אהבת ירושלים מחברת בין כולנו: כְּאִיש אֶחַד - בְּלֵב אֶחַד, וגם אישה כפי שאתם רואים. אני מודה לכם על קבלת הפנים המרגשת. הנביא ישעיהו אומר על ציון: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". זה בדיוק מה שקורה כאן - קול זמרה, חדווה, ששון, הכרת תודה ושמחה גלויה על המאורעות הגדולים שהתרחשו כאן לפני 49 שנים.
אני זוכר את ירושלים השסועה, אני זוכר צלפים ירדנים על חומות העיר, אני זוכר גדרות תיל, שדות מוקשים בשטחי הפקר. זה לא יחזור, ירושלים השלמה תישאר שלמה. אני זוכר כשהגעתי לכותל בפעם הראשונה - הרי לא יכולנו לראות אותו, לא יכולנו לראות אותו, לא כל שכן להגיע אליו - ואני זוכר את ההתרגשות העצומה שאחזה בי, כמו בהמוני אדם כשזרמו, כשזרמנו יחד לאחר שפרצו את הפרצה במקום שבו נמצאת העירייה. זרמנו אל הכותל ונגענו באבנים. זו הייתה התרגשות והתעלות כבירה משתי סיבות: קודם כל שוכחים שהיינו בסכנת אבדון, לא ידענו אחרת. היה איום להשמיד את המדינה הצעירה. אנחנו חושבים אחרת בגלל הניצחון, והייתה רוח גדולה לחיילינו, אבל התוצאה לא הייתה ברורה עד שלא הושגה.
לכן עברנו מתחושת האבדון לניצחון עצום, לישועה, אבל נגענו גם באבני הדורות. הרגשנו התחברות כבירה לדורות של יהודים שקשורים לעיר הזו, להר הזה, קרוב ל-4,000 שנה. ואנחנו עמדנו שם דומעים, נרגשים ומחויבים לשמור על ירושלים, מחויבים לשמור על הר-הבית, מחויבים לשמור על הכותל המערבי.
ירושלים הרבה שמות לה, ובתוכה שלם ושלום. עד שירושלים לא הגיעה לריבונות ישראל, לא היה שלום לדתות. תמיד נושל מישהו. ורק כשאנחנו, תחת ריבונות ישראל, רק כשאנחנו שומרים על העיר, יש בה חופש לכל הדתות - זה לא היה לפני כן. אנחנו מחפשים שלום, גם אני מחפש שלום, אינני מבקש לנשל אדם, אבל לא ינשלו אותנו מעירנו ולא ינשלו אותנו מארצנו. לא ננשל אנשים מביתם ולא ינשלו אותנו מביתנו.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה, מייסד בית התורה החשוב הזה, ראה את ירושלים כבירת העבר וכבירת העתיד שלנו. הרב נחשב בצדק לאחד מגדולי זמנו, ולי ברור ששיעור קומתו רק הולך וגדל עם השנים. הוא ידע לקרב רחוקים, אהבת ישראל קרנה מפניו. הנה כאן תמונתו לפניי, אהבת ישראל קורנת מפניו, וכך היה בכל מפגש עם בני שיחו, גדולי תורה, מנהיגי הציונות, יוצרים, בונים, חלוצים.
שנה לפני פטירתו של הרב קוק, כתב עליו זאב ז'בוטינסקי: דמות אנושית נדירה ויקרת ערך, נשמה מרחפת בעולם מיוחד במינו של רעיוניות נשגבים. אני מציין את זה כי אני גאה בעובדה שבין הרב קוק לבין סבי, הרב נתן מיליקובסקי נתניהו, הייתה קרבה עמוקה והערכה הדדית. מדי פעם יצא להם להופיע יחד בכנסים של היישוב, בעיקר בירושלים ולשאת דברים, למשל בבית הכנסת "יְשוּרוּן" במרכז העיר.
שניהם - הרב קוק וסבי - התנגדו לַניסיונות של הבריטים למנוע תקיעת שופר ליד הכותל המערבי. הבריטים אסרו זאת בשנים מסוימות, בייחוד בסוף תפילת "נעילה", בצאת יום הכיפורים. זה היה מאבק עיקש מאוד, ולבסוף הבריטים נכנעו, והתקיעה הותרה.
אבל במלחמת ששת הימים כבר לא היינו זקוקים להיתר של שלטון זר. אומנם הרב קוק וסבי לא זכו לראות את לוחמי צה"ל מתרפקים בדמעות על הכותל, אך היה מי שסגר את המעגל: בנו של הרב - הרב צבי-יהודה קוק זכר צדיק לברכה, שגם הוא זכה להנהיג ביד רמה את הישיבה הזו, היה בין הראשונים שהגיעו לכותל. הרב צבי-יהודה חיבק את חיילינו בחום, כשבאוזניהם מהדהדת תקיעת שופר של חרות ירושלים. הם ניצבו מול הכותל גאים ונרגשים, זקופי קומה, מדלגים לאחור על אלפי שנות היסטוריה יהודית - בחזרה לימי התנ"ך. הם ידעו שהגענו הביתה.
אני מרגיש את העוצמה הזאת בכל יום. אני מרגיש לא רק מסע הדורות, אבל זכות הדורות בכל יום, בכל רגע כשאני מוביל את מדינת ישראל ומנהיג אותה בתוך נחשולי הזמן, מול אתגרים מורכבים, מסובכים, שדורשים הרבה תבונה, הרבה מאוד תבונה, אבל התבונה החשובה ביותר היא תבונת הלב, חוכמת הלב. וחוכמת הלב אומרת אהבת ישראל, אהבת ארצנו, אהבת עירנו.
בכל "יום ירושלים" שוֹרֶה עלינו קַמְצוּץ מהשמחה הכבירה שפקדה אותנו עם חזרתנו לנחלת אבות. ירושלים בידינו, אם כי צריך לזכור שהמאבקים לא תמו. בשנה האחרונה שוב עמדנו מול גל טרור רצחני. הוא גדע חיים של חפים מפשע. ירושלים עדיין מחייבת אותנו למסירות נפש. כך עשה למשל הרב נחמיה לביא זיכרונו לברכה, שהסתער בגבורה על מחבל ברחוב הגיא. הוא הציל חיי אחרים, במחיר חייו שלו.
אנחנו ממשיכים להיאבק בטרור באיתנות, בנחישות ובהצלחה: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה". אנחנו שומרים ונשמור על ירושלים. ובד בבד אנחנו ממשיכים לבנות את ירושלים: שכונות וגנים, היכלי תרבות וספורט, מרכזי מדע וטכנולוגיה, כבישים ומסילות. אתם נוסעים בכבישים, אתם רואים, עינכם הרואות את המנופים, את הדרכים. אנחנו חוצבים באבן, אנחנו בונים מסילות לירושלים בתוך ירושלים, אבל היסוד לכל הוא הרוח. בלא עוצמת רוח, בלא הַדְבֵקוּת במורשת עמנו ובמסורת ישראל שיסודם בתנ"ך, ניחשב כחולות נודדים. זהו מקור עוצמתנו. זוהי באר מים חיים, שמימיה מרווים אותנו דור אחר דור וגם בדור הזה.
אני יודע שהדברים שאני אומר כאן משודרים לקהילות בחו"ל. אני רוצה לעודד אתכם קודם כל לבוא לארץ ישראל, לעלות ארצה. ואני רוצה לומר מילה מיוחדת לחיילים הבודדים שבאו מחלק מהקהילות שלכם. חלקם מסרו נפשם, ומי שהיה בהלוויות של הבחורים הנפלאים האלה, ראה איך יצאה נפשו של העם כולו. רבבות באו להביע הערכה, להביע הזדהות עם המעשה שלהם, עם הקורבן שלהם, עם האהבה שלהם. אנחנו היינו רוצים כמובן לראות את כולכם כאן, חיים שלמים בטוחים. אבל המקום האמיתי שהוא הבית לכל יהודי באשר הוא הוא מדינת ישראל, כאן בארץ ישראל. בואו הצטרפו אלינו.
מכובדיי וידידיי, ישיבת "מרכז הרב" היא אבן-יסוד בחומת ירושלים. אני יודע שהאורות פה דולקים כמעט כל הלילה וכל לילה. יש כאן שקידה עצומה על התורה. אני חייב להגיד לכם שאני קורא בתורה מדי שבת, בדרך כלל עם בני אבנר שהוא בקיא גדול בתורה, ואני קורא את ההפטרה ופרקי אבות, ואני שואב את הכוחות לשמור על ההווה ולהבטיח את העתיד מיסודות העבר שלנו.
האור הגדול, האור הגדול שלנו, האור הגדול שישנו כאן פורץ החוצה מהכתלים, מהחלונות. הוא בוהק למרחקים. "עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר". תודה לכם רֵעִים אהובים, על תרומתכם לירושלים - 'אוֹרוֹ של עולם'.
חג שמח לכם, חג שמח לירושלים, חג שמח לעם ישראל!
