תוכן
בן-דרור ימיני עוסק, לרוב, בטוריו, בחקר הצביעות. בין אם זו צביעות באופן שבו התקשורת העולמית (ותקשורת השמאל) מסקרת את הסכסוך הישראלי פלשתיני, ובין אם זו הצביעות המתבטאת באופן שבו אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית, העוקץ, וכיו"ב, מתיימרים לייצג את הציבור המזרחי בישראל, ציבור אשר בן-דרור ימיני נמנה עליו, אבל איכשהו, אינו מאמץ את הנרטיב הקורבני-אינטלקטואלי של שאר דוברי הקשת.
בן-דרור ימיני עוסק פחות בנושאים כגון מצעדי גאווה, להטב"ק, הקהילה הגאה, וכו', ולכן התפלאתי שאת הטור שלו הוא פותח בכעס על יגאל לוינשטיין, מי שהוא מסרב לכנות "רב", ובצדק, משום שהאחרון השתלח בקהילה הגאה.
אני לא רגילה שהטור של בן-דרור ימיני עוסק בנושאים האלו, אבל עד מהרה הכל התחבר. בן דרור ימיני כותב:
"ישראל היא חברה שיש בה התפלגות נורמלית של דעות. בגרף זה נראה כמו פעמון גאוס. בניגוד לרושם שיש מי שטורח לפמפם, אנחנו לא מיוחדים ולא ראדיקליים ולא פנאטיים. כל סקר דעת קהל במדינה אירופית מגלה התפלגות דומה, וככל שיש הבדל, הוא לא בהכרח לרעת ישראל. גזענים ואנרכיסטיים יש בכל מדינה. ויש רוב שהוא לא שם ולא שם".
מה שבן דרור ימיני מנסה לטעון, זה שלא שמדינת ישראל פאשיסטית, חשוכה, נבערת, נשלטת ע"י אנשי דת נבערים, או גזענית במיוחד: יש שוליים קיצוניים בכל חברה: לטענתו, ישנם גורמים בתקשורת כגון מי שאת שמו אסור להזכיר (בן-דרור ימיני אינו מזכיר את שמו של
גדעון לוי), אשר הם קיצוניים למדי אך מקבלים במה תחת כל עץ תקשורתי רענן.
כדוגמה לאופן שבו קולות קיצוניים מקבלים לגיטימציה, מביא בן-דרור ימיני את הרמטכ"ל, שמינה לרבצ"ר, לא אחר מאשר הרב איל קרים.
בן-דרור ימיני מאזכר גם את אמרתו של בוז'י (
יצחק הרצוג) ולפיה מדינת ישראל שקועה ב"שנאה עמוקה" וב"מלחמת אחים". הוא גם מאזכר את השדרנים בשידור הציבורי, אשר מתלוננים שראש הממשלה רוצה "תקשורת מדממת שהוא יוכל לשלוט בה".
לטענת בן-דרור ימיני, כל האמירות האלו הן עורבא-פרח, בכי ונהי ואמירות מוגזמות שעושות פיל מזבוב והר מעכבר, ומקצינות את המצב בישראל, באופן שגורם לישראל להצטייר כאירן החומיניסטית.
אז יש לי שתי הערות לבן-דרור ימיני. הוא צודק, והוא טועה;
הוא צודק בכך שאכן, התקשורת, לצורך רייטינג, מבליטה את הקצוות הקיצוניים, לצורך יצירת מראית עין ולפיה ישראל מדינה חשוכה, פשיסטית, גזענית. שכן מקרה בודד אינו מייצג את המגמה הכוללת, ובכל מדינה יש קיצוניים. האם נזכיר את הגזענות בארצות הברית? את העובדה שבעוד שבישראל, רבנים שסופגים גינוי מבזים מילולית את קהילת הלהט"ב, הרי שבארצות הברית זהו המצע הרשמי של המפלגה הרפובליקנית בראשות דונאלד טראמפ? (וגם העמדה של
טד קרוז, בן קרסון,
מרקו רוביו וכל השאר?).
אז כאן בן-דרור ימיני צודק.
אבל, הוא טועה כשהוא טוען שמינוי איל קרים לרבצ"ר, מבטא מגמת הקצנה של התקשורת. לא, הרמטכ"ל מינה אותו. כשאיש עם עמדות קיצוניות זוכה למינוי רשמי, זו לא התקשורת שמקצינה את המציאות. זו המציאות עצמה שקיצונית.
אך למרות הכשל הלוגי הזה, מומלץ לקרוא את הטור של בן-דרור ימיני השבוע, רק בכדי להבין את עומק הצביעות של
עיתון הארץ בפרשת שנקר/יולי-תמיר/
איילת שקד, וגם בכדי להתוודע אל מגמת האיפה ואיפה של השמאל:
זה אותו שמאל אשר מאוד אוהב שקצינים בכירים מתבטאים בחופשיות (תא"ל
יאיר גולן), כל עוד הדברים נאמרים ברוח השמאל, אך מבקשים מקצינים בכירים לשתוק, כשההתבטאות נוטה ימינה; בן-דרור ימיני חושף עוד איפה ואיפה שכזה, הפעם בנושא פרשת גל"צ/
מחמוד דרוויש/
אביגדור ליברמן. את הטורים של בן-דרור ימיני מומלץ תמיד לקרוא, ולו בכדי לקבל פרופורציות בנוגע להו-הא התקשורתי, שלוקה לרוב באי דיוקים.
