במסמך אסטרטגית צה"ל מצוינים היעדים הלאומיים של מדינת ישראל: א - הבטחת קיומה של מדינת ישראל, הגנת שלמותה הטריטוריאלית וביטחון אזרחיה ותושביה; ב - שמירת ערכיה של מדינת ישראל וצביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית וכבית לעם היהודי; ג - הבטחת חוסנה החברתי והכלכלי של מדינת ישראל; ד - חיזוק מעמדה הבינלאומי והאזורי של מדינת ישראל תוך חתירה לשלום עם שכניה. הפסקה הבאה מפרטת את גורמי האיום על מדינת ישראל: מדינות רחוקות (אירן) וקרובות (לבנון) כושלות ובתהליכי התפרקות (סוריה); ארגונים תת-מדינתיים כמו חיזבאללה וחמאס או ארגוני טרור ללא זיקה למדינה או לקהילה מסוימת (ג'יהאד עולמי). באופן מפתיע מוזכרים גם הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני, דאעש ואחרים.
בדיון במסמך על הסביבה האסטרטגית והמבצעית נאמר שהאויב שואף להחיל שלטון איסלאמי במזרח התיכון ובכלל זה בשטחי מדינת ישראל, ופועל לשחוק את החברה הישראלית ולהתיש אותה מתוך הנחה שכושר עמידתה נמוך. תנועות ההתנגדות האיסלאמית שואפות להחליף את שלטון המדינות הקיימות ומנסות להתבסס באזורי ספר נמוכי משילות, ויש מתחים עם מדינות בעולם המערבי שמשפיעים על הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל.
יש בעיה בדרך ההסתכלות הזו על האיומים, מאחר שהגורמים המאיימים אינם המדינות. האיומים הם האידיאולוגיה שמשותפת לגורמים רבים במזרח, האיום הוא המערכה נגד קיומה של מדינת לאום של העם היהודי בארץ ישראל. האיום הוא השלילה של זכותו של העם היהודי לקיים מדינת לאום משל עצמו בארץ ישראל, ולא חשוב באיזה גודל של טריטוריה.
למערכה נגד עצם קיומה של ישראל יש ארבע מטרות ביניים. אחת - החלשתה ובידודה של ישראל תוך ערעור הלגיטימציה הבינלאומית לקיומה; שתיים - ערעור החוסן הלאומי, ולא רק החוסן החברתי; שלוש - הצבת רסנים על יכולתה של מדינת ישראל להפעיל את מלוא כוחה לצרכי הגנה עצמית; וארבע - פיתוח יכולות כדי לפגוע בישראל בדרכים מגוונות.
זוהי מהות האיום על מדינת ישראל, ומכאן עולה שאנחנו צריכים להשתחרר מהתפיסה הישנה של מדינות ערב כגורם שמפעיל את האיום. כיום, על-רקע הטלטלה האזורית שמאפיינת את המזרח התיכון בחמש שנים האחרונות ולאור התפוררות המסגרות המדינתיות במערכת הערבית העוינת אותנו, הסיכונים עבור מדינת ישראל קשורים פחות ליכולת הצבאית של מדינה ערבית כלשהי (אירן, שאיננה ערבית, היא יוצאת דופן) סוריה, עירק ולבנון - המדינות הערביות העוינות שלחמו נגדנו במשך שנים נותרו בגדר שמות המתארים אזור גאוגרפי שמאחוריו לא מסתתרת מהות מדינית אמתית, ולא עומד כוח צבאי המאיים על ישראל. האיומים הם רב-זירתיים, והם באים ממערכות על-מדינתיות המרכיבות את האזור.
ברור שהאיום המרכזי על מדינת ישראל כיום הוא
המערכת האירנית שכוללת את אירן, חיזבאללה, חלק מסוריה וחלק מעירק. יש לה נוכחות בתימן שבתנאים מסוימים יכולה להפריע לשיט דרך באב אל-מנדב. חלק מהיכולות של המערכות הזו לאיים על ישראל נתון בידי חיזבאללה וחלק חשוב נוסף נמצא בידי אירן.
המערכת השנייה שאנחנו צריכים להתייחס אליה היא המערכת האולטרה קיצונית הסונית, השלישית היא מערכת האחים המוסלמים, והרביעית היא המערכת הפלשתינית. אלה ארבע מערכות האיום על מדינת ישראל, וכולן הן מערכות שפרושות ופזורות באזורינו, ולא מדינה או גוף שעומד בפני עצמו.
המערכת האירנית למשל, שולטת בחלק הדרומי של עירק, בחלקים גדולים של סוריה, ובחלקים גדולים של לבנון. מעבר לכך, יש לה נוכחות בתוך המערכת הפלשתינית, בעיקר בעזה, יש לה נוכחות בתימן, והיא חותרת להרחיב את נוכחותה באזור, בעיקר בחצי האי ערב. המערכת זו חותרת להשגת ארסנל של נשק גרעיני. היא מאמינה שכאשר יהיה ברשותה נשק גרעיני היא תוכל להניע את התהליכים שבסופו של דבר ישלימו את ההגמוניה שלה באזור ולהוביל לשינוי בסדר העולמי. במקביל, עד שהדבר יקרה היא פועלת להעצמת היכולת לפגוע בעורף הישראלי ובמרחבי הגבול של ישראל. כרגע היא עסוקה בפיתוח יכולת לפגוע בישראל מתוך המרחב של צפון רמת הגולן על בסיס הקשר שלה עם אסד. מעצם טיבה של מערכת, ברור שלכל אחד מהגורמים השותפים בה יש גם אינטרסים מקומיים ופרטיים. לא כולם כפופים ואומרים "נעשה ונשמע" לכל מה שהשליטים האירנים אומרים להם, על-אף שהם מייחסים להם משקל רב בתהליך קבלת ההחלטות שלהם, אבל בסופו של דבר, זו מערכת שמנוהלת מטהרן בעיקר בידי משמרות המהפכה האירניים והמנהיג העליון ח'מנהאי, כשמפקד "כוח קודס" של משמרות המהפכה, סולימאני, משחק תפקיד מרכזי בהפעלתה, בין אם מדובר בהפעלת הכוחות של חיזבאללה, בין אם מדובר בהפעלת כוחות של מליציות בעירק, וכמובן כשמדובר בהפעלת הכוחות אירניים עצמם.
המערכת השנייה היא
המערכת הסונית האולטרה קיצונית. זו מערכת שמורכבת בעיקר מ"המדינה האיסלאמית", כפי שהם קוראים לעצמם כיום, ומאל-קאעידה. מערכת זו מקיימת כיום שליטה אפקטיבית בחלקים לא מבוטלים של המזרח התיכון ויש חיבור בין כל מרכיביה אשר כפופים לשני מרכזי שליטה, האחד שבראשו עומד
אבו בכר אל-בגדדי והשני שבראשו עומד איימן אל-זוואהרי. למערכת זו שליטה בצפון עירק ובמזרח סוריה, ויש לה נוכחות באזורים אחרים בסוריה - בצפון, באזור אדלב, ובדרום מול הגבול עם ישראל.
הגורמים המרכיבים אותה מקיימים נוכחות אפקטיבית בחצי האי סיני, בחלקים מתימן ובמרכז לוב, שם הם למעשה הכוח השולט. מבחינתנו, מה שמאפיין אותם הוא המחויבות העקרונית לפגיעה בישראל, בה הם רואים שלוחה קולוניאליסטית של המערב ושל תרבותו, שיש להביא לסילוקה. למזלנו, בשלב זה לא סבורים במחנה האולטרה קיצוני הסוני שחיסול ישראל צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות, שם נמצאים החתירה למוטט את המשטרים הפרגמטיים באזור ולהילחם במערב בשטחו. אבל המחויבות לפגוע בישראל היא עמוקה מבחינה אידיאולוגית ובלתי ניתנת לערעור, עד כדי כך שאנשי מחנה זה מבקרים את החמאס ואת הפתח בחריפות ומתחייבים לעקור את מדינת היהודים בעצמם. בפרסום של ממר"י מתואר מכתב שכתב פלשתיני איש דאעש לאבו בכר אל-בגדדי ובו הוא מתלונן על דבר נורא - שיתוף פעולה בין דאעש בחצי האי סיני לבין חמאס. איך אפשר לשתף פעולה עם כופרים מוחלטים שכמותם, הוא שואל, תחת העיקרון המחייב להתנער מאנשים כאלה, משום שאינם דתיים מספיק. זו הקבוצה השנייה שפועלת נגדנו, שכוחה במוחות ובלבבות, ולעתים גם בשטח, נמצא בעלייה משמעותית, למרות המאמץ הצבאי הכבד המופעל נגדה. יחסיה של המערכת הסונית האולטרה קיצונית עם שאר המערכות האזוריות מתוחים והיא נמצאת בעימות עם המערכת האירנית ועם המערכת הפרגמטית, כחלק מהעימות בינה לבין המערב.
המערכת השלישית היא
מערכת האחים המוסלמים שגם לה נוכחות חשובה באזור. אומנם כיום קשה להצביע על מרחבים משמעותיים בלב המערכת הערבית עצמה הנמצאים בשליטת האחים המוסלמים, להוציא עזה, אולם יש לה שליטה לא מבוטלת בלבבות ובמוחות של רבים מתושבי האזור, וטורקיה וקטר הן חלק ממערכת זו. בנוסף, היא נהנית מהשפעה רבה במצרים, בירדן ובתוניסיה. תנועת החמאס, כמרכיב במערכת הזאת, שולטת בעזה ומאפשרת למערכת לנהל מאבק מתמשך נגד מדינת ישראל. בניגוד לרדיקלים האולטרה קיצוניים שתיארתי קודם לכן, "האחים המוסלמים" הם רדיקליים ריאליסטיים. ההבדל הוא שבניגוד לאולטרה קיצונים הם סבורים שיש לדחות לפי שעה את המערכה נגד המערב ונגד הפרגמטיים במזרח התיכון, מכיוון שהרדיקלים למיניהם עדיין אינם מספיק חזקים, כדי להתמודד מול המערב והפרגמטים. עד שתגיע השעה לכך המאמץ המרכזי צריך להיות מופנה לשני כיוונים - האחד: בנית היכולות התודעתיות והפיזיות שתידרשנה בבוא העת למיטוט המשטרים הפרגמטיים ולמאבק נגד המערב, ושתיים: מערכה נגד ישראל, שחוד החנית בה הוא החמאס. הבריטים הפיצו לאחרונה גרסה גלויה של דוח מסווג על האחים המוסלמים בבריטניה, בו הם קבעו שמדובר בארגון בעייתי שמעורב בפעילות טרוריסטית, וזאת על סמך תמיכתם בחמאס ובפיגועי הטרור שהוא מבצע נגד ישראל. לפני שנה וחצי נלחמנו חמישים יום נגד חמאס משום שהייתה כוונה להכניס לתוך המסגרת של פתרון הבעיה את תומכי חמאס מקרב מחנה האחים המוסלמים, הלא הם קטר וטורקיה, דבר שעיכב את ההגעה להסכם.
ולבסוף, המערכת המאיימת הרביעית -
המערכת הפלשתינית. זו מערכת קטנה בהרבה שניזונה מהקשר שלה עם המערכות האחרות. המערכת הפלשתינית רואה את עצמה כהשלמה של המערכה הכוללת נגד המערב ונגד השפעתו באזור, כשלה יש משימה אחת - לטפל ב"שלוחה הקולוניאליסטית" הישראלית. על-אף שהפלשתינים היו מרוצים לו מישהו מבין אחיהם הערבים היה מצטרף למערכה שהם מנהלים נגד הציונות, היא מבינה שבסופו של דבר המשימה הזאת מוטלת בראש ובראשונה עליה, ומה שהיא עושה יחד עם המערכות האחרות, בדגש על המערכת של "האחים המוסלמים", זה לקדם את המערכה נגד הלגיטימציה של ישראל במערב, קרי את מה שמכונה BDS. המערכת הפלשתינית שמה דגש חזק מאוד על תחום פעילות זה, ואף זוכה בהישגים בעיצוב המושגים בהם מתייחס המערב לסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך היא איננה מסתפקת בכך.
בראייה הפלשתינית כל סוג של פעילות נגד ישראל הוא לגיטימי. לפיכך, במקביל למאמצי הדה-לגיטימציה, ממשיכים הפלשתינים את מערכת הטרור הקלאסית מול ישראל וכרגע סוג הטרור המומלץ על-ידי אבו מאזן (לצד המערכה המדינית ומערכת הדה-לגיטימציה) הוא טרור ללא שימוש בנשק חם - דקירות, דריסות, בקבוקי תבערה וזריקת אבנים. אלה ארבעת המרכיבים שמהווים בראייתם "התנגדות עממית בדרכי שלום". אחד הדברים המטרידים במסמך האסטרטגיה של צה"ל הוא שהטרור הפלשתיני הזה, שאותו אנחנו חווים כבר חצי שנה, כלל אינו מוזכר. צה"ל אינו חושב שזה עניין אסטרטגי, אלא שזה עניין לטיפול ברמות הנמוכות. אך זהו עניין אסטרטגי מהמעלה הראשונה! זה כלי שבאמצעותו הפלשתינים מעבירים לנו מסר - לעולם לא יהיה לכם שקט פה, על חרבכם תחיו, ותשלמו מחיר כבד, אנחנו לעולם לא נקבל את זכותכם לקיים פה מדינת לאום של העם היהודי, אנחנו לא מאמינים שיש עם יהודי ולא נסכים שתקימו פה מדינה לעם זה.
ההקשר האזורי - יש באזור גם מערכת פרגמטית, והיא איננה איום על ישראל, לפחות כרגע. היא אומנם לא מרוצה מקיומה של מדינת לאום לעם היהודי באזור הזה, אבל היא הפסיקה להיות מעורבת באופן פעיל בניסיון להביא להפסקת קיומה. זה כולל לא רק את מצרים וירדן שחתמו אתנו על הסכמי שלום, אלא גם את מדינות המפרץ הפרגמטיות, סעודיה, עומאן, כווית, מדינת האמירויות המאוחדות ובחריין. ההתקרבות שלנו למדינות הללו היא כמובן הזדמנות, והיא קשורה להתהוותו של איום מסוג חדש - השחיקה במעמדה של ארצות הברית באזור. השחיקה הזו מובילה להתחזקות הכוחות רדיקליים ופוגעת בעוצמתה של ישראל, אשר מושתתת במידה לא מבוטלת על עוצמתה של ארצות הברית ועל הקרנת הכוח האמריקני. שיתוף הפעולה עם הכוחות הפרגמטיים חיוני עבורנו במקביל לחשיבותם של היחסים עם ארצות הברית, כדי לחזק את הפרגמטיים מול הסיכון הרדיקלי וכדי לשפר את יכולתנו אנו להתגונן מול האיום הרדיקלי. לצערי, חשיבות ההתקרבות לגורמים הפרגמטיים והעמקת שיתוף הפעולה האזורי, אינה באה לידי ביטוי מספק במסמך אסטרטגיית צה"ל וחבל.
לסיכום, המזרח התיכון כיום הוא אזור המחולק בין מחנות שונים הנלחמים זה בזה עד חורמה, כשזירת הלחימה העיקרית היא סוריה. אין מדובר במלחמה בין מדינות. יש מרחב איאני, מרחב של הגורמים האולטרה רדיקליים הסונים, מרחב שולי יחסית שנשלט על-ידי האחים המוסלמים, ואזור שנשלט על-ידי הכוחות הפרגמטיים. זו המפה של המזרח התיכון שעליה אנחנו צריכים להסתכל כדי להבין מול מה אנחנו עומדים.
אנחנו צריכים ללמוד להתמודד גם מול יכולות צבאיות (ותודעתיות) רבות ומגוונות שמתפתחות. בראש ובראשונה עלינו להיות מוטרדים מהתפתחות היכולת של אירן בתחום הגרעין ומהאפשרות של מרוץ חימוש גרעיני באזור; שנית, קיימת אפשרות שיכולת בלתי קונבנציונאלית תגיע לידי ארגוני טרור; שלישית יש מקום לדאגה משיפור יכולות הטק"ק והרק"ק - כמות אמל"ח גדלה והולכת, יותר דיוק, יותר משקל של ראש הנפץ, יותר טווח, מסלולים משופרים, כולל טילי שיוט וטילי חוף ים. כל זה מגביר את היכולת לפגוע ביעדים אסטרטגיים בישראל. עלינו להתמודד גם עם ההתעצמות ביכולת ההגנה האווירית, כאיום על העליונות האווירית הישראלית, מערכות ה-S-400, S-300, הן דוגמאות רלוונטיות. יש גיוון והתעצמות ביכולת הלחימה והפעלת הטרור של ארגוני הטרור, הבאים לידי ביטוי בחפירת המנהרות ובפיתוח יכולות נוספות שנועדו לחדור את הגבולות מעל ומתחת לקרקע. גם יכולות הסייבר של יריבינו הולכות ומתפתחות. יש לציין את התעצמות האיומים על העליונות המודיעינית, את יכולת הדה-לגיטימציה שפותחה בצורה מאוד משמעותית, ואת היכולת לפעול בחתימה נמוכה ותוך שימור היכולת להכחיש מעורבות של גורמים בכירים ושל מערכות שלטוניות. יכולת זו שוכללה כך שלא תמיד אנחנו יודעים מי פגע בנו. למשל בגל טרור הסכינים - הועלתה הטענה שאין להטיל אשמה על אבו מאזן, שהרי הוא לא שולח את הסכינאי לדקור, זאת על-אף שברור שההסתה שלו וההכוונה שלו עומדת מאחורי הפיגועים האלה. בנוסף מפותחת יכולת לפעול בנוכחות מעצמתית.
נוכח הטלטלה והמשך אי-היציבות, על מערכת הביטחון להיערך לתפניות לרעה. התמונה של המפה עלולה להשתנות, היא הייתה שונה לפני שנה והיא הולכת ומשתנה לרעתנו. יש כמה מדינות שהיחסים עמן קריטיים לביטחונה של מדינת ישראל שנמצאות מול איום אמתי. המשטר הפרגמטי במצרים נלחם בנחישות ובצורה אפקטיבית. בהסתכלות קדימה על העשור הקרוב, אנו צריכים להיות ערוכים לאפשרות שהמפה של המזרח התיכון תשתנה לחלוטין, ובהתאם יחולו תמורות מהותיות גם במאפייני האיומים על ביטחונה של מדינת ישראל.
