משפחה יקרה: דורית, ישי, נדב, נועה; חברות וחברים, שותפים לדרך;
ביום שלישי האחרון יוסי צלצל אלי. "מה נשמע זהביצ'קה?", ככה הוא היה קורא לי, "מה הסיפור הזה שהרבנות החליטה שנשים ישלמו מזונות? שמעתי אותך מדברת על זה, אני רוצה להתייחס לזה בתוכנית". כך הוא היה - כל סוגיה, קטנה כגדולה, הצליחה לחדור את השריון השרידי שלו ולגעת בו.
מטבע הדברים, בשלושים השנים של ההיכרות בינינו היו לנו המון שיחות כאלה. על פוליטיקה, על המצב ועל הדאגה המשותפת למקום הזה. כל שיחה עם יוסי הייתה מאירת עיניים, אבל השיחות הבלתי נשכחות באמת לא היו על גורל האומה, אלא דווקא על המשפחה שלו. על דורית שותפתו לחיים ולדרך, על כמה שהוא גאה בילדים שלו ובנכדים שהסבו לו אושר אדיר.
מאז הפעם הראשונה ש"הכוכב הגדול" מ
מפלגת העבודה נכנס למשרדי רצ בשנת 1984, עם רגל שבורה וגבס, והסביר ש"כל מה שהוא צריך זה שולחן קטן, לא יותר מזה", עברנו ביחד עליות ומורדות פוליטיים ואישיים, רגעי שיא ושפל, ויוסי הפך להיות לא רק שותף לדרך ואדם להתייעץ איתו בנושאים פוליטיים, אלא גם חבר.
אני כואבת היום את לכתו בפתאומיות של יוסי חברי, אבל לא פחות מכך, את לכתו של
יוסי שריד, מנהיג השמאל, מורה הדרך האמיץ והעקבי של כולנו. מנהיג, שעם כל הציניות שלו והביקורת החריפה שהשמיע - כל כך אהב את ישראל, ועשה את כל מה שיכול היה כדי להפוך אותה למקום טוב יותר.
מילים אינן יכולות להכיל את יוסי שריד. הוא עצמו היה פנומן של מילים, כישרון ענק של כתיבה ורטוריקה. כשיוסי היה עולה לנאום בכנסת המליאה כולה הייתה משתתקת. בשפתו המושחזת הוא ניסח והכתיב ערכים ועמדות שמובילים עד היום מחנה שלם.
אבל יוסי לא היה רק איש של מילים. הוא היה בראש ובראשונה איש של מעשים, איש של דוגרי;
כשיוסי התנגד באומץ למלחמת לבנון הראשונה הוא עשה זאת למרות המחיר הכבד שידע שישלם. כשהיה חלק מממשלת רבין ופעל לסיום הכיבוש ומפעל ההתנחלויות זה כמעט ועלה לו בחייו. אבל שום דבר לא עצר אותו, הוא לא זגזג לרגע, לא שם על עצמו מסיכה ולא שכפ"צ ולא התנחמד בפני אף אחד.
הוא היה פוליטיקאי נקי כפיים, שחשב על טובת הציבור. בתור שר חינוך הוא הזיז לראשונה משאבים ותקציבים מהמרכז והקיבוצים, מקומות רוויי מצביעי מרצ, לעבר יישובי הפריפריה, והשווה את תקציבי החינוך במגזר הערבי לזה היהודי.
יוסי היה פוליטיקאי יוצא דופן. עובד סוציאלי בנשמתו, הטלפון שלו היה פתוח לכל מי שפנה אליו לעזרה. הוא טיפל בכל פניית ציבור, מבלי לבדוק אף פעם למי הם הצביעו או יצביעו בעתיד. יוסי היה המורה שלי, מודל של שליח ציבור אמיתי. זכיתי למורה שכזה.
יוסי שריד הקדיש את חייו למאבק נגד מציאות שבה ישראל הופכת לאלימה יותר ודמוקרטית פחות. למדינה משיחית, מסוגרת ופרנואידית, שמובלת על-ידי ממשלות שסותמות פיות, מחוקקות חוקים גזעניים, ומעמיקות את האפליה כלפי אזרחי ישראל הערביים. מציאות שבה בונים בהתנחלויות, לא פועלים לסיום הכיבוש ולא מציעים לנו שום תוכנית חוץ מעתיד אינסופי של חיים על החרב.
יוסי, בדבריו ובמעשיו, נאבק על דמותה הטובה ביותר של מדינת ישראל: מחנכת, חילונית, דמוקרטית, שוחרת שלום, שוויון ואהבה.
"מרצ רלוונטית יותר מאי פעם" הוא כתב לפני כארבעה חודשים. "בלי מרצ אין שמאל, רק ימין-טרשים ומרכז-חול. דווקא במדבר יש צורך בקול-קורא; שימו במדבר דרך."
כמי שעומדת היום בראשות מרצ, שיוסי הוא מעמודי התווך המרכזיים שלה, המילים שלו הן צוואה עבורי. אני מבטיחה לו ולכם שנמשיך להיאבק על דמותה של המדינה שלנו, שאהב. שנמשיך, בערכיו ובדרכו, לסמן דרך במדבר.
תודה לכם, תודה לך יוסי על הכל. נוח על משכבך בשלום.
