נשיאת בית המשפט העליון,
מרים נאור;
יושב-ראש לשכת עורכי הדין אפי נווה;
יושב-ראש ועד מחוז ירושלים, אשר אקסלרוד;
שופטים ועורכי דין;
מכובדי.
אני רוצה להודות לכם על ההזמנה לכנס חשוב זה. סיום שנת המשפט הוא עבורי גם סיכום שנה ראשונה (ועוד קצת) בתפקיד שרת משפטים; שנה של שינויים ותמורות במערכת המשפטית; שנה של הרבה מאוד חקיקה באופן כללי וחקיקה שקשורה גם במערכת המשפט באופן מיוחד, כמו לדוגמה - חוק משמר בתי המשפט אותו העברתי לאחרונה אחרי שנים שהיה תקוע; שנה בה מינינו 124 שופטים בכל
הארץ ושנה בה בנוסף מינינו עוד שלושה נשיאי בית משפט מחוזי.
וזו הייתה גם שנה של דיון ציבורי חשוב על מקומה של מערכת המשפט במדינת ישראל. וזה לא סוד - על-רקע הדיון שהתקיים השנה בשאלת מקומה של מערכת המשפט בישראל - נוצר השנה דיון נוסף, מאוד בריא בעיניי, בדבר מקומה של שרת המשפטים בתוך הקומפלקס המשפטי המורכב.
השאלה הזו היא לא רק שאלה שמצטמצמת לשאלת מקומה של שרת המשפטים בתוך מערכת המשפט; לשאלה הזו קיימים ממדים רחבים יותר שעוסקים בשאלה הכללית של מקומו של שר בתוך המערכת עליה הוא מופקד.
מבחינתי אין כמו אירוע של סיכום שנה כדי לדבר על מהות תפקידה של שרת המשפטים באופן ספציפי, ועל רעיון המשילות ומקומם של השרים במשרדיהם באופן כללי יותר.
משילות טובה מתוארת לא פעם כקטר חזק המוביל את הרכבת הממשלתית; כמנוע פוליטי רב-עוצמה המצליח לגרור אחריו שורה ארוכה של קרונות עד להגעתם אל היעד, במהירות וביעילות;
משילות טובה נתפשת לא פעם כיכולת לבצע החלטות בהצלחה ובאופן אפקטיבי. כשיטה יעילה לנוע על פסי המסילה הציבורית מנקודה א' לנקודה ב' בדרך קצרה ובטוחה.
אלא שהדימוי הזה כמובן שגוי מן היסוד.
משילות טובה אינה עוצמת פעולה עיוורת;
משילות טובה אינה מנוע חזק ואילם.
היכולת להוציא אל הפועל יעדים כפי שאלה הוגדרו היא בוודאי תנאי הכרחי למשילות טובה, אבל בהחלט לא תנאי מספיק. משילות טובה נמדדת
קודם כל באפשרות של הממשלה
לקבוע את אותם היעדים. גורם פוליטי שיודע כיצד להביא את הרכבת אל היעד, אבל אינו מסוגל לקבוע את היעד בעצמו - בכיר ככל שיהיה -
אינו מושל, אלא קבלן ביצוע; הוא אולי מונה לשר, הוא אולי גוזר סרטים בסוף הדרך,
אבל הוא לא יותר מאשר קבלן ביצוע;
הוא קבלן ביצוע שאולי לבוש בחליפה ונפגש עם גורמים בכירים במשק;
הוא קבלן ביצוע שאולי יושב על כסאות עור הצבי ומשתתף בפורומים בכירים;
הוא קבלן ביצוע שאולי חותם על תוכניות ומאשר צווים,
אבל בסוף היום הוא אינו יותר מאשר קבלן ביצוע.
כדי לנוע על מסילה שמישהו אחר הניח אין צורך ב
מנהיגים;
נהגים יצליחו גם הם לעשות את העבודה, לא פחות טוב.
משילות אינה יכולה להסתפק בפוליטיקאים חזקים. היא דורשת מנהיגים - כאלה שיודעים לקבוע כיוון; כאלה שמציבים יעדים; כאלה שמניחים את פסי המסילה אחרי שקבעו בעצמם לאן הם מבקשים להוביל את הרכבת.
בשבועות האחרונים הקואליציה התרחבה. דובר רבות על האפשרויות הגלומות במהלך ההרחבה - כאילו הגדלת מספר החברים בקואליציה גוזרת בהכרח משילות טובה יותר. אלא ש
משילות טובה תלויה בהרבה יותר מאשר עוצמה פוליטית הנמדדת באופן ארתימטי; משילות טובה דורשת הרבה מאוד אומץ לב ציבורי והיא אתגר יומיומי (ולגמרי לא פשוט) הרובץ לפתחו של כל שר משרי הממשלה בתחומי משרדו, ושל הממשלה כולה כרשות מבצעת.
בשנה האחרונה יצא לי לחוות לא פעם את אתגר המשילות הזה; את ההתמודדות עם מי שאינם מקבלים את העובדה שלצד המסילות הישנות שהונחו בעולם המשפט הישראלי בעשרות השנים האחרונות - מונחות כיום מסילות חדשות; מסילות המושתתות על עקרונות המביאים לידי ביטוי את התפישה שבשמה נבחרתי לשמש כשרת משפטים.
חוק השקיפות שצפוי לעבור השבוע במליאה בקריאה שנייה ושלישית הוא סוג של מסילה אותה אני מניחה בימים אלה בעולם העמותות עליו אני אחראית כשרת משפטים. הוא יבצר את ריבונותה של מדינת ישראל ויספק מידע חשוב למקבלי ההחלטות בה.
חוק חדלות פירעון, שהכנתו בוועדת חוקה החלה לאחרונה, ו
חוק הטרור שאושר בתחילת המושב בזמן שיא של שמונה חודשים הם דוגמאות מצוינות לחוקים המניחים מסילות חדשות. על המסילות האלה ינועו רכבות שיסעו ליעדים שונים מאלה שהיו מקובלים עד היום. אגב, שמונת החודשים בהם הוכן חוק הטרור הם חלק מחמש שנים ארוכות בהן שכבה הצעת החוק על שולחן הכנסת כאבן שאין לה הופכין.
מדוע הצלחנו איפה שאחרים נכשלו? כנראה ששיתוף פעולה בין יושב-ראש ועדת חוקה לשרת משפטים – גם הוא תורם מאוד לחיזוק המשילות. שני החוקים האלה מורכבים מהרבה מאוד פסים קטנים המונחים להם כיום עקב בצד אגודל, ומייצרים זה לצד זה ביטחון אישי וביטחון חברתי ברמה גבוהה הרבה יותר מזו שהכרנו עד היום.
אפשר לפתוח את מושג המשילות ולדבר ארוכות על העקרונות ועל התיאוריה, אבל אפשר גם לקפל את המושג הזה ליום אחד בחיי הכנסת והממשלה. בואו נדבר לרגע על יום שני שלפני שבועיים, 27.6.16. תראו מה קרה באותו יום:
זה התחיל בבוקר כשהכנתו של חוק השקיפות הסתיימה בוועדת חוקה; היום המשיך בהחלתו של חוק עידוד השקעות הון ביהודה ושומרון. המשמעות היא כך שגם התעשיה, החקלאות והתיירות שבאזור הזה יתחילו לקבל את זריקת המרץ הכלכלית שהמחוקק ידע לתת למקומות אחרים בארץ ישראל; הצעת חוק איסור אפליה מחמת מקום מגורים שמבקשת במשך שנים, וללא כל הצלחה, לקבוע דין אחד לצרכנים בישראל הקטנה ולצרכנים בישראל הגדולה, הכוללת את מרחבי ההתיישבות, עבר בקריאה ראשונה באותו יום בצהריים. התיקון הזה הוא למעשה שינוי תפישה ביחס לכל מה שהכרנו במושג האפליה. בערבו של אותו יום סיימתי את הכנתן של תקנות בית הדין לעבודה המגינות על חקלאי בקעת הירדן מפני תביעות סרק איתן התמודדו בשנים האחרונות עד שהגיעו לסכום מצרפי של תביעות המגיע לכמעט 200,000,000 ש"ח. האיום הכלכלי האדיר הזה, שאיים למוטט את החקלאות בחבל ארץ הכל כך חשוב לנו מבחינה אסטרטגית. התקנות האלה מניחות מסילה חשובה בהתמודדות עם התופעות האלה.
זה היה יום אחד של משילות.
גיוון הרכב השופטים בבית המשפט העליון עליו אני מתעקשת הוא יעד חשוב אותו קבעתי במסעה של הרכבת, וגם כאן קיימת התמודדות. נדמה שיש מי שמאמינים ששר משפטים מתפקד באופן לגיטימי רק כל זמן שהוא מיישר קו באופן מוחלט עם תוכנית היעדים שנקבעה על-ידי אחרים. אני כמובן חושבת אחרת
ומקבלת בהבנה את חוסר ההבנה.
איני הגורם המיניסטריאלי היחיד בממשלה המתמודד עם אתגר המשילות; עם העובדה שיש מי שאינם אוהבים את המסילות החדשות. שר החינוך לדוגמה מניח מסילות חדשות בתחום לימוד היהדות, תגבור המדעים והמתמטיקה, הוראת האזרחות והנחלת מורשת יהודי המזרח. נדמה לי שאין פס אחד שהניח במסילות החדשות שלא עלה לו במאבק תקשורתי ופוליטי קשה שמרכזו עומדת שאלת הלגיטימיות שבעצם המעשה.
גם אני וגם השר בנט הותקפנו בגלל התעקשותנו בנושא כללי עבודת הקבינט הביטחוני. ככל שהזמן עובר, נדמה לי שיותר ויותר מבינים עד כמה מידע מהימן ועדכני הוא כלי משמעותי כל כך כדי לאפשר הליך קבלת החלטות מושכלת.
קבלת החלטות, ולא
אישרור החלטות שהתקבלו מראש – זאת משילות. הדרך לעשות זאת זה להבין את המצב לאשורו, לקבוע יעדים מבוססי ידע ולבסוף לפקח על השגת היעדים האלה.
מיותר לומר ששרי
הבית היהודי אינם היחידים המתמודדים עם אתגר המשילות. שרים רבים בממשלה הזו מוצאים את עצמם מתמודדים עם אותן השאלות ביחס לכמעט כל רפורמה אותה הם מוציאים לפועל. השר שטייניץ הוא דוגמה מובהקת למי שהניח מסילה חשובה בדמות מתווה הגז; הוא נאבק קשות והתמודד עם אתגרים לא פשוטים עד שהצליח ליצור דרך חדשה. לדרך הזו קוראים מתווה הגז. התייחסתי לנושא הזה באריכות בנאום שנשאתי באילת ואני מבקשת כאן לברך אותו על המוגמר.
אתגרי המשילות אינם מצטמצמים להיבטים בהם עסקתי עד עתה, שהם בעיקרם קשיים מהשדה הפוליטי והתקשורתי הצומחים באופן ישיר מצד הגמוניה ישנה שאיבדה את כוחה. המשילות מזמנת אתגרים נוספים קשים לא פחות, ולעיתים אף הרבה יותר - אתגרים משפטיים.
בשלושים השנים האחרונות התפתחה שיטת פעולה מוכרת בקרב המתנגדים לפעולותיה של הממשלה ומבקשים לפגוע ביכולת המשילות שלה. לפי התו"ל החדש מאבק בפעולות הממשלה עובד כך:
בשלב הראשון מתמודדים על אמון הציבור בבחירות לכנסת; כאן המאבק מאוד ברור ומתנהל בין שתי תפישות עולם. משעה שהוכרז על הפסד בזירת הבחירות, ונציגיה הפרלמנטריים של תפישת העולם הפועלת לסיכול עבודת הממשלה נותרו בנחיתות מספרית, עוברים אלה מיידית לשלב השני.
בשלב השני מנהלים המתנגדים לפעולות הממשלה מאבק ציבורי בכנסת כנגד יוזמותיה של הממשלה; עניין שהוא כמובן לגיטימי ביותר ומהווה את תמצית הדמוקרטיה. אחרי הכרעתו של הבוחר המאבק הזה כמעט אבוד מראש, אבל במשטר שהתפתח בישראל הוא כלל אינו מיותר. הוא משלהב את המערכת האקדמית והתקשורתית וכך בונה את השלב השלישי במאבק.
בשלב השלישי מתבצע מעבר חד מ"הפוליטיקה של הבחירות" ל"פוליטיקה של העתירות". אחרי ההפסד הפוליטי השלם והמוחלט, יבקשו אותם הכוחות המתנגדים לפעילות הממשלה למנוע ממנה להוציא לפעול את תוכניותיה באמצעות הגשת עתירות לבית המשפט.
פרופסור מנחם מאוטנר ציין במאמרו "המשפט הסמוי מן העין" כי "בית המשפט העליון (הילך) קסם על החוגים הליברליים בישראל - העיתונות, התקשורת, חברי הכנסת ממפלגות השמאל והאקדמיה המשפטית.
"ייתכן שההתמקדות בבית המשפט העליון כזירה מרכזית לפעילות הייתה אסטרטגיה של חוסר ברירה עבור אלו שמצאו עצמם פעם אחר פעם באופוזיציה, מנותקים משליטה בתקציבי המדינה ובמנהל של המדינה. החוגים הליברליים נראים כמי שפעלו בעיקר בפסגות מוארות הזרקורים של המשפט". עד כאן מאוטנר.
ועם זאת, והתבטאתי בעניין זה רק לאחרונה, ביחס להצעת החוק שחבר הכנסת
יואב קיש מבקש לקדם - איני חושבת שנכון להפסיק את ההתנהגות הנפסדת הזאת באמצעות חקיקה. איני מאמינה שמה שמותר לאזרח הרגיל צריך להיאסר על נבחרי ציבור. באנגלית הבריטית יש ביטוי מוכר: It's not done. והכוונה היא שגם אם זה
חוקי - לא נכון ולא ראוי לפעול כך. ניתן אולי לתרגם את המושג הזה לעברית, אבל כנראה שאי-אפשר לתרגם אותו ל"ישראלית". בתרבות הפוליטית שלנו כנראה שאין תרגום מוכר למילים האלה; גם לא לקו החשיבה הזה. לכן, בישראל - כל מה שאינו אסור נתפש כלגיטימי. לדעתי, לא נכון לאסור על ח"כ לעתור, אבל בהחלט הייתי מצפה שחבר כנסת יפנים את מעמדו כחבר ברשות המחוקקת, מה שאומר, לכאורה, ששם מקומו להשפיע. משנכשל במסגרת עבודתו הפרלמנטרית, הזירה צריכה להתפנות עבור הגופים החוץ-פרלמנטריים. העתירה של חבר כנסת לבית המשפט חותרת תחת תפקידו כנציג הרשות המחוקקת. אני חושבת שהרשויות צריכות לכבד זו את זו ושעוד הרבה לפני כן, חבר הכנסת צריך לכבד את עובדת היותו חבר בכנסת ישראל. לפני המחלוקות הפוליטיות הוא קודם כל חבר הכנסת ושם ורק שם נמצא מרחב הפעולה שלו.
אני מאמינה בכנסת ישראל, כי למרות טענות מופרכות שאני שומעת לא פעם מסביבי - אני מאמינה בעם ישראל; אני מאמינה באזרחי ישראל כולם.
אני מאמינה בחכמת העם;
מכיוון שכך - אני מאמינה שאין דבר מוצדק יותר ונכון יותר מההכרעה של העם ושל נציגיו;
אני מאמינה שנציגי העם הם אלה שצריכים להביא לידי ביטוי את רצונו ושהכרעתם היא שצריכה להיות המילה האחרונה בשדה הציבורי;
אני מאמינה שמשילות טובה לא מדלגת על העם ולא מדלגת על נציגיו;
כמו לינקולן, בנאום גטיסברג, גם אני מאמינה כי - "ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם, לא תאבד מן הארץ".
הממשלה הזו אינה קבלנית ביצוע של איש. היא מחויבת אך ורק לעם שבחר בה ברוב עצום, ואני מקווה שכל שר ושר בממשלה הזו יפעל כשלנגד עיניו עומדת אך ורק המחויבות לאזרחי ישראל. לכל אזרחי ישראל; אלה שבחרו במפלגתו ואלה שבחרו אחרת.
אני קוראת לכל אחד מהשרים בממשלה, וכך אני כמובן נוהגת בעצמי, להניח מסילה חדשה בכל מקום שימצא שהמסילות הישנות אינן משרתות עוד את טובת אזרחי ישראל.
הניחו מסילות חדשות!
