חלוקת העבודה השגרתית והנורמטיבית בדמוקרטיה מתפקדת, קובעת שהפוליטיקאים הם אלה שמעצבים את החקיקה והמדיניות, ואילו העיתונאים הם אלה שמבקרים את הפוליטיקאים ואת המדיניות.
בשנים האחרונות מתגבר גל העיתונאים שעושים "הסבה מקצועית" והופכים לפוליטיקאים. הכנסת הופכת ליריד תעסוקה אטרקטיבי לעיתונאים רבים, שמשנים את הנוסחה הדמוקרטית שקבע בזמנו מונטסקיה בדבר חלוקת הרשויות: מחוקקת, מבצעת, שופטת. הם הופכים עצמם גם לרשות המחוקקת וגם השופטת.
העיתונאים מתיימרים "לעשות סדר" בזירה הפוליטית באמצעות שני מנופים: כוח אחד של העיתונאים שמוצבים בכנסת כפוליטיקאים נבחרים, הפועלים ברשות ובסמכות. כוח שני שמהווה עתודת מילואים של העיתונאים שממשיך לפעול מחוץ לכנסת בזירה התקשורתית. התוצאה קיומה של "מפלגת התקשורת", שיש לה "חזית ועורף" משתפי פעולה.
מפלגת התקשורת מכסחת ומנצחת
האקטיביזם התקשורתי, בסיוע של האקטיביזם השיפוטי, הופך את העיתונאים, שחלקם פוליטיקאים מוסווים וחלקם גלויים, לכוח פוליטי שהולך ומתגבש במסגרת שניתן להגדירה "מפלגת התקשורת". המציאות מוכיחה ש"מפלגת התקשורת", זו שבכנסת וזו שמחוצה לה, יש לה את ההשפעה הרבה ביותר בזירה הפרלמנטרית ובשיח הציבורי.
העיתונאים הם"הרשות הפוסקת" - מיהו המשיח ואת מי להדיח
רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה, שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל למחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעים מיהו המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון שקובע הטון בכל שלטון. השפעת התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים שקובעים מי לחקירות ומי לצמרות.
עיתונאים שהפכו לפוליטיקאים מוסווים
רשימת העיתונאים שהפכו מכבר לפוליטיקאים בתואר ובתפקוד מלא כוללים את:
שלי יחימוביץ',
נחמן שי,
מיקי רוזנטל,
מרב מיכאלי,
סתיו שפיר,
יאיר לפיד ו
עפר שלח. לרשימה זו צריך להוסיף שמותיהם של העיתונאים שהיו חברי כנסת ופרשו:
ינון מגל,
שרון גל,
אורי אורבך ז"ל,
ניצן הורוביץ.
רשימת העיתונאים המקצועיים, שעל-פי דעותיהם ועל-פי מאמריהם הם בפועל מעין "פוליטיקאים מוסווים", כוללת את השמות המוכרים:
בן כספית (מעריב),
שמעון שיפר (ידיעות),
גדעון לוי (הארץ),
אמנון לורד (
מקור ראשון),
חגי סגל (ערוץ הכנסת ומקור ראשון),
רזי ברקאי (גל"צ),
רינה מצליח (ערוץ 2),
עמית סגל (2). למרות שיש ביניהם חילוקי דעות רבים, כולם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם כיצד לנהל את המדינה והכלכלה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום, כיצד לטפח רווחה וחינוך. הם מבקרים את כולם, רק לא את עצמם, כי הם יודעים הכל טוב יותר מכולם.
מה המשותף והמפריד בין העיתונאי לפוליטיקאי?
קיימת תלות וקירבה בין עיתונאים לפוליטיקאים. תלות שיש בצידה תמורה הדדית חסויה. הפוליטיקאי מדליף מידע לעיתונאי שמפרסם אותו, בתמורה להאדרת פעילותו ושמו של הפוליטיקאי. זו זירה חסויה מזכות הציבור לדעת. הפוליטיקאי זקוק לפרסומת כדי להצדיק את קיומו. העיתונאי זקוק למידע כדי להצדיק גם הוא את קיומו. זה שילוב מנצח, ללא שקיפות ודווח. עולם אפל וסגור.
הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. מעמדו, פרסומו ויוקרתו הציבורי אינה רק פונקציה של אישיותו וכישוריו, אלא במידה רבה קשריו עם העיתונאים.