הטור של
דן מרגלית ישראל היום הוא טור עצוב. הוא טור של עצב וחמלה לביבי (הסחיט יש לומר), אשר נשבה כתינוק לחיץ בקואליציה ימנית, ואשר חרבן על הראש של שני ציפורים במכה אחת: גם פיטר את בוגי, וגם הביא במקומו את איווט.
אביגדור ליברמן, טוען דן מרגלית, התלהם במשך השנים ("מוות לראשי החמאס", "הפגזת סכר אסואן" וכו' וכו'), "ויהיה לו מניע מסוכן להיגרר לקרבות בקנה מידע בלתי מידתי רק כדי להוכיח כאילו ניתן לקיים את הבטחותיו הלכה למעשה, אך הן ריקות מתוכן ורוויות בדמגוגיה".
הפתרון העצוב והנוגה ללב אשר מציע דן מרגלית הוא חמלה: "מצופה משוחרי טובתו ומתומכיו שיתפקדו כמו נער התופס ביד אמו או אביו, שלרגע מחליקים במדרגות או יורדים בהיסח הדעת מהמדרכה לכביש, ואין בטעותם כדי לערער על בכירותם, במקרה זה על מנהיגותו" (מרגלית מתייחס לנתניהו). נו באמת. הייתי מצפה ממרגלית, כאזרח במדינה אשר מנהיגה מדרדר אותה לתהום של בידוד בינלאומי, לתת יותר קרדיט לביבי: הוא לא באמת מועד. הוא לחיץ. יש (
יגאל סרנה) האומרים שהוא לחיץ ע"י שרה, אבל כולם יודעים שהוא לחיץ ע"י המלקחיים הימניות בקואלציה שלו. יש אפילו אומרים שהוא פשוט ימני, ונאום בר-אילן (שכבר בוטל, בינתיים) היה סוג של הלצה לא מחייבת.
מרגלית ממשיך ומקונן כי "הוחמצה הזדמנות לכונן ועידה אזורית בינלאומית לבירור סוגיית השלום ולרכך את העוינות הנצברת בחזית הישראלי-פלשתינית, והיה מסר להידברות עם ארה"ב ומדינות מערב אירופה ובעיקר לרב שיח עם הממשלים במזרח התיכון, הכל ירד לטמיון". צריך לשאול את מרגלית, אם זו רק "מעידה" של ביבי, בשל אופיו הלחיץ, ובשל 'שמשון ויובב' בשם לווין ואלקין, או שמא, מדובר בשיטה ובדפוס המוליכים אותנו לבידוד בינלאומי ולאבדון עוד משנת 1996...? כי הרי עם לבדו ישכון תחת השמש. יש שם הרבה מקום כשחושבים לספח את הגדה המערבית (ראו תוכנית
איילת שקד להחלת החוק הישראלי שם).
