בערב של ה-11.2.2016 הופיעה בטלוויזיה אם לילד בן 4 שהתלוננה מרה על כך שבנה מוכה על-ידי חבר בגן - ואין מושיע. לא הגננת, לא העירייה, לא משרד החינוך. הילד מופקר לגורלו, ולכן אין היא שולחת אותו לגן. נקודה!
בנובמבר 1950 כבר הייתי ותיק במעברת האוהלים שבפרדס בן אפרים ברחובות. כבר הייתי בן ארבע וחצי. חודש קודם הגעתי עם אבא ואם לאחר שהות ארוכה במחנה עולים בברינדיזי שבאיטליה, שאליה הגענו מאלכסנדריה שבמצרים, בדרכנו ארצה. חודש קודם לכן ירדתי בקפיצה ממשאית שהביאה אותנו ואת חפצינו ממחנה שער העלייה שבחיפה. אבא נתן לי חופש בחירה באומרו: "תבחר את האוהל שנגור בו". רצתי בין אוהלים הודיים גדולים, שכנראה הוקמו בחטף, עד שהגעתי לגדר. מאחר שלא יכולתי להמשיך בריצה, קבעתי את האוהל האחרון כמקום משכננו החדש.
מיד התחלנו לנכש את העשב שבתוך האוהל, ואבא מתח את החבלים, בזוכרו את הפיקניקים שעשה עם חבריו ומשפחתו על שפת ימה של אלכסנדריה. הוכנסו הארגזים, 3 מיטות ברזל ושאר מטלטלין, ואני שמחתי מאוד כי פתאום גרתי עם ההורים באותו חדר. וגם שמעתי את כל מה שהם מדברים. הפכתי למבוגר. אחד מהצוות. תוך זמן קצר גם השתתפתי במשימות של חיי היומיום—הבאת מים בדלי (הקטן) מן הברזייה, לרחצה, בישול ושתייה. באחת הפעמים הללו איבדתי לנצח ליד הברז את שרשרת הזהב עם הלוחית האליפטית הנושאת את השם BENNY שהייתה צמודה לשורש כף ידי.
באותם ימים עזרתי לאמא, שהייתה בהריון מתקדם, לעמוד בתור לקבלת המצרכים הבסיסיים בתמורה לתלושים שהחזקתי בידי ("הצנע" המפורסם), ואפילו הלכתי ברגל עם אם למקלחת הציבורית של אגף הנשים, עד שזרקו אותי משם בטענה שאני "גדול מדי". התנקמתי בנשים הללו כשהצצתי, יחד עם איזאק, דרך חור שהיה בפח המקלחת, במקום שנכנס אליה צינור המים. אגב, לא הבנתי מה ה"ביג דיל" שאיזאק מראה לי, כי בסך-הכל ראיתי חלקי רגליים, ישבנים, והחיבור שביניהם. אבל שתקתי, כי הוא היה יותר מנוסה ומבוגר ממני. בשנה. חוץ מזה הוא כבר ידע עברית ושם משפחתו כבר עבר עיברוּת.
חוויה מרטיטה בבוקר היינו הולכים לגן, ואחר-הצהריים משתובבים עם חברים ברחבי המעברה-מחנה. אספתי חוויות רבות: נסעתי על עגלה רתומה לסוס, והעגלון לימד אותי את השיר "עגלה עם סוסה". יום אחד הלכנו לראות איפה בדיוק על מסילת הברזל שהשיקה למעברה נהרג החירש שלא שמע את צפירות הקטר. לאחר יום של גשם התרחצנו בתעלת המים החומים, ועד היום הורינו אינם יודעים על כך דבר... היה לנו גם גן שעשועים עם "חליקות". היינו מטפסים למעלה, לראש התורן המרכזי של האוהלים שהתרוקנו, ו... מחליקים מטה. אלא שהיה לזה מחיר - החיכוך המהיר בין הישבן לברזנט של האוהל גרם לכוויות על עור הישבן שהחלימו כעבור יומיים-שלושה, או כשחווינו חוויה מרטיטה חדשה.
בעודנו משתובבים בבוקר ואחרי הצהרים, היו הורינו מתרוצצים לחפש עבודה, תוך לימוד מקצועות חדשים תוך כדי עבודה בשיטת TRAINING ON THE JOB. אבי היה יוצא לחיפוש עבודה כשהוא לבוש כמו שצריך: חליפה, עניבה וכובע בורסלינו - ובראיון הסבירו לו שאת העבודה מבצעים עם טורייה. אחר כך הוא התקדם ועבד כפועל במוסך פורד, כמחליף שמנים. את שבע השפות שידע ואת בקיאותו ברזי התכתובת המסחרית הוא השאיר באוהל.
ערב אחד החליטו אבא ואם ללכת לאולפן ללמוד עברית, כדי להשתלב, ואולי כך יסכימו להשכיר להם חדר ברחובות. באותו ערב טיפטף גשם, והשכיבו אותי לישון די מוקדם, כדי להספיק לכיתה. איני יודע אם היה זה רעם או ברק, או שניהם גם יחד, אבל התעוררתי. אור עששית-הנפט העמום גילה לי שהמיטות לידי ריקות. קריאותי "מאמי", ו"פאפי" נענו ברחש הגשם על בד האוהל. מבלי לחשוב פעמים, נעלתי את נעלי הבית הקטנות מהעור, ורצתי בהן לאוהל שבו התגוררה משפחתו של איזאק, כשאני מתאמץ לא להשמיט את הנעליים מרגלי. בהגיעי לשם החלקתי לתוך שמיכות הפוך, ונדחסתי בהנאה בין איזאק לאחותו הגדולה כשאני נהנה מחום גופם.
לא עבר זמן רב וצעקות "בני","בני" פילחו את חשכת מעברת בן אפרים. בהיותנו בקצה המעברה, ולאור סיפורי הבלהות, חששו הורי שנחטפתי עי ה"שאקאלים" ( תנים) שיללותיהם נשמעו כל לילה לידינו. "אי לה לה" - הוא כאן - ענו השיבו בצעקות בני משפחתו של איזאק. הורי הגיעו רועדים מפחד ורטובים, לקחו אותי למיטתי - וכך נסתם הגולל לעד על רכישתם ידע מעמיק בשפה העברית.
שפה משותפת עברנו לאוהל במרכז המעברה, צפנו עם כולם בגשם-שלג הגדול של שנת 1951 (או 1952), פונינו כמו רבים, ופרטי החוויה המכוננת תועדו בספר "12 משפחות בישראל" ביוזמת מכון ון ליר. שכנינו החדשים היו בני משפחה מרומניה שמצאו שפה משותפת, צרפתית, עם הורי, ולהם היו שני ילדים גדולים.
אני הייתי עסוק בהישרדות בגן טרום-חובה. יוסי השמן והגדול היה מכה אותי. היו אלה בעיטות בעצם השוק שהפכו במהרה ל"כחולים","ירוקים" ו"שחורים". אבל היו לא רק בעיטות. אני זוכר בעיקר את גושי האדמה הכבדה שבהם היה רוגם אותי. אמי ראתה את הכתמים, אבל כ"ילד טוב אלכסנדריה", לא התלוננתי ולא הלשנתי. זה ארץ ישראל. אלה "לה ז'וויף ד'יזראל" (היהודים של ישראל), וכך הם מתנהגים... ואז יום אחד, תוך כדי משחק או ריב, מצאתי את ראשו השעיר והשחור של יוסי בין שתי ידי. בלי להסס, נשכתי אותו בעוצמה שנאגרה בי זמן רב (המתאגרף טייסון חיקה אותי יותר מאוחר). כשראשו מדמם מן "השעון" שהענקתי לו, הוא הופיע עם אמו הצורחת בפתח האוהל שלנו. אמי שהייתה למודת ניסיון שצברה בטיפול בלקוחות כועסים כשניהלה את חנות הפרחים הגדולה ביותר באלכסנדריה, הושיבה אותה ליד כוס מים ובחנה את הפצע בראשו של הבריון האימתני. היא אמרה לאם הטריפוליטנית כי זהו ריב ילדים, וכי אל להם להורים להתערב. אם לא התלוננה כשאני חטפתי, והפעם הבן שלה נפגע במקצת, אבל זה יעבור.
לימים הדרכתי את הבנים שלי ברוח זו, אבל יעצתי להם לא לחכות יותר מדי... וגם שלא צריך לנשוך בראש. נגיחה בפנים ו/או באף עושה עבודה משכנעת. לאחרונה, נסיתי להנחיל את המסורת הארץ ישראלית לנכדים, אבל אשתי התערבה ואמרה שהזמנים השתנו וכבר אסור להתגונן. זה נקרא "אלימות", והילד עלול להירשם בפרוטוקול החינוכי כ"אלים", רחמנא ליצלן. היא צודקת. עובדה, כל יום מופיעים בעיתונים אנשים מארגוני נימוס ומנעימים את חיינו.
אז הפניתי את הנכדים לאימוני קרטה, עד שיתבגרו מספיק כדי להמשיך את המסורת.
ואת האישה המסכנה שהופיעה בטלוויזיה אני מזמין לכוס קפה, או שתשלח אלי את הבן לשבועיים. גם יומיים יספיקו.