עונת הפריימריז בקמפיין לנשיאות ארצות הברית כבר החלה, והיא נושאת עמה בשוליה כמה לקחים גם לישראל. ביום שני ה-1 בפברואר, התכנסו דמוקרטים ורפובליקנים באסיפות עם באיווה כדי לדרג את התמיכה במתמודדים במדינה שבאופן מסורתי פותחת את המרוץ. בשתי המפלגות, התוצאות לא הניבו אינדיקציות חד-משמעיות לאופן שבו עתיד המרוץ להתפתח.
הילרי קלינטון אומנם ניצחה טכנית, אך היה זה רחוק מההובלה הבולטת ממנה נהנתה אך שבועות ספורים קודם כן. מאידך-גיסא, יריבה הסנטור ברני סנדרס מוורמונט נכשל בניסיון לנצח במדינה שבה
ברק אובמה קנה את שמו בקמפיין של 2008. גם ניצחונו של הסנטור הרפובליקני טד קרוז מטקסס היה שינוי ממה שהסקרים וכותרות התקשורת הכריזו במשך שבועות, כשקבעו ש
דונלד טראמפ הוא המוביל.
עבור הדמוקרטים והרפובליקנים גם יחד, דומה שהמרוץ מתעצב לכדי תחרות בין הממסד לבין פופוליסטים שמורדים בו. בצד הדמוקרטי, זכתה המועמדת הממסדית קלינטון באיווה בפער זעום מאין כמותו על פני סנדרס. קלינטון - האישה הראשונה שהפכה לסנטורית ולמזכירת המדינה - נכנסה למרוץ כחביבת הממסד, עם יתרונות משמעותיים מבחינת היותה מוכרת, נתמכת וזוכה לתרומות. סנדרס בן ה-74, יליד ברוקלין ויהודי במוצאו שמכנה עצמו "סוציאליסט דמוקרטי", אינו הפרופיל הטיפוסי של מועמד נשיאותי, אולם הוא מתחבר לדמוקרטים בשטח בזכות הביקורת הרמה שהוא משמיע נגד מה שהוא מכנה שליטת "מעמד המיליארדרים" על מוסדות כלכליים ופוליטיים מרכזיים בארצות הברית. המסר הפופוליסטי סייע לסנדרס באיווה, וצפוי לתת לו דחיפה נוספת גם בשבוע הבא בניו המפשייר. אולם בהמשך הקמפיין נע לעבר מדינות הדרום, שם מצביעים שאינם לבנים מרכיבים את הנתח הגדול יותר של האלקטורט הדמוקרטי. בקרב מצביעים אלה הילרי קלינטון חזקה יותר, וסנדרס ייאלץ להזדרז ולייצר תמיכה שתגרום למנהיגים אפרו-אמריקנים להזדהות עם סדר היום שלו, אם ירצה להישאר בתמונת התחרות. למרות שלא יודה בכך, סנדרס יפיק תועלת מחשיפות נוספות על קלינטון והשימוש שעשתה בשרת דוא"ל פרטי לצורכי עבודתה.
תחרות תלת-ראשית
לנרטיב שמעמיד 'ממסד נגד פופוליסטים' יש ביטוי גם בצד של הרפובליקנים. כאן כרזת הפופוליזם מונפת מזה חודשים על-ידי דונלד טראמפ. אולם היזם המיליארדר וכוכב תוכניות הריאלטי נכשל לעמוד בציפיות בהצבעה באיווה, ועורר בכך את השאלה האם הבלון הפוליטי שלו על סף פיצוץ. במקומו היה זה טד קרוז, שמרן קיצוני עם תמיכה חזקה בקרב הנוצרים האוונגליסטים, שזכה בקולות הבוחרים של איווה. המסר של קרוז פחות פופוליסטי באופיו מאשר המסר של טראמפ, אולם עדיין מציב אתגר בפני הממסד הרפובליקני, שבשל סיבות אידיאולוגיות ואישיות גם יחד מתעב את קרוז. המועמד המוביל מבחינת הממסד הוא הסנטור מרקו רוביו מפלורידה. מנהיגי הרפובליקנים מאמינים כי בזכות היותו פנים צעירות וממוצא לטיני, רוביו יכול להרחיב את גורם המשיכה של המפלגה ובמקביל להציע מנהיגות אמינה ושקולה. כפי שהדברים נראים עכשיו המרוץ מתפתח לתחרות תלת-ראשית: רוביו (נציג הממסד) נגד קרוז (השמרן הקיצוני) וטראמפ (הפופוליסט).
העוצמה של הפופוליזם המורד הוא הסיפור המרכזי כרגע בקמפיין הנשיאותי, והיבט זה רלוונטי לאסטרטגיה של ישראל בדיפלומטיה הציבורית שהיא מנהלת בארה"ב. פופוליסטים מהימין ומהשמאל גם יחד שואבים כוח מהסטגנציה העיקשת של ההכנסה הממוצעת באמריקה, שלא גדלה במשך שלושים שנה. בקרב פרשנים אמריקנים מכל הקשת הפוליטית שוררת הסכמה שהמערכת הכלכלית של המדינה כשלה כשמדובר במעמד הביניים. טראמפ רואה את הפתרון במלחמה בהגירה הלא חוקית ובהקשחת עסקות סחר, סנדרס רואה את הפתרון בשינוי מדיניות המס ובמתן השכלה גבוהה חינם, אך שניהם מסכימים על שורש הבעיה: אליטות שלטובתן האישית ניצלו עשרות מיליונים מבני מעמד הביניים באמריקה.
הפופוליזם האמריקני
הוויכוח הוא ביסודו ויכוח פנימי, אולם יכולות להיות לו השפעות לא צפויות על מדיניות החוץ האמריקנית. טראמפ מותח קו בין הטיפול הרופס של האליטות הפוליטיות בהגירה הלא חוקית, לבין אי-יכולתן לשאת ולתת על עסקות סחר וחולשתן לקרוא תיגר על אויבים מבחוץ. הגיון זה הוביל אותו לעלות מדרגה ברטוריקה שלו אחרי מתקפות הטרור בפריז ובסן ברנרדינו, לקרוא "לפוצץ לעזאזל את
דאעש" ולאסור כניסה של מבקרים מוסלמים. עבור טראמפ, פופוליזם מוביל למדיניות חוץ תקיפה יותר, לפחות מבחינה רטורית.
אולם פופוליזם אמריקני בדרך כלל לא נטה לכיוון הזה. בעתיד, ייתכן שהאליטות יצטרכו להסביר במונחים ברורים יותר כיצד, למשל, המעורבות האמריקנית במזרח התיכון אמורה לתרום להכנסות מעמד הביניים. פופוליזם יכול להוביל לאמריקה שהיא פחות מעורבת מעבר לים, ולתחושה שהמושג המופשט לרוב של "אינטרסים לאומיים" הנמצאים בסכנה עקב הסתבכויות במדינות זרות, מקבל עליונות לא מוצדקת על פני הצרכים הישירים יותר של "בניית האומה בבית". עם הזמן, פופוליזם יכול להתפתח לכיוון זה. ובמילים מפורשות יותר, הפופוליזם פחות צפוי מהפוליטיקה של האליטות, שנוטה להמשכיות וליציבות בגישה. בעשורים האחרונים, הפוליטיקה של האליטות התאגדה סביב תמיכה בקשר ההדוק בין ישראל לארצות הברית. עבור ישראל ותומכיה, זהו הישג נכבד. פופוליזם יכול להיות מפלג יותר. בקרב דמוקרטים, פופוליזם יכול להתחבר עם מה שהוא כבר כיום שחיקה בתמיכה בישראל. אי-נחת מישראל וטינה לאליטות יכולים לחבור יחדיו לכדי נרטיב בסגנון 'דויד וגוליית', ולפיו מעשי עוול מצד ישראל זוכים לתמיכת האליטות הפוליטיות באמריקה. ראוי לציין שסנדרס לא נקט בגישה זו, לפחות לא בצורה קיצונית. עדיין, הסיכון לטווח הארוך עומד בעינו.
יחסינו לאן?
בצד הרפובליקני, מגמה פופוליסטית זו כבר צצה בהופעה של דונלד טראמפ בפני הקואליציה הרפובליקנית היהודית, כשאמר לנוכחים שכנראה הם לא יתמכו בו משום ש"אני לא רוצה את הכסף שלכם". טראמפ טשטש את הקווים לגבי השאלה האם יהודים - ומתוך כך ישראל - הם חלק מהמאבק נגד האיסלאם, או שהם אליטות שאינן משתייכות למעמד הפועלים הלבן, שאת תמיכתו טראמפ מטפח. מדובר בניסוח המוכר היטב ליהדות החרדה מכך בתפוצות: פופוליזם שגולש לכדי טינה (או חיפוש שעיר לעזאזל) בדמות היהודים או המדינה היהודית. באמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה, תפיסה כזו אומנם כשלה פעם אחר פעם, אך האפשרות עדיין קיימת, כמו גם הסיכון שטראמפ הבלתי צפוי עשוי לפנות למהלכים דרסטיים ובלתי צפויים שיהיו לרעת ישראל.
עבור ישראל ותומכיה, האופציה הטובה ביותר היא להשקיע את החיוניות הידועה שלה בפוליטיקה האמריקנית, ולבנות גשרים עם נושאי הנס הפופוליסטי מבלי לפגוע בקשרים עם הממסד. זהו האיזון העדין שראש הממשלה
בנימין נתניהו ניסה להשיג כאשר הסכים בדצמבר להיפגש עם טראמפ במהלך ביקורו המתוכנן של זה בישראל, וניתן רק לשער שהוקל לנתניהו כאשר טראמפ ביטל וחסך לו את הצורך לבחור בין המועמד לממסד. נתניהו וישראל כולה צריכים לשמור על הקשרים עם כל הממסד והמחנות הפופוליסטים.
בזמנים של פער מפלגתי מתמשך בגישות כלפי ישראל, הצורך לאזן בין פוליטיקה אליטיסטית לפופוליסטית בולט במיוחד בקרב הדמוקרטים. ישראל בת מזל שהגיבור הפופוליסט של הבחירות האלה הוא ברני סנדרס, שאינו שותף לעוינות כלפיה כפי שרבים מתומכיו ככל הנראה חשים. בשנים הקרובות, אפשר שישראל ותומכיה לא יהיו כה בני מזל. בעתיד, ייתכן שפופוליסט דמוקרטי או אפילו רפובליקני ינסו לשחוט את הפרה הקדושה שנקראת יחסי ארצות הברית וישראל, כחלק מהניסיון להשתלט על כל עדר הפרות הקדושות של האליטות. עם הזמן, דבר זה עלול לשחוק את התמיכה הציבורית האמריקנית בישראל ולפגוע במרקם היחסים המיוחדים.
לעת עתה מדובר במצב היפותטי בלבד, ועל ישראל לברך על כך אך לא להישאר שאננה. המועמדים שעולים כיום על במות העימותים מאוחדים ללא יוצא מהכלל בתמיכתם בישראל. יש להמשיך במאמצים לבנות תמיכה ציבורית, שתשמור שבמות אלה יישארו ידידותיות לישראל גם בעתיד.
