אחת הטענות של אולמרט, חבריו ודובריו, הייתה שהפרקליטות והימין הקיצוני תפרו לו תיק ובכך סוכל הסיכוי לשלום שהוא עמד לחולל.
אולמרט ותומכיו בפוליטיקה ובתקשורת, דאגו בשיטתיות לשווק בציבור בארץ ובחו"ל שאם הוא לא היה מודח מתפקידו כראש ה
ממשלה, היה יכול להוביל את ישראל לשלום ולביטחון.
כדי לחזק ולנפח הבלוף של הסיפור האופטימי הזה, דאגו חבריו העיתונאים להציג את אולמרט כמשיח השלום, כמלאך פוליטי שירד מהר סיני כדי להנהיג את העם נגד הימין המסוכן. לדעתם, אולמרט היה ראש הממשלה הטוב ביותר מאז שלמה המלך, בן-גוריון ובגין. ממש "אחד בדורו" שלא היה כמותו מאז ומעולם. לדעתם, הוא היה "החלקיק האלוהי" שהיה יכול להציל את המדינה. לדעתם, אולמרט הודח כתוצאה מעלילה של הפרקליטות והימין הקיצוני, נגד מנהיג שהוא איש מופת ואמת, צדיק וזכאי.
במהלך השנים שבהן התנהלו המשפטים נגדו, אולמרט המשיך לעסוק בשלושה תחומים בארץ ובחוץ לארץ:
א. "מסעות הסברה" בעולם נגד נתניהו וממשלתו.
ב. "מסעות הסברה" ויחסי ציבור לטובת אבו מאזן והפלשתינים.
ג. מהלכי התארגנות למען "זכות השיבה" שלו לפוליטיקה. כל זאת למרות היותו מצוי בהליכים משפטיים כנאשם וכמורשע.
אולמרט המשיך לחתור חזרה לראשות הממשלה. הוא התכוון להקים ממשלת צללים בראשותו. במפגש עם אנשי עסקים בלונדון, הכריז בזמנו על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה, במסגרת פלטפורמה פוליטית חדשה שיקים.
ראוי להזכיר כמה מהתבטאויותיו:
"אני ראש ממשלה לא פופולרי".
"ראשות הממשלה זה מקום העבודה שלי".
"עייפנו מלהכריע את אויבינו".
"לא נמגן את ישראל לדעת".
"הלחימה בלבנון עשויה לתת לישראל תנופה ליישום ההתכנסות".
