד חיסלו במלון בעירו את רב המחבלים אל-מבחוח. כלי התקשורת בארץ ובעולם נתנו לו במה, סיקרו בהרחבה את המתיחות שנוצרה בין ישראל למדינות שבדרכוניהם השתמשו כביכול מבצעי החיסול. אבל למה איש לא שאל שאלה מתבקשת וחשובה יותר, מדאיגה יותר את האנושות שרוצה להתפטר מהטרור: איך קרה שרב המחבלים הגיע בלי חשש לדובאי והשתכן במלון המפואר בלי ששלטונות עצרו אותו, חקרו, העבירו לידי בית הדין בהאג? מה - הם בעצמם קשורים למעשי הטרור? אז להביא לדין גם בכירי דובאי. מה לא דמוקרטי לדרוש מהתקשורת, מהממשלות, מארגוני זכויות האדם להתמקד בשאלה החשובה הזאת - ולא בפרטי המבצע לנטרול הרוצח?
אחרי שאלות כאלה - הייתי רוצה לראות את מפקד משטרת דובאי מאיים על המוסד. הוא בעצמו יהיה חייב לתת דין וחשבון על פעילותו, על לחימתו בטרור כי אם כוחות הביטחון שם נאבקים בטרור - אין צורך לסוכנים זרים לנסוע, להסתכן, לזייף דרכונים. מה לא דמוקרטי בגישה זאת?
החוק הבינלאומי מגן על חפים מפשע, אוסר במהלך מלחמה בטרור לפגוע באוכלוסייה האזרחית. נכון. אבל אותו החוק אוסר למקם בסיסים צבאיים בתוך שכונות מגורים. אוסר לנהל מלחמה מתוך האוכלוסייה האזרחית. בינתיים אנחנו רואים אפס סובלנות מצד כל מיני ארגוני זכויות האדם כלפי צה"ל שמגן על אזרחי מדינת ישראל בפני רקטות, ולא זכור לי משפט אחד, מעצר אחד של אישיות עזתית שאחראית לסיכון חיי הפלשתינים שם.
מה לא דמוקרטי לקחת את הטרוריסטים האלה למשפט הבינלאומי? תירוצים כגון: "אי-אפשר לעצור אותם" לא מקובלים עליי. נסראללה הלבנוני, ח'נייה העזתי,
חאלד משעל הבינלאומי - יודעים היטב איכן הם נמצאים, בחסות איזה מדינה, איזה צבא מגן עליהם. היום ח'נייה מסתתר בבור בעזה. בסדר, נחכה. עוד מעט הוא יגיע למצרים. אז יש לדרוש מקהיר לעצור אותו ולהעמיד לדין, למסור לניצבי בית המשפט בהאג. אנחנו מודעים היטב לכוחה של התקשורת הבינלאומית. מה לא דמוקרטי כאן?
כל מי שמחפה על הטרור, לא פועל נגדו - הוא שותף לטרור ודינו משפט. לנקוט צעדים נגדם, דמוקרטיים, נאורים, חוקיים. כלכליים. משפטיים. מה לא דמוקרטי בגישה כזאת? בעבר כבר דרשו וקיבלו את ראשיהם של החשודים בפשעים נגד אנושות ביוגוסלביה לשעבר. מצליחים כאשר רוצים. המסקנה: לא רוצים. למה? זאת שאלת השאלות.
לא קשה לסגור מקורות המימון לטרור. אפשר לצאת בקמפיינים, להפעיל חרמות, להטיל סנקציות, קנסות ענקיים ולהביא לקריסה כלכלית של כל בנק, כל טייקון, כל תאגיד שסחר, העביר כספים, העניק סיוע, מחר או נתן במתנה נשק, תמך בארגון טרור כלשהו. אחרי מקרה אחד או שניים, הם יפסיקו לשחק באש. צעדים דמוקרטיים לגמרי.
יש דבר כזה: הלחץ הבינלאומי. פעם אחד לשם שינוי אפשר להפעיל אותו לא נגד ישראל.
אנשי חמאס חטפו ורצחו שלושה נערים בישראל - מייד לפעול נגד ארגונם ונגד כל מי שקשור לחמאס, להפסיק להעביר כספים, לדרוש להחזיר כספים שכבר שולמו. מה לא דמוקרטי בזה? הרי כאשר איזה פעיל ימין ביוון לפני כמה חודשים רצח פעיל שמאלני - מייד קמה זעקה עולמית והוציאו מחוץ לחוק את מפלגת הימין שהצטרכה עקב כך לפרוש מהפרלמנט - ואיש לא ראה בזה ענישה קולקטיבית.
קיימים הרבה סכסוכים ברחבי הגלובוס. כולם מסכימים שיש לפתור אותם בדרכי שלום, בדיונים. את הצד שמשתמש באלימות יש מייד להעניש, לשלול זכותו לחלקת האדמה השנויה במחלוקת, לתמוך בצד שמוכן לפשרות, מעדיף הדברות. לתת לו גיבוי מקיר לקיר - במילים ובמעשים. אנחנו בוכים על כל בן-אנוש שנהרג? מצוין. למה שמנהיגי העולם החשובים לא יבואו להלוויתם של קורבנות הטרור בירושלים? ובכך יעבירו מסר חד וברור לארגון שחי בהשליה שירחמו על סבלו ולא יתנו לישראל להגן על אזרחיו? מה לא אנושי, מה לא הומני בג'סטה כזאת?
נכון, במאבק בטרור ייפגעו גם חפים מפשע. אבל תהיה זאת פגיעה מינורית לעומת הקורבנות היום כאשר אנחנו טומנים את ראשנו בחול. ובסוף בג"ץ ההומני בעולם נאלץ לנוכח ריבוי מסוכן של מעשי טרור לסוגיו, לאשרר הריסת בתים בסיטונאות.
כאשר יש זיהום ביד שעלול לגרום למוות - קוטעים את הזרוע עם כל הצער שבדבר. בוכים על האצבעות שלא היו מזוהמות - אבל מתנחמים בכך שהצלנו את חיי האדם. כשמתפטרים מהאיבר המסוכן - הסכין לא יכולה לעבור בדיוק בגבול הברור בין רקמות מזוהמות לתמימות. אף פינצטה לא תעזור. הרופא המנוסה ביותר מקריב גם כמות מסוימת של תאים בריאים.
בסופו של דבר, גם המדינות ההומניות ביותר - צרפת, בריטניה, ארה"ב, מפעילים את כל האמצעים הקשים נגד הטרור, כאשר מגיעים מים עד נפש. ההבדל בין הגישה שלי לגישה שלהם - שהם עושים זאת אחרי מאות הרוגים, אלפי פצועים.
לסופרים המכובדים שלנו חייבים להסביר שהם התבלבלו בין גורם לתולדה. למה מקימים מחסומים? כי יש טרור. למה לא מרשים לפלשתינים לעבור דרך ישוב יהודי? כי פוחדים ממעשה טרור שלהם. למה גבר פלשתיני קם מוקדם כדי להגיע לעבודה בישראל? כי מנהיגיו מושחתים, כי במקום לפתח כלכלה בעירו ובכפרו עסוקים בניסיונות להשמיד מדינת ישראל.
בינתיים ההומניות המדומה, הדמוקרטיה ללא קווים אדומים ברורים מתפוצצת בפנים - גם לנו וגם לאוכלוסיות לזכויותיהם לכאורה דואגים אבירי הדמוקרטיה וההומניות.
