היי יויה

חיפשתי " היי יויה" באינטרנט ומצאתי רק חיבור לשיר של כוורת. התפלאתי, כי אני נחשפתי לשיר הזה, שהוא מקאמה, כבר 15 שנה קודם הופעתו בכוורת. ובדרך שבין שני התאריכים, הוא עבר בחיי דרך חתחתים. את זכות הראשונים אני חב לחברי יוסי יניב (בעבר - סטרולוביץ'), ודי נעלבתי שדני סנדרסון לא הזכיר אותו. התקשרתי אל יוסי, העליתי באוב את השיר, ביקשתיו שיזכיר לי את מילות השיר, והחלטתי לספר את קורותיו בחיי.

מפגש ראשון

הגעתי משכונת עמידר ג' לבית הספר התיכון דביר בכפר אתא בסוף 1959 והפכתי לתלמיד כיתה ט' בתיכון עיוני. הייתי חלק מקבוצת תלמידים שכללה למיטב זכרוני את חיים חג'ג', אורי בגולה ( כיום - דניאלי), אהובה אחותו, יעקב שלום, ועוד תלמידה שאיני זוכר את שמה. עמידר ג' הייתה השכונה המרוחקת ביותר, בקצה הצפון מזרחי - מול שפרעם. למעשה, היו שתי שכונות מחוברות - עמידר ב' ועמידר ג', שרק דייריהן ידעו איפה עובר הגבול. עמידר ג' הייתה נחותה יותר. השכונה הייתה מורכבת בעיקרה ממפוני מעברת כפר אתא. אני הגעתי לעמידר ג' בדצמבר 1957 ממעברת כורדאני ב' - שבין קריית ים לכביש עכו חיפה. הגעתי בחנוכה של כתה ז', לבית ספר "לוחמי הגיטאות". בכיתה ח' הועברנו לבי"ס "עצמאות "והיינו לבוגרי המחזור הראשון. עד סוף כתה ח' כבר הרגשתי חלק בלתי נפרד מילדי כיתתי. הספקתי אפילו ללמוד עירקית כשפה שלישית, כי הלדינו שלמדתי בכורדאני כבר לא הייתה רלוונטית בשכונה החדשה (בבית דיברתי צרפתית ועברית ושמעתי סודות באיטלקית... עברתי את משבר הקליטה. והנה אני מגיע לכיתה ט', יושב על יד יעקב שלום בשולחן הראשון (תמיד אהבתי לשבת קרוב ללוח - אולי כי הרכבתי משקפיים) ו... אני לא מבין באיזו שפה מדברים. לחיי נכנסו מילים משונות: מתמטיקה (במקום חשבון), פיזיקה, כימיה, ועוד. רוב תלמידי הכיתה היו ילדי ותיקים בארץ ודיברו בעברית שהייתה כתובה ב"מקראות ישראל"...הם רכבו על אופניים שלהם, הכירו זה את זה, היו חברים בתנועות נוער, בהפסקות היו קונים בצרכניה ממול לחמנייה עם מלפפון כבוש, תסס, פפ ועוד מטעמים, ידעו לשחק כדור סל - בקיצור ילדים מעולם אחר.

עולם שיש לשאוף אליו

בשלב ראשון של ההתגנבות החברתית ניסיתי, יחד עם יעקב שלום, להצטרף לתנועת "השומר הצעיר". יעקב אמר לי שהוא דיבר עם מישהו (יוסי או ישראל), ועלינו להגיע ל"קן" שלהם ב"גבעה", הוא יודע איפה זה, ובפעולה הבאה משחקים את "משחק הדגל". נשמע לי מצויין. חשבתי שיהיה לי קל, שכן בכורדאני הייתי תקופה מסוימת ב"נוער העובד". גם שם שיחקנו בחולות את משחק הדגל הנפלא. לצערי, זה נגמר כשהגיע מועד הטיול, ואמי לא הסכימה שאישן מחוץ לבית, ועוד באיזה אוהל בשדה. בני מזרחי, המדריך מחיפה, הגיע אלינו לצריף, ולא עזרו לו המילים היפות והשפם המפואר: "לבן שלי יש בית ומיטה, והוא לא יישן כמו איזה פלאח בשדה. אני מאוד מצטערת". המילה "מצטערת" שנאמרה בנימוס והלימונדה הקרה בלבלו קצת את בני המדריך. הוא לא ידע את גודל עקשנותה של האישה היפה שמולו. קיבלו אותנו יפה מאוד ב"שומר הצעיר", וגם משחק הדגל שהתרחש בין חורבות אושה העתיקה היה סימן טוב לקליטתנו בקבוצה. ואז הגיעה הפעולה הבאה, וישבנו במעגל, והמדריך דיבר. כלומר היו חילופי הברות משונות במשפטים ארוכים, שלא הבנו את הקשר ביניהם. היו הרבה מילים לועזיות שמסתיימות ב"איזם" - סוציאליזם, קפיטליזם וכולי. יעקב מסתכל עלי, ואני - עליו. אתה מבין על מה הם מדברים? שאל יעקב. לא מבין כלום, עניתי. אז בוא נלך הביתה, אמרנו יחד. ותם ונשלם לעד פרק תנועות הנוער. הרגשתי החמצה. הייתה הזדמנות להתערות בבני הארץ, להיות חלק מהם. חבל... ואז הגיעה "הגיחה" לשהות לילה ביער שמיר, ונולד מסע הגדנ"ע הראשון, ואחריו עוד מסע. ואז התחיל יוסי סטרולוביץ' להנעים את מאמצינו בקריאות ושאגות, בעוד אנו עונים במקהלה. זה הזכיר לי את קריאות לוחמי המארינס בסרטי המלחמה שכה אהבנו: יוסי: "הי יויה". אנחנו: "הי יויה" יוסי: הי יויה". אנחנו: "הי יויה". יוסי שואג בהתלהבות, ואנחנו עונים על כל קריאה: - אבו סמאעיל - קנה טרומביל - נסע לסין - קנה אישה - כולה יפה - הוליד בנים - כולם יפים - וחכמים - הוליד בנות - כולן יפות - וחכמות הולכים ומוסיפים שורות, מרוממים את הרוח ושוכחים את הזיעה והיבלות. כך עד סוף י"ב. חושבים על הפלמ"ח וההגנה, מרגישים קצת כמו המשך פלוגות הלילה של וינגייט, ובעיקר מרגישים חלק ממשהו גדול שאנו מצטרפים אליו. לימים נחשפתי לקריאות דומות שנשאגו בכיכרות דמשק "דאווריה, דאווריה". נסתרות דרכי האלוהים... !

הגענו לצנחנים

הגשמתי חלום של ילד בן 10 - הגעתי לטירונות בצנחנים בנובמבר 1963. הייתי בעננים! בנוסף, אמרו לי שאני מועמד ליחידה סודית ומיוחדת. לי ולחלומותי הצנחנים היו פסגת האוורסט. מעבר לזה - לא חלמתי, וגם לא ידעתי. כשהגעתי ל-890, ראיתי בכל נועל נעליים אדומות - גיבור. גם אם היה עדיין טירון עם כומתה ירוקה. זכיתי להיכלל בקבוצה נבחרת של מתנדבים ששום דבר לא יכול לעמוד בפניהם. גרפנו עלים, למדנו לכבס גרביים, הרכבנו חגור, לימדונו "להשלים ציוד", התחלנו "לעמוד בזמנים", ריצת "טיול בטבע" המוציאה את הנשמה, שיעור ראשון בקרב מגע, ניקוי את-החפירה, מסדר נוסף, "העברת מאהל" ואז מגיעים למנה העיקרית - מסעות ארוכים וריצות מתישות בלילה וביום. בצבא קוראים לזה "בניית הכוח". האימונים התחילו להיות קשים יותר ויותר. הכושר, הנחישות, החברות והאופי - הפכו לאבני יסוד בתהליך ההישרדות, שמטרתו - להכין לוחם וצנחן למשימות קשות. ואז, כשהתחילו המסעות המפרכים והמגבשים, נזכרתי ביוסי סטרולוביץ' וב"הי יויה" שלו. החלטתי לנסות ולהפעיל את הקריאה. להפתעתי, החברים נענו לי ברצון, וגיליתי שאני זוכר את המילים... ולאט-לאט הוספתי מילים משלי. הרגשתי שלא רק שאני מעלה את מוראל החברים, אלא שפתאום נוצרו לי חברים נוספים, חדשים. היו שבאו להודות לי על העידוד. הוזמנתי להוביל ערב פלוגה. כינורי נתן לי את מכסה האקורדיון שלו כדי שאלווה אותו בתיפוף. הרגשתי שאני במקום הנכון. הרגשתי רצוי. "הי יויה" הפך לחלק רצוי בהווי המחלקה. במקביל, אימונים קשים, לעתים משפילים, הגעה לאפיסת כוחות, הבחנה בין חבר אמיתי למזויף, התמודדות מול המפקדים, התגברות על מגבלותיך. מציאת יתרונותיך. לבסוף - התקבלתי ליחידה. נקלטתי. שוב. ביחידה. המחלקה סביבי הפכה לצוות. מצומצם. חבורה של אנשים שעומדים ללוות את כל מעשי. חבורה מיוחדת שתלווה אותי כל חיי. כל אחד מהם קאנון, בעל תכונות ייחודיות ויכולות נדירות. חכמים ודעתנים. במיוחד ג', שכל קושי היה "קטן עליו", ושהפך לאמת מידה בכל הנוגע לביצוע משימות. איש רציני במובן הרחב ביותר של המילה. הוא לא אהב את "הי יויה". הוא ראה בזה משהו נמוך, אפילו בזוי. משהו "עירניקי" שבא מכפר אתא. צעקני. פשוט, שלא נאה ולא יאה. ואז, סמוך להגעתנו ליחידה, הוא הדביק לי את הכינוי "הי יויה". נעלבתי עד עמקי נשמתי. הבנתי שאני לא שייך, עדיין. רציתי להביא משהו ישראלי שורשי, פלמח"ניקי, מהשומר הצעיר - ונמצאתי מחזיק במשהו פגום. מאז, קברתי אצלי את "הי יויה" קבורת חמור. אך עד היום, גם אחרי עשרות שנות-שירות ומלחמות, אני עדיין חש החמצה ומרגיש בחסרונה של הנפש היתרה שהסתלסלה השמיימה בקריאות "הי יויה".

סוף דבר

תודה לדני סנדרסון שהוציא אותה מקברה וזכה בכל התהילה.