נותרת האפשרות האחרונה, שאליה, כנראה, מכוון המאמר מלכתחילה. ההנמקות שבאמצעותן מנסה ערן לנמק את המלצתו ליוזמה הישראלית, מופרכות כולן מיסודן:
א. אם אובמה יחליט להניע בכל מחיר, דווקא בשנת בחירות בארה"ב ובניגוד לעמדת ישראל ולהבנות העבר, יוזמת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, במטרה לשים על השולחן "חזון" ומורשת משלו לתוואי הפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני - יהיו בה אל נכון כל המרכיבים שלדעתו דרושים ליצירת בסיס שסביבו ניתן לגבש פתרון אופרטיבי. כל הצעה ישראלית שתהיה פחותה מכך או תגביל את חופש הפעולה שלו, לא תתקבל על דעתו.
אם יפעל בכל מקרה בניגוד לעמדת ישראל, אין סיבה ליצור מראית-עין שישראל שותפה לכך. גם כיום דוחים הערבים את היוזמות האמריקניות בזו אחר זו, או מפני שהם כלל אינם חפצים בהסדר או שהם מצפים לקבל באמצעות יוזמה חיצונית יותר ממה שישראל יכולה לתת; כלומר, מה שיהיה סביר בעיני ישראל, בוודאי לא יתקבל על-ידי הערבים. וכששני הצדדים יסרבו להצעה אמריקנית, היא תהיה בגדר "אות מתה". מדוע שירצה אובמה ללכת בדרך זו?! על-כן, לטעמי, הסעיפים היפים שמפרט ערן במאמרו כרעיונות ליוזמה ישראלית, הינם חסרי ערך. יתר-על-כן, איש לא יכנס בהגדרת יוזמה מדינית בעלת סיכוי, לרמת פירוט כזו ורמה מוכללת יותר רק תעשה את ישראל שותפה מאונס למציאות שלילית.
ב. ספק רב אם ארה"ב תשמיט מידה את הבכורה בטיפול בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני ותעביר את שרביט ההובלה לצרפת, למשל. יוזמה צרפתית לא תישא את המשקל הבינלאומי של יוזמה אמריקנית, ולאובמה, אם הוא רוצה באמת לנסות ולהשפיע, אין זמן רב מדי עד לסיום כהונתו. יתר-על-כן, כיום מותר כבר להניח שאובמה יודע ש"אין מנהיגים מאחור".
ג. מרחב המחלוקות בין הצדדים לסכסוך הוא כה גדול, כך
ששום מהלך שלא יבוסס על רצון הדדי להגיע להסכם, לא יוכל ליצור מכנה משותף להנעת השת"פ הדרוש להצלחת הסכם, הסדר, מתווה או כל יוזמה פוליטית-משפטית אחרת.
ד. יוזמות חד-צדדיות בסיכסוך מתמשך, ברוב המכריע של המקרים, הם דרך ליצירת חולשות אצל מי שאצה לו הדרך, שהצד ה"רגוע" ובעל אורך הרוח יכול לנצלן לטובתו בשעת הכושר. ביוזמות נימהרות, או שאינך אומר דבר ואז גם הטיפשים והנאיבים מבינים זאת, או שאתה מניח על השולחן פיתויים, דהיינו: ויתורים חדשים, שלא היית מוכן להם קודם. כך זזה נקודת ההתחלה של המו"מ למוקד חדש, קרוב יותר לדרישות היריב - איזה היגיון יש בכך?
אני טוען, אפוא, שרעיון היוזמות המדיניות לעת הזאת הוא רעיון נפל. נותרת על-כנה השאלה הרגילה אצל תאבי הפעילות "להכעיס": "אז מה אתה מציע"?
ראשית, אני מציע לא לאבד את העשתונות. לא תמיד אקטיביזם הוא הפתרון הנכון. לפעמים דווקא המתנה שקטה ויצירת דימוי של מי שאינו חושש לומר "לא" כאשר זה הדבר הנכון לעשותו, היא הדרך הנכונה. שנית, אני מציע לא לנקוט שום יוזמה חדשה, לפחות עד אשר יתברר גורל הבחירות בארה"ב. נשיא אמריקני "נוח" לישראל (רפובליקני, למשל), עשוי להפתיע אותנו לטובה ואין צורך לקלקל זאת מתוך פניקה או מתוך נסיון להוליך שולל את הציבור בפתרונות סרק שרק מחוללים מתח חברתי נוסף ומיותר. שלישית, אם בכל זאת אנו רוצים להשפיע על המהלכים הבינלאומיים באמצעות תמרון מדיני, מוטב שיהיה זה תמרון שאם לא יועיל, לפחות לא יזיק.
תמרון כזה עשוי להיות דרישה ישראלית לדון מחדש בעיצוב הגבולות בין מדינת ישראל למדינה ערבית בארץ ישראל על יסוד כללי הצהרת בלפור מ-1917; שהרי כל פתרונות החלוקה הטריטוריאלית בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית-פלשתינית בארץ ישראל, מתחילים בפועל בנקודה היסטורית זו. רביעית, אל לישראל לוותר אף פעם על דרישתה הקטגורית לגבולות ביטחון ברי-הגנה עצמית. גבולות אלה נקבעים, בין היתר, על יסוד מרכיבי האיומים האסטרטגיים, כשאי-הכרה ערבית במדינת לאום יהודית ואי-השלמה עימה, מותיר על-כנו את איום הגדול מכולם - מחיקתה מן המפה.
