"כשהאמת משקרת", אינו רק שם סרט (מוצלח לטעמי) מן העבר, הראוי ומתאים ליצירה הנוכחית של קלינט, שחקן ליגה ג' של מערבוני ספגטי שגם הפך להיות "בימאי מוערך" תוך מתיחת ז'אנר המערבון לכל תחומי האמריקאנה (בין אם למשטרה, לזירת האגרוף וכעת גם בקוקפיט).
"כשהאמת משקרת" הוא גם שם ל"סרט" שבו חיה אמריקה זה כמה עשורים... המנה העיקרית של "סרט" זה הם הסמים כמובן, שהחליפו את הפופקורן והמילקשייק שהיוו בעבר את תפריט הצפייה.
עם מנה נאותה של סימום, אין בעיה באמריקה של היום לגנוב רעיון של הרמן ווק - המשפט המתנהל ב"מרד על הקיין", פרק "פותח תודעה" ומאלף בסרט ובספר כאחד - שאילו ידעתי כי איני מסתכן בקבלת "צו הסתכלות", הייתי ממליץ לחזור ולקרוא, במקום לצפות ביצירה דלוחה שכזו מבית היוצר של קלינט. יתר על כן, תופרים את הרעיון בחוטים גסים לתוך סיפור שלא היה ולא נברא, שהמטוס איבד את שני מנועיו ולא מנוע אחד בלבד. עם מנוע אחד אפשר לטוס גם לפלורידה, כדי לייצר מלודרמה נחותה, שבה הגיבור הצודק מנצח כמובן את כל המנוולים.
אפשר להגיד כי בעבר ממש לא נורא היה אם אנשי רוח כדוגמת אלדוס האקסלי ניסו לפתוח את "דלתות התודעה" (שם יצירה שהיוותה השראה גם ללהקת הרוק The Doors) באמצעות סמים. אלא שרעיון מתיחת המותגים זולג לכל התחומים, ואנשי רוח - אמיתיים ו/או מתיימרים ו/או מתחזים - מנסים לייצר פתרונות מסוממים למדי גם לסכסוכים מדממים, וצרכני סמים עומדים על משמרתם גם בחדרי הניתוח ובבית הלבן.
אם תגידו: לא נורא אם בבית הלבן יושב מי שמעיד על עצמו I was experimenting drugs עלאק ניסויי מעבדה לצורך זכייה בפרס נובל (עובדה שזכה!...), עליכם לשאול עצמכם שאלה פשוטה: האם הייתם רוצים שקפטן מסומם ינחית את המטוס שבו אתם יושבים, כאשר מן החלון נשקף נוף ההדסון המתקרב...
