הוא יושב על כיסא פלסטיק מהסוג היקר, לבוש חולצה ארוכה ועליה טלאי קטן של תנין ירוק וחסר הבעה. מכנסיו הקצרים מזכירים סגנון לבוש מן המאה הקודמת.
רגלו הימנית משוכלת על שמאל, ואצבעותיה רוקדות לצלילי מוזיקה שעד היום אני לא מבין איך הוא אוהב.
"עוד פעם המוזיקה הזאת?" אני שואל, מניח את המפתחות על השולחן ומעיף מבט זריז אל הגינה שלו לבדוק אם משהו השתנה בה. הוא שר בהנאה את השורה הבאה בשיר ומתופף על רגליו. אני מחייך, מניד ראשי מצד אל צד, גורר כיסא ומתיישב לצדו. על החיבוק ויתרנו כבר מזמן. השניות עוברות, שנינו שותקים, ואני חוזר להביט בגינה. ממש מולי, בין שני עצי הדקל שעומדים בחצרו, נראית השמש ותופסת את עיניי.
"איזה יפה השמש בשעות האלה..." אני אומר.
"באת עם החץ?"
"חבל שעוד רגע היא תטבע בים... בפעם האלף זה לא חץ, זה נץ".
"כן, נכון. הנץ הכחול. מנוע ושני גלגלים. מה יהיה אתך? אני לא מבין מה אתה כל כך אוהב בו".
"מה אתה לא מבין?!" אני מתיישר וגורר את כסאי קדימה. "תדמיין שאתה יושב בכרכרה שרתומים אליה 132 סוסים! עכשיו תדמיין שאתה נותן להם פקודה לדהור, וכולם מתפרצים קדימה. זה בדיוק מה שקורה כשאני מתיישב על הנץ וסוחט את הגז. 132 סוסים! אתה מבין בכמה כוח מדובר?"
"לא מספיק לך סוס אחד?"
"עזוב, לא משנה", אני משיב בנשיפה ומגלגל עיניים. הוא שולח אלי מבט מהיר, חוזר להתבונן באוויר הריק, ושנינו שותקים.
"מה שלומך, אבא?"
"אחלה".
"יופי... לא תשאל לשלומי?"
"מה שלומך?"
"בסדר... היה לי היום טיפול טוב".
"מתי תפסיק עם זה?"
"עם מה?" אני מזדקף ומרים גבותיי.
"עם הטוסטוס הזה", הוא אומר וגבי נשמט ברגע.
"קודם כול, תפסיק להעליב את הנץ שלי. הוא לא טוסטוס, אלא אופנוע, ולא סתם אופנוע אלא אופנוע ספורט כבד. שנית, תסתכל עליו... חתיך אמיתי", אני אומר, ושנינו מפנים מבטינו אל עבר החניה הפרטית שבצד הגינה. לראשונה הוא מפסיק לתופף, ואני ממשיך: "תראה אותו - ספורטאי מצטיין! תראה את הפרונט שלו כמה הוא חד, כמו מקור של עורב, ואיך הפנסים שלו מתוחים כמו עיניים של נמר".
הוא לא מגיב, ולאחר שתיקה קצרה אני ממשיך: "שים לב לגימור של המושב
האחורי, איך הוא מחודד כמו עוקץ של דבור... תראה, תראה כמה הוא יפה".
"גן חיות שלם יש לך. תראה כמה יפה הגינה שלי, דשא ירוק, פרחים צבעוניים, מה צריך יותר מזה? לא סוסים ולא עופות. אתה יש לך ג'וקים בראש..." הוא אומר בגיחוך ונראה מרוצה מהבדיחה של עצמו. אני מבטל אותו בתנועת יד ונשען שוב לאחור.
"אני חייב לגזום את הצמחים ליד החניה, כבר שבוע לא טיפלתי בהם", הוא מוסיף לאחר שתיקה קצרה.
"טוב, אין לי כוח, אבא. שומע איזה טיפול היה לי היום?"
"מתי תעבור לדירה נורמלית?"
"רק לפני שלושה חודשים נכנסתי לדירה שלי, וחוץ מזה, מה לא נורמלי בה?"
"23 מטר מרובע זה נורמלי?"
"כל עוד אני רווק זה נורמלי", אני משיב ומשכל רגליי.
"הנה עוד בעיה. בסוף תתחתן עם החץ".
"נץ, אבא. נץ! ותפסיק לעצבן. כולה שלושה חודשים עברו מאז שתמר ואני נפרדנו ונכנסתי לסטודיו הרווקים הזה. עוד שנה אני אעמוד על הרגליים ואעבור לדירה גדולה יותר. ובלי קשר, לא חסר לי שם כלום. יש לי מיטה, ספה קטנה, מטבחון ואפילו את הכיסא נדנדה שהולך אתי לכל מקום".
"כן... העיקר ארון אין לך".
"יש לי ארון צמוד- קרקע".
"מזוודה, אתה מתכוון".
"בדיוק! ובינתיים זה בסדר גמור", אני משיב והוא מגחך ושב לתופף על ירכו.
"סיפרתי לך על מרים?" אני שואל.
"מי זאת מרים?"
"המטופלת שבאה היום. תשמע סיפור. לפני שלושה חודשים הגיעה אלי אישה בת חמישים עם כאבי בטן לא מאובחנים, והתלוננה שהם בגלל בעלה השתוי והבוגד. היא טענה שלפחות שלוש פעמים בשבוע הוא מגיע מאוחר ומספר לה שהיה לחץ בעבודה, ושהיא בטוחה שיש לו מישהי. תמיד כשהיא מדברת עליו היא נשמעת מאוכזבת, אבל מסכמת במשפט: 'מה אכפת לי ממנו, שיעשה מה שבא לו'.
אתה מקשיב? בקיצור, אחרי שביססנו את הקשר הטיפולי, התחלתי לעזור לה ללמוד להיות אחראית לרגשות שלה ועצמאית יותר בתוך הטיפול..."
"לא הבנתי כלום. מה זאת אומרת?" אבא עוצר מתיפופו ושואל. אני מזדקף מחדש, מסובב את כסאי לכיוונו וממשיך.
"בדרך כלל מרים מגיעה בחיוך מזויף, מתיישבת ופותחת באיזה רבע שעה של נאום על אירועי השבוע האחרון והמסקנות המחוכמות שלה ממנו. עד לא מזמן נהגתי לתת לה לפרוק את אוסף המילים שאמורות לשמור עליה רחוקה מרגשות, ולהניח לה להרגיש בטוחה מספיק בתוך הקשר שלנו. אתה מקשיב?
בקיצור, בזמן האחרון נראה שהאסטרטגיה הטיפולית כבר לא מתאימה ושאני צריך לעזור לה ללמוד לדבר על הרגשות שלה. אז התחלתי להתייחס אל הדברים באופן אחר, והיום קרתה התפנית. אתה מקשיב? בקיצור, היום בבוקר היא הגיעה שונה. הפנים שלה היו נפולות מעט, והיא נמנעה מיצירת קשר עין. היא התיישבה על המזרן במקום הקבוע שלה ולא דיברה במשך זמן ארוך. הרגשתי שזו הזדמנות לשינוי משמעותי בטיפול, ובחרתי לא להתערב או לומר דבר, עד שתתחיל התנועה מצדה. בקיצור, אחרי כמעט עשרים דקות של שקט היא אמרה בעצבנות:
'די כבר עם השקט הזה. אין לי סבלנות'. שאלתי אותה בחזרה: 'אם כך, מה כן יש לך?' והיא ענתה: 'יש לי עצבים. זה מעצבן אותי'. אז שאלתי אותה: 'מה העצבים? מה מעצבן?' והיא אמרה: 'שאנחנו שותקים. אני לא אוהבת לשתוק'.
אתה מקשיב? בקיצור, היא הייתה עצבנית, ואני הייתי מרוצה, כי הרי לשתוק זה בדיוק מה שהיא עושה מול בעלה 'הבוגד והשתוי'... אבל הפעם היא הפרה את השקט ואמרה מה היא מרגישה. אתה מבין?"
"תהיה בריא, איזה מקצוע בחרת לעצמך, במקום שתעשה עסקים".
"אתה רציני? זה כל מה שיש לך לומר?" אני נשען לאחור ומנתק קשר עין. הוא אינו עונה, אוסף אליו את כוס המים, לוגם שלוק שכנראה אמור להרטיב את היובש בגרונו ושב לתופף בקצב המוזיקה המעצבנת. מבטו נשאר מפוזר וריקנות מוזרה ממלאת את המרחב בינינו.
"איך זה שאף פעם לא באים אליך גברים לטיפול?" הוא שואל פתאום.
"שאלה טובה", אני משיב. הוא עוצר מתיפופו בפעם המי-יודע-כמה, ואילו אני מצטמק בכסאי ומרגיש איך גרוני מתייבש גם כן. אני אוסף אלי את כוס המים, שנינו שותקים ומחשבותיי נודדות אל כל מה שהייתי רוצה לזכור ממערכת היחסים שלי אתו. ידיי מוסיפות לאחוז בכוס, ועיניי טובעות בשארית המים.
"למה לא מעניין אותך מה שאני אוהב?" אני שואל מבלי להרים את העיניים.
"למה לא?"
"אולי תגיד לי אתה".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר".
"אל תתחמק, אבא. אתה מאמין בי?"
"מאמין בך? מה זאת אומרת? ברור", הוא משיב ואינני מגיב. במקום זאת אני נושף אוויר מותש וקולני. שנינו חוזרים לשקט, המוזיקה הקדחתנית עוד מתנגנת ברקע, וגלי קולה צובעים את החלל בכהות מכבידה.
"יש ארוחת ערב?" אני שואל.
"כן".
"יופי, אני רעב".
