הארועים של איפאק (ארוחות ערב חגיגיות לאיסוף כספים) בערים שונות ברחבי ארה״ב תמיד מרשימים עד מאוד, והכנס השנתי בבירה מרשים פי כמה וכמה. אך אנחנו לא עוסקים ב״הרגשה טובה״ או בכספים הרבים הזורמים להם באותו ארגון. נזכיר, שהארגון נכשל נחרצות במאמציו להביס את החוזה עם אירן, למרות עשרות מיליוני הדולרים שהוצאו למטרה זו. זו הייתה התקפלות לשמה.
כמו המפלגה הרפובליקנית, כך גם השדולה הישראלית, לא הפנימו עדיין שאלו זמנים אחרים, והכסף אינו הפתרון לכל משאלה או סוגיה. ג׳ב בוש למד זאת על בשרו. כך גם השדולה הישראלית. ועוד היד נטויה, ועוד נכונות לנו הפתעות.
כשפסטור אוונגליסטי פרו-ישראלי שלח לי הודעה ״האם אני באיפאק״, עניתי שלא. ״אני מעדיף את הארגון ה׳פרו-ישראלי, פרו-שלום׳״, עניתי בציניות אופיינית, ומיד הוספתי ״למרות שהם מזמן זנחו את החלק ה׳פרו-ישראלי׳״. בתחילה הייתי מוזמן, אך לאחרונה נראה לי שהורדתי (ללא כוונה כמובן) מרשימת התפוצה שלהם.
תחרות מבית
היום יש תחרות לאיפאק, תחרות מבית. יהדות ארה״ב נוהה אחרי האלטרנטיבה המדברת עבורם ובשבילם - זו המנסה להכריח את ישראל לעשות כרצונם. לפי ג׳יי סטריט, הכיבוש משחית, ישראל צריכה להפסיק את ה״התנחלויות״, ושלום יגיע רק אחרי ויתורים כואבים מצדנו (רק מהצד שלנו, שכן אנחנו המכשול לשלום!). ג׳יי סטריט עושה כל שביכולתה להשפיע על הבית הלבן (ויש לה קו פתוח לנשיא אובמה), והם מוציאים כספים הן על פוליטיקאים מבוססים והן על דור ההמשך. ימים קשים נכונים לנו תודות להם.
עדיין, אלפים רבים נוהרים לוושינגטון הבירה לאותה התכנסות של השדולה, זו בהא הידיעה, ואין ספק שהיא מרשימה ביותר. גם המתמודדים כולם הופיעו שם, למעט אותו מתמודד יהודי, ה״דוד״ ברני, הסוגד לאל אחר: ״הכל חינם!״ - לימודים בחינם, כסף בחינם. אין צורך לעבוד. גבולות פרוצים (סליחה, פתוחים). ועוד כהנה וכהנה רעיונות שגורמים לנו לעוף אל על (ולהתרסק מיד).
גם בני הדודים שלי ממיאמי נסעו, ההורים עם ילדיהם, שכן הם תורמים הרבה מאוד כסף ומחנכים את הדור הבא לאהבת ישראל. בקיצור, חגיגה לשמה, וכולם מתרשמים, נהנים וחוזרים מלאי חוויות כרימון. ״הייתי באיפאק״ משקלו בזהב, וקל לענוד אותו על דש הבגד. הוא נוצץ, הוא זוהר, הוא מפתה והוא נותן פתח לשיחה חגיגית, ״תמיכה לשמה!״.
מסר אחר
מדי מחזור בחירות לנשיאות, אנחנו שומעים את אותו הדבר: ״הדבר הראשון שאעשה כנשיא ארה״ב הוא להעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים!״. ״ירושלים היא בירת ישראל!״. והמהדרים מוסיפים: ״ואינה ניתנת לחלוקה!״ (דבר שמספר שעות אחר כך יחזרו ממנו, שכן הדברים הוצאו מהקשרם ולא הובנו כראוי). אך ברי לכולם שבין אם המועמד מהמפלגה הדמוקרטית או הרפובליקנית, התוצאה תמיד אותה תוצאה: בתל אביב שגרירות ארה״ב בישראל, ובירושלים קונסולית ארה״ב לפלשתין, והמבין יבין. יבוא יום, לא רחוק, שמעמד הקונסוליה ישודרג לשגרירות, ובשטח העובדות כבר מדברות בעד עצמן.
לפיכך, כל הנוכחים בכינוס, שאוהבים את ישראל, ואוהבים את עצמם, ונהנים מעצם השתתפותם, הלא הכל הבל וריק. למעט, כמובן, ההרגשה העילאית שהם מרגישים, ואולי גם זה לטובה.
עבורי המסר השנה היה שונה לגמרי. לא דבריו של דונלד ג׳יי טראמפ, גם לא קבלת הפנים החמה והנלהבת בה זכתה הילרי קלינטון. אלו יגידו כל מה שצריך להשביע את רצונו של הקול היהודי (אסור לשכוח, שהיום ישנו קול יהודי חזק ממנו, ושם צריך להגיד דברים שונים לחלוטין). גם ההודעות לתקשורת של השדולה אינן מרשימות אותי, שכן הם דואגים לכלול עיתונאים ואנשי תקשורת בצורה מאוד מבוקרת. חופש תקשורתי וחופש דעה לא נמצאים בהתנהלות בשגרה אצל איפאק.
דווקא עיתונאי מאתר ישראלי, המזוהה - שומו שמיים - עם ה״
מתנחלים״ הארורים ועם הדתיים השנואים על לא מעט חילוניים, דיווח (ערוץ 7, עוזי ברוך מוושינגטון, י׳ באדר ב׳, תשע״ו, 20.3.16):
-
"מאות פעילים פרו פלשתינים ואנטישמיים הפגינו הערב (ראשון) מול כנס השדולה היהודית-אמריקנית איפאק הנערך בוושינגטון.
הם השמיעו סיסמאות בגנותה של מדינת ישראל וקראו 'לחסל את איפאק'. כוחות גדולים של משטרה מונעים מהמפגינים מלהתקרב לבניין בו נערך הכינוס.
במקביל החליטו כוחות האבטחה של הוועידה לנעול לזמן מה את דלתות הבניין בו מתקיים הכינוס ולהורות למשתתפים שלא לצאת החוצה.
צוות של ערוץ 7 שניסה לצלם את המפגינים במהלך פעילותם - ספג קללות ואיומים מצידם - כולל קריאה 'טרוריסטים' לעברם. שוטרים אף נאלצו להגן על הצוות לאחר שמפגינים מארגון אנונימוס ניסו ליצור עימות."
למי מאתנו שזוכר ״חופש דיבור״ מהו, יזכור גם שהדמוקרטים בארה״ב, אויבי מדינת ישראל והאיסלאמיסטים, כל אחד בדרכו הוא, נוקט באותה שיטה: דורש לעצמו את זכות הדיבור, ודואג להשתיק (בכוח אם צריך) כל מי שחושב לא כמוהו.
עוזי ברוך, העורך הראשי של ערוץ 7, ודאי לא היה צריך להיות מופתע מהשנאה כלפינו, מהאיומים לשלומו ולשלום צוותו וממה שחווה. הלא אין צורך להרחיק עד לוושינגטון הבירה כדי לחוש שנאה, להרגיש אגרוף או אבן או כל אמצעי אחר של הפגנה ״שלווה״ ו״לא אלימה״.
עבור עוזי הייתה זו ודאי סטירת לחי מצלצלת, ההבדל בין שקורה שם בפנים, היכן שהאור שולט, לבין מה שקורה בכניסה, החושך בחוץ. הייתה זו תזכורת, וגם אם לא יודה בכך, הרי המאמר עצמו מסגיר את סערת הרגשות. כך זה תמיד, כשעומדים על הגבול בין טוב לבין רשע.
כאמור, ניתן לחוש את אותה התסיסה גם בירושלים הבירה, או בנעלין, או על במת הכנסת. אויבים יש לנו מבפנים, והם גרועים לפחות כמו האויבים הניצבים איתן כאן בארה״ב.
מפנימים או לא?
נזכר אני בעורך אחר, סת׳ פרנצמן, מהג׳רוזלם פוסט. במאי 2015 הוא ״גילה את גבולות הקומביה״, כשהוא הותקף על-ידי ערבים ביום ״חיבוק״ ו״דו-קיום״. גם הוא הופתע, אבל הצליח להתאושש. המסר פשוט: השנאה נגדנו מבעבעת, קרובה לנקודת רתיחה, והר הגעש עומד להתפרץ. האם אנחנו מוכנים? האם אנחנו בכלל שמים לב למה שקורה בסביבתנו? מדוע אנחנו מתעלמים מכל הסימנים? למה אנחנו ממתינים?
אם הייתי משוכנע שעד שתגענה מכות קשות, זו אחר זו, לא נתעשת, הרי שברי לי פעם אחר פעם שאני צודק. רק שזו אינה נחמה. אני רועד כל אימת שאני חושב על כל רגע מבוזבז, על כל שעה שבה אין אנחנו מפנימים את שקורה בזמן זה ממש, את שעומד לקרות וכבר נמצא בפתחנו. כי כשנתעורר, יהיה כבר מאוחר מדי.
