שמעון פרס ז"ל הוא האיש האחרון עלי אדמה, שניתן עליו לומר צירוף המילים:
"אחרי מות-קדושים", שהוא המשפט שנוהגים להצמיד אנשים, כל אימת שמספידים הם, מי - שזה עתה, נפטר לבית עולמו
מתוך כוונה להשתיק כל ביקורת ולכבד זכרו של המנוח. שמעון פרס, היה מעצם מהותו ומיהותו, איש של ריב -
והדברים נכתבים, דווקא, לשבחו של שמעון פרס המנוח ולא לגנותו!. אלמלא היה שמעון פרס, איש ריב (ובמכוון, נמנעים אנו מצירוף המילה "מדון" אל המילה "ריב", שכן אין "איש ריב", בהכרח גם "איש מדון"), לא היה מצליח הוא להקנות לישראל את המטרייה הגרעינית, שהוא היה אחד מראשי הפעילים בהקמתה ובניית התשתית המוצקה לה עד ימינו אנו.
כדי שיהיו דברים ברורים ונכונים, לחלוטין, הרי נבהיר כי הכוונה הינה להקמת הכור הגרעיני, בדימונה,
במעורבותו, בהשתדלותו ובנוכחותו הפעילה של שמעון פרס ז"ל. בואו נכתוב דברים מדויקים ואמיתיים, לזכרו של האיש הפעלתן הזה, שבדותות רבות נקשרו בשמו,
דווקא בשל אישיותו והיותו איש ריב מעצם טבעו וטיבו. גם אם יש לנו ביקורת מוצדקת על שמעון פרס, הרי לא ניתן להכחיש העובדה, שהיה לו תפקיד נכבד, בביצור מעמדה ותשתיתה הביטחונית של מדינת ישראל, משך שנים הרבה. הדברים נכונים, מאז הקמתה של מדינת-ישראל, עוד מאז שכיהן הוא, באופן זמני, בשנת 1949 כראש ה"שירות הימי", שהיה תפקיד שווה ערך, לתפקיד מפקד חיל-הים ועד לימינו אלה.
לא תמיד היה שמעון פרס ז"ל, בגדר של איש אהוד וחביב על הציבור. אישיותו שלו, כאיש ריב ומלחמתו על הנהגת מפלגת העבודה, כמו-גם חתירתו לעמוד בראשה
לפעמים, בכל מחיר הביאה
יצחק רבין המנוח, להגדירו בספרו: "פנקס שירות", לא פחות, מאשר בתואר המפוקפק והבלתי מחמיא, בכל הכבוד הראוי והוא:
"חתרן בלתי נלאה".
הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בשנת 1981, היו בחירות סוערות מאין כמותן. שמעון פרס ז"ל היה אחד מהפוליטיקאים השנואים ביותר, בישראל, במהלכה של מערכת בחירות זו. מה לא נאמר ומה לא הוטח, אותם ימים, בשמעון פרס. אנשים האמינו אפילו ש"אימא שלו ערבייה", כמו גם, בדותה נוספת,
ש"יש לו מניות בחברת תדיראן".
באסיפת בחירות שהתקיימה, אותה שנה, בפתח-תקווה, נזרקו עגבניות על שמעון פרס, כמו-גם אחד מראשי המתפרעים, בהתפרעות המונית של תומכי הליכוד, הרצל חנוכה, צולם כשהוא מחזיק סכין בידו. אחר שנים, סיפר הוא, שתומכי הליכוד, חונכו לשנוא את שמעון פרס. השנאה לשמעון פרס ז"ל הפכה אותו - אותם שנים - לשק חבטות.
השנאה לשמעון פרס ז"ל, הייתה עזה, עד למאד מאד, בייחוד לאחר שהפסיד הוא, במערכת הבחירות לליכוד, כשעמד הוא בראש מפלגת העבודה וזכור לכל המשפט, בו פנה הוא בשאלה, בכנס תומכי מפלגת העבודה, בשאלו אותם: "אני שומע את חבריי אומרים 'פרס הוא לוזר.' אני הפסדתי?!". בתגובה לכך, ענה לו כל הקהל, בקול רם ובהד עצום, מילת התשובה: "כן" מילת תשובה, שנשמעה
בהדגשה רבה והתגלגלה אל תוך האוזן הציבורית, "התנחלה בה", קנתה לה משכן של קבע, בתוככי האוזן הציבורית והמשיכה להכות, בתודעה הציבורית, עוד שנים רבות.
מפתיע, עד מדהים הוא הדבר, כיצד הצליח שמעון פרס ז"ל לשנות תדמיתו, מאיש השנוא, שנאה עצומה, על מרבית ציבור אזרחי ותושבי מדינת ישראל,
עד כי הפך הוא לאחד מהפוליטיקאים האהובים והאהודים, ביותר מאז ומתמיד שנקבעו בזיכרון הציבורי והפוליטי של מדינת ישראל. מי שרצה הוכחה והדגשה עד כמה אהוד הפך הפוליטיקאי, שמעון פרס ז"ל, יכול היה להיווכח לכך, במסיבה הפרטית-ציבורית, שערך לעצמו שמעון פרס ז"ל, לפני שלוש שנים, עת מלאו לו תשעים שנה. רבים מתחו ביקורת על "הפסטיבל" הפומבי, ש"ארגן לעצמו" שמעון פרס ז"ל, אבל הם לא הבינו, לא קלטו ולא הפנימו,
הצורך העז שהיה לאיש זה, לחיבוק ולאהבה תמידיים ופומביים.
שמעון פרס ז"ל, נזקק בשנות חיו האחרונות, לפצות עצמו על שנים רבות של שנאה ומשטמה ציבורית, שהפנה הציבור הישראלי אליו, שפעל עליו, כרעל וכרסם בנימי נפשו ובנשמתו, תוך שהוא חדר וחלחל בו, לפניי ולפנים. שמעון פרס ז"ל, היה שחקן מוכשר, מבטן ומלידה. הוא הפגין, כלפי חוץ, אדישות וכאילו לא אכפתיות, לאשר נאמר עליו ואודותיו, אבל בתוך תוכו - בפנים - סבל הוא נוראות מהשנאה והמשטמה, שהופגנה כלפיו, בלי כל חשך ופוגה שהם. מכאן הצורך העז של שמעון פרס ז"ל, להתחכך בדמויות פומביות ואהובות, כדי להקרין מעט מהאהבה שהפגין הציבור כלפיהם ולזרקר בזרקור כלפיו, מעט מהאהבה שהייתה להם, בשפע, מהציבור ולכנוס אותה, אל חוסר האהבה שלו.
זו גם הסיבה, מדוע פוליטיקאים בכירים ושאר שועי עולם - דוגמת נשיא ארה"ב המכהן, ברק חוסיין אובמה, ראש ממשלת בריטניה, לשעבר,
טוני בלייר, הנסיך צ'ארלס, האפיפיור המכהן ואחרים - הודיעו על כוונתם להשתתף בהלוויה הפומבית, האמורה להיערך לשמעון פרס ז"ל, ביום שישי הבעל"ט. שמעון פרס ז"ל, גילם
בחייו ומגלם בעיקר לאחר מותו - נצחיות הרוחניות על החומר וניצחון האידיאל, כמו-גם כוח העיקשות וההתמדה של מי המבקש להשיג מטרתו - ובכל מחיר. זו היא מורשתו האמיתית של שמעון פרס ז"ל, כאשר חתירתו לשלום מהווה, אך ורק
"מנת הקינוח" של מורשת זו. מורשת זו קלטו כלל הפוליטיקאים, ברחבי העולם ומתוך רצון לדבוק ולהידבק בה, כמו-גם מתוך רצון ליהנות מאורו ומזרקורי התהילה של הלוויתו של פרס, באים הם - לכאורה - לכבד זכרו.
תיכתב האמת, גם תיכתב. הפוליטיקאים בעלי השם העולמי ושאר שועי העולם, האמורים לכבד, בנוכחותם, הלוויתו של שמעון פרס, ביום ששי הקרוב, לא באו לכבד זכרו של שמעון פרס המנוח, אלא הם באו לכבד עצמם - ועצמם בלבד, תוך שהלוויתו של שמעון פרס המנוח, משמשת להם, אמתלה בלבד. זכה שמעון פרס ז"ל, במותו להיות ענק וגדול יותר מהיותו בחייו והוא מאפיל באור יקרות, על כלל הפוליטיקאים "החשובים", הבאים לכבד זכרו, הנראים ונחזים, לאור מורשתו, כגמדים קטנים וחסרי כל חשיבות שהיא. יהי זכרו של שמעון פרס ז"ל, מבורך ונשגב.
