הגירוש משחית

באופן פרדוכסלי, יורשי הציונות הפוסט-ציוניים, הופכים יותר ויותר למה שפעם צויר על ידיהם עצמם כסטריאוטיפ של היהודי הגלותי: קפיטליסט זריז ואינטרנציונאלי, סוחר חסר שורשים, שאין לו מולדת וכל העולם מקומו. הרי כבר הוצבה מטרתה החדשה של הציונות הפוסט ציונית - הכסף, פיתוח כלכלי של המזרח התיכון - ומובן מאליו שהתביעה הראשונה העולה בקשר למסירת שטחים לאויב הערבי, היא דולרים. חוזר הסיפור השיילוקי הידוע, העולה עכשיו בגרסה חדשה ומרעננת על בימת התיאטרון הישראלי, 'הבימה', וה'קאמרי', ותיאטרון הפוליטיקה הישראלית. נוצרה בהם אנטישמיות יהודית. אישיות מסוג אחר, שאינה "מעשית" וחסרת שורשים, כך טוען השמאל, לא תוכל להשלים עם שלום, שוויון ואחווה עם אזרחינו ושכנינו הערבים. השמאל, מתכוון כמובן, לדתי הלאומי, שהוא "אויב השלום", בעיניהם. בכך, השמאל, הוא האחראי הבלעדי על הריאקציה הימנית-דתית, בדמות תנועת כהנא, תנועת הרב גינזבורג, דור הגבעות. זהו גל גואה ומתחזק, שעוצמתו הינה ביחס ישיר לרדיפת הדת, החרדים, הדתיים הלאומיים, וההתיישבות החלוצית ביש"ע ובכל מקום בארץ אבותינו. הפשע הגדול של "רודפי השלום", אדריכלי ותומכי הסכמי אוסלו, ישראלים מגרשי יהודים, הוא הקונספציה המנטאלית-תרבותית שהשלום נכרך בה, ושלא לצורך, שאיננה אלא הריסת היסודות העמוקים הלאומיים והתרבותיים של עם ישראל. הצבר, הביטחוניסט-מטריאליסט, איננו תופס שלתהליכים חברתיים ורוחניים יש משקל, בכל תחומי החיים, ויותר מכולם, בשדה הקרב העתידי, לא פחות מלטנקים, תותחים וטילים. זהו מטריאליזם צברי אופייני חסר רגישות והבנה לעניינים שברוח. המחיר של "השלום", היכולת לחיות עם הערבים, תלוי לדעת השמאל, ברידוד השורשים עד כדי ויתור עליהם, ביצירת אדם חד-ממדי, שתרבותו תרבות אינסטרומנטלית, כך קובע נביא השמאל שמעון פרס, וכמובן שבהקשר זה הדת צריכה להיות "קורבן השלום" הראשון, ובעיקר הדתי-לאומי.

זהות יהודית

על פשע מחיקת היהדות, הזהות היהודית, עוד מוסיף השמאל את חטא הלהיטות לגרש יהודים מגוש-קטיף ומכל מקום בארץ ישראל. אותה להיטות שבאה לידי ביטוי גם בהשחרת צה"ל וחיילי צה"ל, ותמיכה בחרם אקדמי וכלכלי על מדינת ישראל, ועל מוצרים של מפעלים ביש"ע, המעסיקים אלפי ערבים. להיטות זו היא נקודת העיוורון שלו. התחושה המעיקה היא שזו אינה להיטות לשלום, תקווה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא רצון לעקור את ההתיישבות ביש"ע ולעקור את הזהות היהודית הדתית לאומית. דומה שהשנאה והשמחה לאיד, המבצבצות לא פעם מדבריהם של כמה מדוברי השמאל, מרציהם סופריהם ואמניהם, אינן אלא סימפטום לתחושת הכישלון של הציונות החילונית. האובססיביות של פוליטיקאים ועיתונאים קטנים, שמזמן לא נלחמו על דבר ומצאו לפתע את תכליתם בגירוש יהודים - התכלית היחידה שהם עוד עשויים למצוא לקיומם (המיותר) - הנה תשליל לעודפות האידיאולוגית של תושבי יש"ע, ולא אמירה חיובית פורייה ומחיה. רגשי האשמה, של השמאל הפוסט ציוני, הפורצים במטחי ההתלהמות - של - קשה לומר אך חייבים לומר - אנטישמיות כחול-לבן, המגיעים לשיאם בדמותם של גדעון לוי ואלון ליאל, ובדמותה של אחינועם ניני. מסע השיסוי של ערי הפיתוח בהתנחלויות, הצגתם של יושבי ההתנחלויות כאשמים במיתון כלכלי, בפערים כלכליים, בעוני של השכבות הנחשלות, בקיצוצי הקצבאות, בקיצוצי התקציבים לעיירות פיתוח ולפריפריה, מזכירים סיסמאות מימים אפלים, נוסח "הכה את היהודים והצל את רוסיה". מקורם אינו רק בנקיפות מצפון על העוולות הנעשות לערבים, והמשקפות את אובדן אמונתם בציונות, אלא ברצח האב הציוני. נערי הגבעות (הקשוחים והאידיאליסטים) דומים יותר לאבות הציונות ולאנשי 'השומר', מיורשיהם ממפלגת המחנה הציוני ומרץ. מתיישבי יש"ע דומים לחלוצי העלייה השנייה יותר מאלנבי 40 של השמאל. יש"ע הינו המקום של הגשמת הציונות של היום. זריקת הבוץ על הראשונים היא רצח האב האדיפאלי של האחרונים. האב היהודי נרצח מזמן, עתה הגיע תורו של האב הישראלי.

כשלון ציוני

מתנחלי יש"ע, חיילי צה"ל, צה"ל, הליכוד, משפחת נתניהו וראש הממשלה בנימין נתניהו, היו לשעיר לעזאזל של קבוצה שבעה ומתוסכלת בחברה הישראלית, שציוניותה מסתכמת במקרה הטוב, בשירי ארץ ישראל נוסטלגיים ובטקסי עצמאות ריקניים. מבחינה זו יישובי יש"ע הם שערורייה, לא משום אשמת "הכישלון הציוני", המוטחת בהם, אלא נהפוך הוא, משום דבקותם המקורית בתנ"ך, בתלמוד, בציונות, אלה שהחברה הישראלית במדינת תל אביב, בין גדרה לחדרה, בגדה בה זה כבר. האיום הוא בעצם העובדה שיש עוד אנשים שמאמינים, שיש עוד אידיאליסטים ופראיירים שדומים, יותר מדי דומים, לאבות והאימהות המייסדים. אפשרות האמונה כשלעצמה היא טראומה לכופר. מי יודע, אולי המאמינים האלה צודקים? שוב השמאלני אינו יכול להתהולל בלי נקיפות מצפון. קלקלתם לכופרים את טעם החופש ומצעדי הגאווה. לא הכיבוש משחית. כי הכיבוש היחידי שמשחית, הוא הכיבוש הערבי, ביש"ע, ובכל רחבי ארץ ישראל. הגירוש משחית: הנהגת משטר של טרור אקדמי, תקשורתי, מילולי, כלכלי, אמנותי, ומשפטי (עריצות הרוב) של אנשי "השלום". נביאי השלום הינם נביאי שקר קטלניים ואכזריים. הם מתאכזרים לצדיקים ומרחמים על הרשעים המסיתים והרוצחים. הבהרה חשובה: התיאור של השמאל, מתייחס ל"קבוצה בחברה הישראלית", ההולכת ונעלמת, המגייסת את שארית כוחותיה, מקרב אירוערביה ועמאריקא, ומנסה לכפות עלינו את שקיעתה, בכסף זר ושתולים. רוב העם, ובייחוד היהודים ששמחים ביהדותם, איננו מזדהה עם השנאה וההתלהמות, וזהותו היהודית והציונית ברורה. יש בקרבו אמפתיה רבה למתיישבי יש"ע, הגולן, הבקעה, וירושלים המאוחדת.