את הטור שלו פותח
מרדכי גילת במחמאות לביבי (
בנימין נתניהו), על ההתמודדות שלו עם השאלות של ח"כ
אראל מרגלית וח"כ
יעל כהן-פארן. ובכל זאת, הוא אינו מסכים עם הטענה המיתממת של ביבי כי מאחורי הבדיקה של היועמ"ש, ד"ר
אביחי מנדלבליט, "אין כלום". יש משהו, טוען גילת, אבל המשהו הזה עדיין עמום ולא ברור, וכלל לא ברור מה תהא תרומת העד
ארי הרו לתוצאות ה"בדיקה" ואם זו תהפוך ל"חקירה" או אף יותר מכך. העמימות, גורס גילת, אינה בהכרח רעה: היא איפשרה את ניהול החקירה בתיק אולמרט טלנסקי.
בהמשך הטור, מביע גילת עמדה שלילית ביותר ביחס להישארותו של הרב יגאל לוינשטיין בצה"ל, וגם דן בפרשיית שחיתות שקשורה ליו"ר הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, כמו גם בנושאים רבים ונוספים. אבל החלק המעניין והחשוב בטורו של גילת נוגע לניסיונות הנואלים של הממשלה וראשות עיריית רשל"צ, לתמוך בהפרטת המוסד הגריאטרי לניצולי שואה ברשל"צ:
בעקבות התחקיר של שבוע שעבר, הוא קיבל הרבה תגובות. משרי הממשלה הוא התאכזב לחלוטין. הוא כותב:
"טוב, מנתניהו חסיד ההפרטה לא ציפיתי להרבה. אבל משר הרווחה
חיים כץ? משרת התרבות
מירי רגב, שנוהגת להציג את עצמה כרגישה לשכבות החלשות? מ
אריה דרעי שממשיך להתחפש למגן השקופים? מהשרה
גילה גמליאל שתפקידה הוא לדאוג לאזרחים הוותיקים והקשישים?"
הוא ממשיך להתאכזב: "הזקנים ניצולי השואה לא מעניינים כנראה את
מרב מיכאלי, את
מיקי רוזנטל, את
נחמן שי, את
איתן כבל, את בוז'י הרצוג, ואפילו לא את מי שבדרך כלל מרימה בנסיבות האלה קול צעקה מעומק הבטן:
שלי יחימוביץ'".
הצדיקים היחידים בסדום, לטענת גילת, בסיפור הזה, היו ח"כ
זהבה גלאון וח"כ
אילן גילאון. אך חרף ההתעניינות של גילאון, הוא ח"כ ואינו שר; גילת מדווח שרגע לפני סגירת הגיליון הגיע דיווח מעוזרו של השר
יעקב ליצמן, כי האחרון יפעל למניעת סגירת המוסד.
ואכן, אם המוסד לא ייסגר, ואם יורחקו ממנו כרישי הנדל"ן, העיתונות האקטיביסטית שמטפלת בשטח בעוולות חברתיות תוכל לחגוג ניצחון קטן, שאולי יעודד עיתונאים אחרים לנסות לתקן עוולות חברתיות ולנהל מעקבים אפקטיביים אחרי נושאים פחות 'סקסיים', אבל כאלו שקשורים בטבורם למהות של קיומנו בעולם: סולידריות חברתית והתייחסות ראויה של חברה כלפי החוליות החלשות שבה.
