אלון בן דוד מ
מעריב עוסק בסאגת/פרסת/משפט (תלוי במתבונן) אלאור אזריה.
הוא כותב:
"על גבו של חייל אחד, בודד אבל לא תמים, מתנגשים כמעט כל הזרמים הסותרים של החברה הישראלית השבטית, כשלרוב בעלי האינטרסים הבוחשים במשפט אין שום עניין אמיתי בגורלו של אזריה. לצמרת צה"ל כבר ברור ששום תוצאה טובה לא תצא מהמשפט הזה, אבל ברור גם שלא הייתה לצבא שום דרך אחרת".
בן דוד גורס כי מדובר בקרקס פוליטי, וכל עד במשפט הזה מוסר עובדות שמתובלות, מלופפות, ושקועות עד עומקן בהשקפתו הפוליטית של מוסר העדות. למרבה ההפתעה, למרת שאין עיתונאי שאינו טוען שהתקשורת "סמולנית", בן דוד גורס כי התקשורת גויסה לטובת ההגנה. נו, שוין, לפחות עיתונאי אחד בישראל אינו מאשים את התקשורת ב"סמולנות" (אוקי, גם
גדעון לוי).
לדעת בן דוד, המשפט הזה (בניגוד למשפטים אחרים נגד חיילים או קצינים בצה"ל) יוצר קרע בין הצבא לחברה. אבל הצבא אינו ממסמפט את המחבלים. הצבא מבקש להיות חכם ולא צודק. לא לשחק לידיים, לא של התעמולה הפלשתינית, ולא של ה BDS, כך משתמע מדבריו של בן דוד.
בתכל'ס, סבור בן דוד, עם כל תעלולי הרהב של ההגנה (שקמה תודות ל"מימון המונים"), העובדות בשטח ידועות. ההתנהלות בשטח, כשהמחבל היה שרוע על הקרקע, הייתה נינוחה, ואיש לא חשד בזמן אמת בקיומו של מטען מתחת לסוודר, אותו סוודר שנלבש לא למרות שהיה חם, אלא בגלל שהיה קר (ולראיה, אחרים בזירה גם הם לבשו סוודר או מעיל).
בן דוד משוכנע כי זה ירי בקור רוח, שנובע משנאת ערבים של אזריה, כזו שתועדה עוד לפני כן. ובכל זאת, הוא מסיים את טורו בנימת אנחה: כל תוצאה של המשפט הזה תהא רעה לצה"ל ולחברה.