טורו של
גיא רולניק, ב"
דה מרקר" (מקבוצת
הארץ) מתמקד בהלכי הרוח ובמגמות העומדות מאחורי הפרשיות האחרונות שנחשפו - הפרשיות של
בנימין נתניהו, שמכור ל"שוגר-דדיס" מחד-גיסא, ומאידך - התספורות ו"הסדרי החובות" לטייקונים
הלך הרוח הדוחף את, והעומד מאחורי כל התהליכים האלו, לשיטת רולניק, הוא ההתמכרות לכסף. התמכרות היא שם המשחק: התמכרות, לשיטתו, היא תחליף להפעלת שיקול דעת רציונלי מצד הצרכנים והציבור. התמכרות, לשיטתו, היא הנשק שבו משתמשים התאגידים הגדולים כדי לשתק את שיקול הדעת של ההמון מחד-גיסא, ושל המנהיגים מאידך. אלו אותם תאגידים, אשר, לשיטת רולניק, מאכילים אותנו במאכלים עתירי נתרן, שומן וסוכר, ושאר חומרים תעשייתיים, אך ממהרים להשתיק קמפיין חיובי של משרד הבריאות אשר ממליץ לנו לזנוח את החטיפים השומניים והמלוחים לטובת ירקות ופירות.
אותם תאגידים דואגים לשמר את ההתמכרות שלנו, ולמנף אותה לצרכיהם: לא רק התמכרות ההמון לג'אנק, אלא גם התמכרות הפוליטיקאים לתרומות, לטייקונים, ולמימון: כפי שהאזרח הקטן, לשיטת רולניק, מתמכר לחטיף המתוק/שומני/מלוח, הגם שהוא יודע שהחטיף מזיק לבריאותו, כך האזרח הגדול: הכסף הגדול והקשרים עם הטייקונים סותמים לרגולטורים ולמקבלי ההחלטות את עורקי שיקול הדעת; פולטיקאים, לשיטתו, נופלים ברשתם של תורמים גדולים, עד שהם מייצגים את אותם תורמים ולא את העם (צדיק אחד בסדום, יוצא מן הכלל:
ברני סנדרס האמריקני); כך רגולטורים ובנקאים מוחקים לטייקונים חובות, בעודם רודפים עד חורמה את האזרח הקטן.
נכון, מציין רולניק, מחיקת חובות משחקת תפקיד במשק מתוקן אשר לעיתים מנטרל סיכונים, "אבל מחיקת החובות של
אליעזר פישמן,
לב לבייב ו
נוחי דנקנר לא קשורה לרעיונות הכלכלה התחרותית ונטילת הסיכונים". הוא מדגיש: "לאורך רוב הקריירה שלהם הם קיבלו תנאים לא כלכליים מראשי הבנקים, וכשהתברר שם עשויים לקרוס ולא עומדים בהתניות הקבועות בחוזי ההלוואה - עצמו הבנקאים עיניים ולא עשו את הנדרש".
לשיטת רולניק, הכסף הגדול של התאגידים שולח ידו בכל, ומשחית את המערכת הפוליטית, את הרגולטורים ואת מקבלי ההחלטות, וגם את שיקול דעתו של האזרח הקטן. נדרשת תוכנית גמילה בהיקף משקי-רוחבי-צרכני-רגולטורי, משתמע מדבריו.
