שופטים כבני אדם מן השורה

מתוך הנאה יתרה ובתחושה שעדיין לא אבדה התקווה, כי ציבור המתדיינים הבא לקבל שירות משפטי, כמו-גם ציבור עורכי ועורכות הדין, המשמש לו כפה, יזכה להשמיע טיעוניו שיתקבלו בידי ציבור השופטים והשופטות בלב פתוח ובנפש חפצה קראתי רשימתו של איתמר לוין (מחלקה ראשונה, תאריך 15.2.2016), במסגרתה הביא הוא דברים מפיו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט, אברהם יעקב, שנשא דברים, יום קודם לכן (יום א), במסגרת קורס הכנה לשיפוט במחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. מפאת חשיבותם של דברים, אין לנו אלא לצטט פעם נוספת דבריו הנכוחים והנכונים עד לכאב עמוק, החודר חדרי לב של שופט אמיץ זה, שחרף 23 שנותיו במערכת המשפט - החל ממינויו כרשם בית משפט השלום, ברחובות והמשך בכהונתו הנוכחית, כשופט בית המשפט המחוזי מרכז וכסגן-נשיא של בית משפט נכבד זה, לא גבה ליבו, נהג ונוהג הוא הליכותיו השיפוטיות במתינות, מעולם לא התנשא על ציבור המתדיינים לפניו. וחשוב מכל - יש בו הכנות, האומץ והיושרה, להודות בכך, כי גם לציבור השופטים והשופטות, ישנן חולשות אנוש, כמו לכל בן אנוש אחר. טוב הוא הדבר, טוב הדבר, עד למאוד מאוד שיש במקומותינו ובמחוזותינו, שופט בכיר, בדרגה ובמעמד של סגן נשיא בית משפט מחוזי שאינו חושש להוציא מפיו משפטים דוגמת: "אני לא חושב שזה היה מהלך כל כך נבון שהסוב-יודיצה הפכה לאות מתה. צריך למצוא איזון. היום המשטרה מדליפה סרטונים מחדרי חקירות לפני שהוגש כתב אישום; המקור הוא ברור, הסנגור עוד לא קיבל את החוק. אני לא מבין למה אין תגובה על זה. הרי יש הוראות חוק שאוסרות את זה, והחליט מי שהחליט שלא לאכוף", בתשובה לשאלה בדבר ההשפעות החיצוניות על השופטים. אם לא די בדברים שצוטטו לעיל, הרי "הלך כב' השופט יעקב, צעד נוסף קדימה", המשיך ואמר למשתתפי קורס ההכנה לשיפוט, כי: "משוגעים היו תמיד. פעם הם שלחו מכתבים, היום הם כותבים את זה באינטרנט. זה לא משפיע, אלא אם כן אתה מגיע למצב קיצוני של איומים", תוך שהוסיף ואמר, כי: "אני לא חסיד של התשובה ש'שופט מקצועי מנטרל את עצמו מההשפעה של התקשורת'. השופטים הם בני אדם, הם מושפעים לפחות בתת-מודע. אני אעשה מאמץ מודע לנטרל; עד כמה אני אצליח - אני לא יודע. אני לא יכול להגיד שאני מצליח ב-100% מהמקרים. אני לא אקרא עיתון, אני אנתק את כל הקשרים החברתיים, אני לא אדבר עם הילדים שלי? אתה מושפע; אתה מנסה לנטרל". וואוו, איזה דברים ישרים, נפלאים וכנים הנשמעים מפיו של שופט בכיר במערכת המשפט, שעד כה נטתה "לשווק" לנו, בכל הכבוד הראוי, שופטים ושופטות מטפלון, ששום רבב, שום רבב אינו דבק בהם. והציבור הנאיבי - אותו ציבור נאיבי שבלע, עד כה, בשקיקה דברי הרהב שפרסמה המערכת המשפטית ודבריה - פתע פתאום נדהם לגלות, בהיתקלו, פנים אל פנים באנשי מערכת המשפט, שופטים ושופטות מהשורה, שהם כועסים, כמוהו ממש, חלקם אף קצרי-רוח, אינם עושים - בכל הכבוד הראוי - מלאכתם נאמנה ובוודאי ובוודאי "שאינם עושים צדק".

עוד אמר כב' השופט יעקב, באותה הרצאה, כי: "במישור הכללי, יצחק רביבי, שהיה מנהל בתי המשפט, היה אומר שיש ארבע תקופות בחייו של שופט. הראשונה - מיד אחר המינוי: אימה ופחד, אתה לא מסוגל לתת החלטה בבקשת דחייה. השנייה - אני ואפסי עוד: איש לא יכול ללמד אותי כלום. השלישית היא הכי טובה, שבה אתה מאוזן ונותן את ההחלטות הכי טובות. הרביעית היא המרמור: איך קידמו את ההוא ואותי לא. הוא צדק. הוא גם אמר שיש שופטים שנתקעים באחת התקופות".

בהתייחסו לכהונתו בעבר כשופט שלום, באילת, אמר הוא, דברים אלה, כדלהלן: "כאשר אתה שופט יחיד בעיר קטנה ויש לך ילדים בגיל בית ספר, המצב מתחיל להיות מסובך. במדורת ל"ג בעומר של בנותי בבית ספר יסודי ניגשו אלי שלושה אנשים: יש לי מחר תיק תעבורה אצלך, אולי נסגור עכשיו? זה נעשה בתמימות, בלי רצון להשפיע, אלא כמו שאומרים לכל בעל מלאכה אחר בעיר. אנשים בדרך כלל באים בכוונות חיוביות, לא שליליות". כל הרוצה לקרוא ציטוטים נוספים מופנה לרשימתו של איתמר לוין ומוזמן ליהנות, כמוני, מפניני חוכמה, צניעות ויושר אלה.

בתשובה לשאלה של סגן נשיא בית המשפט המחוזי, בחיפה, בדימוס, גדעון גינת, התייחס השופט יעקב לשאלת הבידוד המקצועי של שופט בעיר קטנה ואמר עוד, כי: "אנחנו באמת המגנים האחרונים של הדמוקרטיה, זו לא מליצה. קשה לפעמים לראות את זה, אבל עיני האזרחים נשואות אלינו - בעיקר האנשים הפשוטים שמשהו כואב להם והם באים לבקש סעד". ואני - אני לא יכול הייתי, אותו רגע, שלא להיזכר בגדעון גינת, פרקליט עתיר ניסיון - בדיני קניין רוחני, בעיקר - שהקריירה המקצועית שלו נקטה באיבה, שכן לא הסכים להעביר על מידותיו ולעשות שקר בנפשו ולבגוד במצפונו המקצועי.

איש יקר וישר זה, שילם מחיר כבד על יושרתו. נמנע ממנו מלהמשיך בתפקידו כסגן נשיא בית המשפט המחוזי, בחיפה. תקופה ארוכה נאלץ הוא לשבת בביתו, חסר תעסוקה וסופם של דברים "גלה" לבית המשפט המחוזי, בתל אביב, מקום בו כיהן כשופט בכיר, עד לפרישתו לגמלאות. וחרף הכל אדגיש ואכתוב. בזכות שופטים הגונים וישרי דרך, דוגמת גדעון גינת, עדיין יש לי אמון במערכת השפיטה.

זכורני - כשהועלו נגדי האשמות פליליות כבדות והוגש נגדי כתב-אישום בעבירות פליליות חמורות ביותר (שמרובן ומהכבדות ביותר שבהן, נאלצה הפרקליטות לחזור בה, בעסקת טיעון) - פסל עצמו כב' השופט, ציון קאפח, מלדון בהארכת מעצרי המבוקש, בנימוק שיש לו קשרי חברות עמו. משמחיתי על כך וטענתי בפניו כי הנני מצוי בקשרי ידידות אישיים, עם מרבית שופטי ערכאת בית המשפט המחוזי, בתל אביב, השיב לי: "אבל ספר השירים שלך, עם הקדשה אישית לי, ממך, מצוי בצד מיטתי", תוך שפסל עצמו מלדון בענייני והעביר הדיון לשופט אחר. אותו שופט מחוזי האריך מעצרי, עד תום ההליכים ואלמלא ביטל שופט בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, החלטתו, איני בטוח ששורות אלה היו נכתבות, שכן אל וודאי ואל נכון, הייתי טורף נפשי בכפי, במצב הנפשי בו הייתי נתון אז.

בעת הדיון בבית המשפט העליון, בבקשתי לבטל הארכת מעצרי עד תום ההליכים, פתח כב' השופט, עוזי פוגלמן ואמר: "או הנה הגיע עו"ד שטנגר. מי אינו מכיר את עו"ד שטנגר". משאמרתי לו, בתגובה לדבריו, כי השופט, ציון קאפח, פסל עצמו מלדון בענייני, בשל חברותנו, השיב הוא לי - נחרצות וחד-משמעית - דברים, בזו הלשון: "צריך לקחת אחריות". בתום הדיון ביטל כב' השופט, עוזי פוגלמן החלטת המחוזי, השיב החלטת בית משפט השלום, למקומה והורה על שחרורי למעצר בית.

לימים ראיתי השופט פוגלמן, בחנות הלחם שהייתה קיימת אי-אז בשכונתנו, כשביקש לקנות לחם וחסר לו שקל אחד. הניח הוא הלחם מידו, החזירו למקומו, יצא מהחנות, תוך שהוא שאט במהירות בגופו הגמלוני והספורטיבי, להיכן ששאט. דקות מספר לאחר מכן שב לחנות, נתן מחירו המלא של הלחם בידי המוכרת, נטל הלחם ויצא החנות, בדרכו לביתו. "את יודעת מי זה", שאלתי המוכרת, שלא הכירה אותו, כלל וכלל. "זה הוא שופט בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן", אמרתי לה, בגאווה, כאשר בטוח אני שלמרות מעמדו הייתי מנשקו על שתי לחייו, אילו היה נותר במקום, מחמת הכבוד שנהג בסובבים, מחמת צניעותו ופשטות הילוכו ועל כך שלא נתן כל "הנחה" לעצמו בשל כך.

אגב כך, נזכרתי באביו של השופט פוגלמן, שניהל לפרנסתו משרד עורכי-דין צנוע, בכיכר מלכי ישראל של אז ונתברכתי בי, בזוכרי כור מחצבתו של שופט זה. משאוים - לאחרונה - השופט פוגלמן, בידי אנשי הימין הקיצוני, על-רקע הריסת וגם/או על-רקע אי-הריסת בתי ערבים ואף מאבטח הוצמד לו, הצטערתי צער רב בשלו. אין זה הגון, מצד כל מי שסבור שאינו שלם עם פסיקותיו המשפטיות של כב' השופט, עוזי פוגלמן, שינהג בו, באופן בלתי הגון שכזה.

בשונה ממנהל בתי המשפט לשעבר, יצחק רביבי, רואה אני שלוש תקופות בלבד בחיי שופטים ושופטות, "ממוצעים", הסובלים מתסמונת ההיבריס הקלאסית, אשר חושבים כי שמונו הם לתפקידי שיפוט, הרי הם יקבעו שעת זריחת השמש ושעת שקיעתה. בתקופה הראשונה- פוגשים הם בך במסדרון בית המשפט, מאושרים ממינוים ומחליפים איתך שיחה חברית, מלב אל לב. בתקופה השנייה - כשמתבסס מעמדם וביטחונם העצמי עולה, חולפים הם על פניך ומניפים ידם לשלום קל ונעלמים, בתוך לשכותיהם. בתקופה השלישית - כשביטחונם העצמי נוסק אל שמיים והם אף קנו לעצמם שם, כשופטים מוכרים ויעילים, חולפים הם על פניך, "אינם רואים אותך ממילימטר" ואתה מרגיש בשל כך, חלק בלתי נפרד מן האוויר.

גילוי נאות: כב' השופט, ציון קאפח, נותר ידיד אמיתי שלי ומעולם מעולם לא הכיר הוא לי פנים, במעט תיקים משפטיים שהופעתי בפניו, בהיותו שופט הגון ומקצועי, חסר פניות. כואב לי, כואב לי עד למאוד מאוד שבשל פשטותו האמיתית והטבעית, כמו-גם בשל נועם הליכותיו של שופט זה, נופל הוא טרף וכפרי בשל לידיהם של צדיקים בעיני עצמם - ובעיני עצמם בלבד, בכל הכבוד הראוי - העושים בו לינץ' ציבורי בכיכר העיר, על לא עוול בכפו. אין לי בליבי עליו, על שפסל עצמו, מלדון בענייני. עם זאת, יודע אני - יודע אני, בוודאות של ממש, הנוגעת דק מן הדק בעורי - כי אם לא היה מבטל כב' השופט, עוזי פוגלמן החלטת כב' השופט בדימוס, ד"ר עודד מודריק, לעצור אותי - בשעתו עד תום ההליכים המשפטיים, לא היו שורות אלה נכתבות על-ידי, שכן הייתי נוטל, בכל מקרה, נפשי בכפי, תוך כדי ואגב מעצר זה, עד תום ההליכים המשפטיים.