ההתנצחות המילולית בין ראש הממשלה
בנימין נתניהו לבין נשיא ארצות הברית
ברק אובמה, וליתר דיוק בין דובריהם, אשר שככה באחרונה, חזרה לכותרות. העילה המיידית לחילופי הדברים היא ההתעסקות במועד מפגש בין השניים. אבל אין מקום לאשליות בהקשר זה: על הפרק שני נושאים, שלפעמים הקשר ביניהם נשכח - הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל והתהליך המדיני בין ישראל לשכנותיה.
שנתיים לאחר שמזכר ההבנות בין שתי המדינות נכנס לתוקפו (2007) החלה ישראל לקבל סיוע ביטחוני שנתי בשווי 3 מיליארד דולר, בנוסף לתוכניות סיוע אחרות וביניהן הסיוע למערכת "כיפת ברזל". תוקף המזכר היה לעשר שנים ושתי הממשלות נכנסו לאחרונה למשא-ומתן על חידושו. לפי דיווחים שונים התגלעה ביניהן מחלוקת על היקף הסיוע החדש, שלא יושבה משום שככל הנראה, הממשל האמריקני לא נענה עד כה לבקשה הישראלית להגדיל את הסיוע השנתי הביטחוני לארבעה מיליארד דולר.
במקביל התפרסם דיווח בעיתון "
וול סטריט ג'ורנל" (7 במרס 2016), ולפיו הממשל האמריקני שוקל דרכים לחידוש התהליך המדיני בין ישראל והפלשתינים. בין הרעיונות שהועלו בדיונים הפנימיים בבית הלבן הועלה גם אימוץ החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתקבע קווים מנחים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. קווים אלה יתייחסו להקמת מדינה פלשתינית על בסיס קווי 1967 וחילופי שטחים, מזרח ירושלים כבירת המדינה הזו, הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי וביטול שיבת פליטים פלשתינים לישראל. באופן לא בלתי צפוי פורסם הדיווח ביום שבו החל סגן הנשיא,
ג'ו ביידן, את ביקורו בישראל.
מה תעדיף הילרי קלינטון?
בעוד שאת מועד הפרסום על אודות הדיונים הפנימיים - אם הוא נכון והוא תוצאה גם של הדלפה יזומה - ניתן להסביר בחיכוך ישראלי-אמריקני מחודש ובוויכוח על היקף הסיוע הביטחוני האמריקני לעשור שיחל ב-2019, קשה יותר למצוא את ההיגיון שבו על-רקע מערכת הבחירות לנשיאות, המתחוללת במלוא עוזה בימים אלו בארצות הברית ותימשך עד מועד סגירת הקלפיות ב-8 בנובמבר 2016. המתווה המוצע בכתבה העיתונאית ישמש את כל המועמדים הרפובליקאים לניגוח הממשל ולניגוח
הילרי קלינטון, שכנראה תהיה המועמדת של המפלגה הדמוקרטית. יש להניח, שגם המועמד הדמוקרטי השני,
ברני סנדרס, ייתן למתווה זה את ברכתו. קלינטון תיאלץ למצוא תשובה שלא תפסול את המתווה, ובה בעת לא תברך את הרעיונות המופיעים בכתבה ומיוחסים לממשל הנוכחי ולנשיא אובמה. ניתן לשער, שאילו הבחירה הייתה בידיה, הילרי קלינטון הייתה מעדיפה להימנע מעימות עם השאלה האם היא תומכת במתווה הכללי, כפי שהתפרסם, שכן היא תיתבע אז להידרש לקווים הספציפיים, כפי שהתפרסמו, אשר לסוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, דהיינו, גבולות, ירושלים ופליטים, בכל עימות בתוך המפלגה הדמוקרטית ועם המועמדים הרפובליקאים.
יש להניח שהיא תעדיף כי יוזמה להחלטה חדשה ומפורטת במועצת הביטחון תראה אור אחרי ה-8 בנובמבר ולפני ה-20 בינואר, עת הנשיא הנבחר ייכנס ל"בית הלבן". כך קרה במחצית דצמבר 1988, כאשר הנשיא רונלד רייגן הפתיע, כביכול, את יורשו
ג'ורג' בוש האב, בהודיעו על אודות הסכמת הממשל האמריקני לפתוח בדיאלוג עם אש"ף. הדיאלוג הפך לחלק ממדיניות הממשל החדש, שב-1991 ניצל את הניצחון המוחץ על עירק, שפלשה באוגוסט 1990 לכווית, כדי לכנס את "ועידת מדריד" בהשתתפות מדינות ערב, הפלשתינים וישראל. התהליך הוביל בעקיפין ל"הסכמי אוסלו", ולמרות שבפרק זה של התהליך היה חלקה של ארצות הברית אפסי ומתחילת 1993 כבר כיהן בארצות הברית נשיא אחר,
ביל קלינטון, לשינוי שחולל הנשיא רייגן בתקופת בין הערביים, שבין יום הבחירות ויום צאתו מהבית הלבן, היה תפקיד חשוב בתהליך השלום.
שאלת מורשת הנשיא היוצא
מעבר לשאלה בדבר הקשר בין תוכן הדיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" לבין מערכת הבחירות בארצות הברית והיחסים בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא אובמה, לדיון עומדת שאלת מורשתו של הנשיא היוצא בתחום מדיניות החוץ של ארצות הברית, ובמיוחד במזרח התיכון. לא הנשיא אובמה הוא שהחליט על-כניסת צבא ארצות הברית לאפגניסטן ולעירק, אבל הוא זה שהחליט על יציאה מזורזת מהן - אומנם בלי כל הצלחה אמריקנית נראית לעין. לא הוא גרם לפרוץ "האביב הערבי", אבל הוא זה שהחליט שארצות הברית לא תפעיל את מלוא עוצמתה כדי לעצור את שפיכות הדמים ברחבי המזרח התיכון ובפרט בסוריה. הדעות חלוקות, במיוחד בישראל, על טיב ההסדר בסוגית הגרעין האירני ואריכות ימיו.
מעל לכל, רבים הם מבקריו של הנשיא בגין הטעויות, שהיו יותר מטעויות טקטיות, שעשה בניסיון לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. רבים גם אלו המבקרים אותו, וצפויים גם לבקרו בעתיד, בעת ניתוח התנהלותו בסוגיה הספציפית הזו, על שום הפסיביות שגילה בתקופת כהונתו השנייה, בין 2016-2013. האם ייתכן שאלו השיקולים שמנחים את הנשיא או את מזכיר המדינה
ג'ון קרי, כאשר הם דנים בחידוש תהליך מדיני בין ישראל לפלשתינים?
אם חידוש משא-ומתן לנגד עיניהם, הרי יש להניח שאימוץ החלטה לא ישיג את היעד ובשלב הנוכחי אולי אף ידחוף את ישראל והפלשתינים להעמיק ולהתחפר בסירובם להיכנס למשא-ומתן, שלא על-פי התנאים שהם מציבים. באימוץ החלטה במועצת הביטחון על-פי קווים שעליהם דווח בעיתונות האמריקנית יש יתרונות, שכן כך נקבע מעין קו התחלה ברור לכל משא-ומתן עתידי. מאידך-גיסא, אין בהחלטה כזו כדי לשמור באופן אפקטיבי את האופציה של שתי מדינות, ושני הצדדים עדיין חופשיים לנקוט צעדים הצהרתיים ומעשיים, שיכשילו משא-ומתן על-פי המתווה שעליו דווח.
אם הנשיא אובמה אכן גמר אומר להיכנס לדפי ההיסטוריה כמי שיזם את החלטת מועצת הביטחון בדבר הסדר ישראלי-פלשתיני, ספק אם דבר ישנה את החלטתו זו. אם הנושא עדיין בדיון ונתון לשיקול, יש מקום ליוזמה מדינית מצד ישראל, שבמרכזה תהיה שורת הכרזות וצעדים מעשיים. במקביל, חיוני להימנע מהפיתוי להשתמש במועמדים הרפובליקאים כדי לנגח את הנשיא, או לשלוח את הילרי קלינטון בלא לחמשה ברכיבי היוזמה.
בין מרכיבי היוזמה הישראלית ניתן לכלול:
1. נכונות לדון בעתיד על הסכם המבוסס על קווי 1967 ושיקולי ביטחון ודמוגרפיה, וכן על הערכת יכולת הקיום של מדינה פלשתינית.
2. תמיכה אמריקנית בתביעה הישראלית, שלפיה אחת מתוצאות המשא-ומתן תהיה הכרה פלשתינית רשמית במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
3. נכונות לבדוק במסגרת משא-ומתן עתידי פתרונות מדיניים בנושא ירושלים, שיתיישבו עם הזיקה של העם היהודי לעיר.
4. הכרזה על הקפאת בנייה ותוכניות בנייה בגדה המערבית מעבר לגדר הביטחון ובשכונות הלא יהודיות בירושלים.
5. נכונות לדון עם הצד הפלשתיני בתוכניות כלכליות פלשתיניות בשטח C.
6. נכונות למשא-ומתן מיידי על הסכמים חדשים בתחום המים והאנרגיה, וכן מימוש מלא של ההסכמים הכלכליים הקיימים בין שני הצדדים - הן לגבי יהודה ושומרון והן לגבי רצועת עזה.
בלי הפתעות ועם תנאים מוקדמים
על ישראל לבקש, גם אם לא תניח יוזמה על סדר היום, ובוודאי אם תאמץ ולו חלקים ממנה, שארצות הברית לא תפתיע אותה ביוזמות מדיניות בעלות השלכות קיומיות לישראל. אם תנקוט ישראל ביוזמה מדינית מקיפה, כמוצע כאן, יהיה על הנשיא אובמה (שעדיין לא ברור מי יחליפו, כפי שלא ברור מי ישלוט בקונגרס) להסביר לקהל הבוחרים האמריקני מדוע התעלם מהיוזמה הישראלית ובחר לכפות על ישראל (כמו גם על הפלשתינים) החלטה המנוגדת למדיניות ממשלתה ומרבית הנבחרים בכנסת.
יצוין שאין להכביר מילים על היוזמה הצרפתית להנעת התהליך המדיני, שבמרכזה כינוס ועידה בינלאומית עוד לפני כינוסה של העצרת הכללית של האו"ם בקיץ הקרוב. היבטיה הטכניים ובמיוחד יעדיה המדיניים של ועידה כזו יהוו סלעי מחלוקת טרם כינוסה. שני הצדדים, ישראל והפלשתינים, צפויים להציג תנאים מוקדמים ולדרוש ערובות מוקדמות, טרם שיסכימו להשתתף בוועידה המוצעת, וכך יצמצמו את סיכויי כינוסה.
נראה שהממשל היוצא של הנשיא אובמה נחוש להותיר את רישומו על פתרונו העתידי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני והוא עומד בפני החלטה אשר לדרך שבה ילך על-מנת לממש את כוונתו - החלטה במועצת הביטחון של האו"ם או פרסום מיוחד של מתווה, דוגמת הפרמטרים של הנשיא קלינטון מדצמבר 2000 (אף הם פורסמו בשעות הדמדומים בין הבחירות לנשיאות וכניסתו של הנבחר ג'ורג' בוש הבן לבית הלבן). במצב זה, על ישראל להחליט כיצד לנסות ולהשפיע על המתווה ולקרבו, ככל הניתן, לראייתה היא את פתרון שתי המדינות לשני העמים.
