עמרי ניצן הבימאי, היטיב לשזור קטעי שירה וריקוד במחזה הנוקב שחודר לפצעי הלב של כל יהודי שקשור לשואה. וכולנו קשורים, אם נרצה או לא. בקטעים אלה, ידו של הבימאי הווירטואוז ניכרת כמו גם במה שהוא גורם לשחקנים לעשות בהעלותם דמויות כה ססגוניות מעולם התיאטרון בגרמניה בתחילת המאה ה-20, על כל לבטיהן, שקורים גם כאן ועכשיו ובכל מקום. כל אחד מהשחקנים לא נראה כמשחק, אלא כדובר מתוך הבטן של עצמו. ומכאן הסיבה ללכידת כל צופה, שאינו חש בזמן העובר של ההצגה.
על חלל המנצל את מלוא הבמה, עם חלקי תפאורה - קירות מתניידים בעת הצורך, רובם - מעמדים לקולבים עם התלבושות של התיאטרון, כיסא, שולחן ועוד בעיצובו של
רוני תורן; עם תלבושות עשירות ומעוצבות להפליא של
פולינה אדמוב, שיודעת היטב איך להקטין את גזרת הנשים ולחטבה, ולהתאים כל תלבושת לכל שחקן ולסצנות; עם מוזיקה אלוהית שעיצב
דורי פרנס (שהוא לא רק זה שמפליא בדרך כלל בתרגומיו); כוריאוגרפיה קצבית של
טל קון וקרבות במה בהדרכת
גנדי בביצקי ו
גיל ווינברג - ההצגה מצליחה להסעיר בעוצמת המסר שלה, וחשיבותה לתרבות ולתיאטרון.
העלילה מתרחשת טרם ולאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
איתי טיראן כהנדריק הפגן, דמות המבוססת על דמותו של גוסטאף גרינדגנס, גיסו של קלאוס מאן) הוא שחקן מתוסכל בתיאטרון בולווארדי-קברטי בפרובינציה, שחלומו הגדול הוא לשחק את מפיסטו. קטעי המופע שלו בתחילת ההצגה הם כעין המשך להדגמת כשרון התנועה המופלא שלו מ"קברט". יכולותיו של טיראן המשתרעות מדרמות עזות עד לנגינה, למיוזיקלס ולקומדיות, הן הבסיס לאמן שמקדיש את כל כולו לתיאטרון. משפטים רבים שהוא אומר בשמו של "מפיסטו" (הכינוי שנתן לו הגנרל הגרמני האוהד שלו) נשמעים כמו יצאו מהמיית ליבו. לכן אין תימה שדמותו כובשת את הקהל חרף הרגשות המעורבים שהיא מעוררת.
על-מנת לצאת מהבוץ של מיקומו בתיאטרון העלוב, הוא נענה להזמנת התיאטרון הלאומי בברלין לשחק בו - מה שקרה הודות להמלצת מעריצתו מהצמרת. מסתבר שכדי להישאר שם ולקבל את תפקיד מפיסטו עליו חלם תמיד, היה חייב להצטרף למפלגה הנאצית. ומכאן מתחילה הדרמה להתעצם מהקונפליקטים הרבים שנוצרים מהשינוי. כמעט כל הדמויות הקשורות אליו מעברו - עוזרו האישי בתיאטרון, בק (
שמחה ברבירו המכמיר, ביכולת שכנוע עמוק), השחקן יפה תואר והקומוניסט אוטו (
אבישי מרידור הכובש במשחקו ובהופעתו המרשימה) הם יהודים. מה שקורע אותו הוא הכורח לגרום להם להיעלם כדי שיינצלו. אך אוטו מסרב לוותר על היותו קומוניסט פעיל, ונרצח ב"תאונת דרכים", בעוד בק, שעליו אינו יכול לוותר, הוא מסתיר אותו בביתו. הנאצים שסביבו עוד מתחילת הדרך הם
עירית קפלן כ"לוטה" ו
גיל ווינברג כמיקלאס. עירית בהמשך עוברת לתפקידים שונים כמו אמו הפשוטה וגסת ההליכות של הנדריק, ואחר כך השחקנית הראשית בתיאטרון הלאומי, כשהיא מקסימה במיוחד בסצנה מתוך "המלט" כאופליה.
הלנה ירלובה (שעשתה את חנה רובינא ב"היה או לא היה" שלא תישכח לעולם), משחקת כאן הן כאהובתו של השחקן, הן כצלמת האישית החביבה של היטלר, וחוזרת שוב כחלק מהתיאטרון הלאומי. יופייה, היכולת הדרמטית הכה מופלאה שלה בגילום דמויות דרמטיות והירואיות עושה אותה לבולטת בין כולן. הריקוד שלה עם
אנסטסיה פיין היפהפייה (כ"ברברה"), והדיאלוג הדו-מיני הפיקנטי שלהן, הם מפניני ההצגה. ככלל, מיטלפונקט שוזר הרבה אמרות שפר במחזה, שכדי לזכור את כולן - ראוי לחזור ולצפות בהצגה שוב, בגלל העושר והגיוון בתוכנה, והציטוטים ממחזות נודעים - מה שמהווה "תיאטרון-בתוך-תיאטרון" - מעדן של ממש.
את המאהבת שחורת העור ג'ולייט, משחקת
רותי אסרסאי, שכאן היא משוחררת ואינה זקוקה להילת האצולה והמלכות מהופעותיה ב"ריצ'רד השני והשלישי". כאן היא אישה בשר ודם, סקסית להפליא, ומודגם מדוע הוא כרוך אחריה בקטע החושני המיני הלוהט שלהם, אך בד-בבד - בלב כבד נפרד ממנה כדי שלא יואשם ב"זיהום הגזע הארי" כמצוות היטלר. על כתפי
אלי גורנשטיין מוטלת המטלה הכבדה מכל - לשחק ארבעה תפקידים כה שונים במהותם, עד כי זריזותו ויכולתו לעבור תוך שינוי תדמית ואופי בתוך דקות, ממש מדהימה. הוא אוסקר קרוג - מנהל התיאטרון הבולווארדי, הוא הסופר המהולל ברוקנר (שהודות להמלצת בתו מתקבל הנדריק לתיאטרון הלאומי בברלין), הוא ריינהרדט, נאצי מושלם, והוא קייזר פון מונק, מנהל התיאטרון הלאומי. אך בסוף ההצגה הוא נחשף כשטלאי של מגן דוד צהוב על זרועו...
המפתה הראשי ובן דמותו של השטן כאן הוא הגנרל הגרמני (
דודו ניב שופע האדנות עם ההומור המקאברי שלו, המשתעשע בקורבנותיו, ובן דמותו של גרינג הנתעב). הוא מצליח לשכנע בפיתויו את הנדריק שימכור את נשמתו לשטן הנאצי, כדי להיות מנהל התיאטרון הלאומי. וזוהי הדילמה שניצבת בפני הגיבור, ולמעשה בפני שחקנים רבים בתיאטרון העולמי: האם יש לפוליטיקה תפקיד בתיאטרון - והאם לדבוק בדרכם המוסרית ובמה שהם מאמינים, או לשכוח ממנה ולשחק כאילו החליפו את דעותיהם? מסתבר שלא רק שם, אצל הנאצים, זה התרחש. זכור המדינאי טאליראן, ששירת את מנהיגי המהפכה הצרפתית, את נפוליאון ועוד, בהחליפו כמה וכמה פעמים את השליטים אותם שירת, ועמם את דעותיו. ערום כנחש, כך שרד ואף נכנס להיסטוריה. ובל נשכח כיצד כל האינטליגנציה והבוהמה הישראלית ניגנה לפי החליל הסוציאליסטי שכוון מהשמאל, ששלט ללא מצרים. לדוגמא: מחזהו של
משה שמיר "יהודית" שהוזמן על-ידי הבימה, לא עלה מעולם על הבמה, כי שמיר הפך מתומכי מפ"ם לאיש ארץ ישראל השלמה, כמו אלתרמן ואחרים.
דמותו של השחקן הגרמני, שאומר: "אבל אני רק שחקן", כמצטדק על השינוי בתפיסתו כביכול ודבקותו בנאציזם, מהווה תשובה לכל השואלים. יצר השרידות חזק מכל בלב כל אדם. ואם בכמה עשרות השנים התנהלה הבוהמה כך, כשרבים התקרנפו, מה לנו כי נלין על דמותו של השחקן הגרמני? כל זה לא חדל להעמיס עלינו שאלות שקשה למצוא להן פתרון.
ההצגה בקאמרי עטורת כישרונות שהם גם אסתטיים וגם מוכשרים. לינה אנה כסטרופ כמזכירה, שגם משתתפת בלהקה הרוקדת, אסף מרום,
אדם שפר, וכן שלי בן יוסף כדורה מרטין הזמרת מלהקת הקברט הבולווארדית, ורוני שיינדורף - כולן יפות, רוקדות ומעשירות את הסט.
סיפור מרתק, שמשויך לגורל עמנו. בימוי, כתיבה ומשחק מבריקים, יוצרים חוויה שרוצים ורצוי לחזור ולראות.