לא מזמן ביקש ממני חבר בעברו אלוף, לבוא לביתי כדי ללבן פשר הישנותם של כשלי המלחמות - ומה הם דרכי הפעולה כדי עצירתם. למען הסר ספק מדובר באלוף מיל' - אמיץ שבאמיצים, מלומד, ישר דרך, ציוני, ומהבודדים שהמחישו ביקורת עצמית, אחריות אישית, וחשוב מכל - היותו מטובי מפקדי הגדודים שלחמו במלחמת יוה"כ.
כך שעצם פנייתו הייתה כמשב רוח נעימה, משום שלראשונה זכיתי להוכחה - כי בין יוצאי מערכת הביטחון, נמצא לפחות אלוף אחד "שיודע, כי איננו יודע".
זאת בשונה ממאות ואולי אלפי קצינים בכירים בדימוס ובמיל', שלא פוסקים להטיף מוסר לציבור, ובד בבד מפיצים פתרונות מדיניים. בלי דעת להתניית כל מהלך מדיני במיומנותו של בצה"ל, בעוד שמזה דור לא הצליח הצבא להשיג ולו הכרעה ברורה אחת בשדות הקרב. כל שכן עוד בטרם חתימת
הסכם אוסלו, איש מהללו בין שהיה בשרות קבע, במיל' ובדימוס, לא הכה על חטא תמיכתו העיוורת בהסכם - למרות שלא ידע דבר וגם לא חצי דבר על השלכות ההסכם, במישור האסטרטגי האופרטיבי והטקטי.
נאמר כי "במדינת העיוורים, יחשב שתום העין לקיסר". בישראל זה לא עובד.
שנים רבות אני מחפש ולו שותף אחד כעזר, לשכנע הציבור בצורך בשדרוג צה"ל מקבוצת תאגידים המכונסת בחרום, לצבא אחוד ומיומן. בהתאם לזה, וכדי להניח מכנה משותף לשת"פ עתידי, פניתי לאורחי אלוף מיל' בשאלה, מדוע שלט הכאוס במלחמת יום כיפור?. אודה, עוד בטרם ענה ידעתי כי תשובה של ממש לא אקבל. משום שעד היום למרות המכה האיומה אותה ספגנו במלחמת יוה"כ, במודעות הלאומית לא תמצא הסבר הגיוני, לפשר שליטתו של הכאוס במלחמה הארורה. מה שחברי האלוף כמו אלפי נשאלים לפניו, במקום לענות לשאלה. בחר לתאר את מאפייני הכאוס, על תיאומים שלא היו, חוסרי ציוד וכדומה. וכל זאת, חליף לתשובה פשוטה וככזו שאין בילתה.
דהיינו, שני ראשי המטכ"ל רא"ל בר לב ודוד אלעזר ז"ל, הם ואתם כל קציני המטה הכללי, "שכחו" להוריד לדרגי השדה, תוכניות לניהול הגנת סיני הבקעה ורמת הגולן (להבדיל מתוכנית נגד פשיטות קומנדו על המוצבים, ובשמה "שובך יונים"). לשון אחר, שני אבירי הציונות לזמנם, הפקירו את הגנת השטחים שנרכשו במלחמת "שש הימים". ומשפרצה המלחמה הופתע המטה הכללי משהתברר לו כי שכח להכין את הצבא הסדיר והמיל' להגנה. אלא מאי, על-אף הזנחת המחקר והפקת הלקחים, העדיפה ישראל שלאחר מלחמת יוה"כ, לקבל כפשוטם את מסקנות וועדת אגרנט, ולהסתפק בגירוש גולדה ודיין ז"ל מתפקידם - כדי "להעביר דף". משמע, להמשיך בשגרה, בלי דעת כי המתכונת של אותה שגרה, היא "אם כל חטאת" ומקור לכשלי המלחמות, וכתזכורת לתוצריה: בתפקוד בלתי נסבל של מערכות הפיקוד והשליטה, והמטכ"ל בראשם. כשל השילוב הבין זרועי, מכשלת השילוב הבין חיילי, העדר מודיעין טקטי בכמות, באיכות ובזמן. כשל הלוגיסטיקה. הפסקת הלחימה עם רדת החמה, וחידושה למחרת בסמוך לזריחתה. והחמור מכל - בירי כוחותינו זה על זה.
ידיד יקר (פניתי לאורח) צא וראה, הרי אותם ליקויים שבלטו לאורכה של מלחמת יוה"כ, חזרו על עצמם במלחמת של"ג שם תפקדת כמח"ט. כך שאפילו שמאלן מהזן הגרוע - זה שתמיד מקבל את דין התנועה, יכול היה בקמצוץ של יושר אישי, להצביע על אותה שגרה ומתכונתה להיותה כפגע רע. מה גם שאם היה מתאמץ עוד כמעה, היה ביכולתו להצביע על הנצחת "תוכנית העבודה השנתית", כשבלונה ארוכת שנים שאין בה "חידושים והמצאות", זולת התאמתה לתקציב שהקצה האוצר לאותה שנה. דהיינו לנגד העם העסוק בשטויות, מתרחש היפוך יוצרות שבו התקציב הנחשב לאמצעי, הופך למטרה. בעוד רמטכ"ל שלו הסמכות להגדיר פגע ולהורות על העלמתו, נדרש בהליך המטופש לתפקד כגזבר, המחלק את כספי האוצר בין הזרועות. ממש כמו מנהיגי הישוב הישן לעת פעילות "החלוקה" (חלוקת כספי נדבנים), שימיה כימי הגלות.
"ממבט אישי" הוספתי, למדתי על בשרי כי הצעה לשינוי תוכנית העבודה, ובכלל זה הצעות לשיטות חדשות באימונים, שיטות להכשרת מערך הפו"ש, כל שכן, ניסוח פקודה מחייבת לדרכי הפקת לקח - נתפסים במטה הכללי כאיום כפול. באחת "מי אתה שתלמד אותנו". בעוד השני, רואה בחידושים גורם המערער את עמידות תקציבו השנתי של הצבא.
את קטע "אני מאשים" סיכמתי כך. אכן חוסר הרצון שלך ושל חבריך לחשוב צבא ולבחון אותו כמכלול, הוא שמנע מלהבחין כיצד החובבנות מנעה התייחסות וטיפול נאות בכשלי מלחמת "ששת הימים", לכדי כך שפגעו בך אישית ובחברך במבצע "כרמה", מבוא להיותם בחזקת פגע רע במלחמת יוה"כ. ומשם באין עוצר, אותם ליקויים כרסמו בתפקוד הגייסות ב"מלחמת שלום הגליל", מבוא לחוסר אונים שהביא לשהייה במשך 17 שנים על אדמת לבנון, ולימים הפכו נסיגה מתוכננת, למנוסה מחפירה. לא פלא כי תחת שליטתה של האיוולת הלאומית, לאחר סיומה של "מלחמת לבנון השנייה". באה קבוצת פוליטיקאים בלווית קצינים בכירים במיל' ופרשני תקשורת בתחומי צבא וביטחון - ובמקום להכות על חטא הפקרת המוכנות, המחישו שוב, והפעם קבל עם ועולם. כי בקיאותם בצה"ל שואפת לאפס, לאחר שמצאו סיבה לקלס ולהדר את אותה מלחמה. משום שלהוותם, היה שווה לשלם מחיר זעום בדמים ובדם, כדי להתעורר בזמן!!!.
מסתבר כי אותה "התעוררות" שרתה אך ורק במוחם של הוגיה המטורללים, כמומחש במבצעי - "
עופרת יצוקה, עמוד ענן ובמבצע צוק איתן". כעת ידידי, לאחר שעמדנו על העדר מקצוענות בהכנת הצבא ובליקויי הפעלתו במלחמה, נסה לאמוד עד היכן מגיע העיוורון הלאומי.
שתי רעות נסתרות, מהעין.
הרי נוכח רצף הכשלים גם אם עמדנו על סיבותיהם ברפרוף, היה ראוי בנוסף לבא חשבון עם שתי תופעות, שמפאת חשיבותם הכרחי היה לתת להללו מקום של כבוד בתכנונים המבצעיים - בעוד שבפועל לא תמצא ולו אות ואו תזכורת לקיומם של השתיים.
רעה ראשונה, איך תאוות בצע פוליטית, הופכת לקווי מדיניות!!!.
הרעה הראשונה מקורה בתאווה בצע פוליטי, ועל אף זאת השתרבבו תוצריה בהוויית הביטחון הלאומי, בלית דעת להשלכותיהם המזיקות כבר בטווח הקצר, כל שכן בעתיד.
הרי גם שונאי עמם מקרב היושבים בציון, יתקשו להתעלם מחשיבותה של האחדות הלאומית בישראל. כגורם שאפשר לה להישרד מול טרור ומלחמות, ובד בבד לממש מהלכה בת אלפיים שנים, את מעשה שיבת ציון.
לא בכדי, קשה שלא להפריז בערך האחדות. קל וחומר לנו לוחמי השדה במלחמת ששת הימים ולאחריה במלחמת יוה"כ. שם בשעות הקשות ביותר, ולמרות תפקוד לקוי של המטכ"ל, שאבו לקרבם הלוחמים את המאחד כחומר הדף, בזכותו במלחמת "ששת הימים" כבשו את מרחבי סיני הבקעה ורמת הגולן, וביוה"כ 1973צלחו את תעלת סואץ ופרצו למובלעת בסוריה. מה שהותיר לעת ההיא תחושה, בהכרת העם בחשיבות האחדות, לכדי התמצקותה בתודעה הלאומית כיהלום חסין שבר ושחיקה.
אלא שמעשה שטן של ממש, הביא את מנהיג
מפלגת העבודה (
שמעון פרס ז"ל), לנצל את העיפות הלאומית ("הלנצח תאכל החרב"), וכמובן את כישלונו הכפול בבחירות. כדי לפתוח חזית בעורף. בעוד חיילי צה"ל נלחמים בחזית לבנון - שכונתה "מלחמת שלום הגליל".
עכשיו ידידי, על-אף נטיות לבך הפוליטיות כבן לתנועת המושבים. לא אוסיף מילת גנאי אפילו לא ברמז, לא על פרס וגם לא על רבין, משום ש"בהפוך על הפוך" שני אלה הפכו לנפגעי גניזתה של תפיסת הביטחון. כדי כך ששלילתה מעל הדוכן בכיכר העיר ספטמבר 1982, נחזית כאילו "השנים ירו לעצמם ברגל".
אנא אמרתי לאורחי, תשקיע מעט מאמץ, בלווית קמצוץ של מחשבה נטולת פוליטיקה, ותבין.
כידוע תפיסת הביטחון הלאומי, היוותה וגם סימנה יותר מכל את האחדות הלאומית. בהסכמה מקיר אל קיר (זולת בשולי השוליים) למימושה לעת חרום, וכלשונה: "לנהל המלחמה בשטח האויב, לסיימה בזמן קצר, ובהכרעה נקודתית ברורה". ללמדך, על-מנת להרחיק המלחמה מבית (מהעורף), ולשמר את קביעת הזירה והעיתוי לצאת למלחמה, חייבת ישראל לצאת ל"מלחמת ברירה". הסיבה לניהול המלחמה בזמן קצר, מצויה במגבלות שמעמידה המערכת הבינ"ל. בעוד השגת "הכרעה נקודתית ברורה" הכרחית, לשימור, ובנשאף להעצמת ההרתעה.
בהתאם לכללי התפיסה, יצאה ישראל למלחמות "קדש" ול"ששת הימים". בעבור שש שנים, ולמרות השחיקה פועל יוזמת האויב במלחמת יוה"כ, העתיק צה"ל את הלחימה מערבה לתעלת סואץ, וגם כבש את המובלעת בסוריה. בעבור שמונה שנים יצא צה"ל להלחם על אדמת לבנון, במטרה להביא שלום ושקט לגליל. על כן כ"סופר דמוקרט", הייתי יכול להבליג אומנם בקושי, על עצם הכנסת סוגיות ביטחון לדיון ציבורי בעת מלחמה. ובלבד והייתה עולה על סדר היום, במתודה סדורה ועל-פי כללי הדמוקרטיה.
דהיינו, אי-מי (פרטי/ארגון ציבורי/ואו מפלגה) היה מפרסם את הצעתו לשינוי תפיסת הביטחון, וכמובן, מקדים דברי הסבר - על שום מה נדרש שינוי התפיסה הקיימת. אלא מאי, דבר מזה לא התבצע אי-פעם בציון, זולת כנס המונים בכיכר מלכי ישראל (לדברי המארגנים השתתפו כ - 400.000), שהתרחש במקביל ללחימת חיילי צה"ל בלבנון.
שם מעל במת הכנס שללו מנהיגי האופוזיציה (שמעון פרס ו
יצחק רבין ז"ל) את השימוש ב "ברירה", כתנאי לצאת למלחמה. בעוד שלפי תפיסת עולמם מודל 1982, תצא ישראל למלחמה אך ורק במצב של "אין ברירה".
מאחר ש"הברירה" (בקביעת השיטה, המקום, והמועד למלחמה), היוותה אבן יסוד בתפיסה הביטחון הלאומי. אזי שלילתה מבלי להעמיד אלטרנטיבה בדוקה, הייתה כמעשה של "זריקת התינוק עם המים", והוכחה לחסך השולט אצל מנהיגי האופוזיציה וקהל תומכיהם - בערכה המלמד, המכתיב והמאחד של תפיסת הביטחון הלאומי. כל שכן, כאשר ניסוחה ומימושה מהלכה למעשה, התבצעה שלש פעמים בעבר - בידי קוראי התגר עצמם (פרס ורבין ), בהיותם מנהיגי מפא"י/ מפלגת העבודה, לעת היותה בשלטון.
אכן, אפשר להתווכח עדי עד, אם עמדו סיבות שהצדיקו לשנות את תפיסת הביטחון, ואו התאמתה לנסיבות. מנגד, מה שאיננו נתון לויכוח, הנם תוצרי הלוואי לאירוע הפוליטי שהתרחש בכיכר העיר (25 ספטמבר 1982). לכדי כך שנתן לקבוע כי בעיני האויב - מדינת ישראל שבטרם האירוע הפוליטי בכיכר, לא דמתה כלל וכלל לישראל שלאחריו.
והראייה: לדידם של שונאינו, קביעתו של פרס בגיבויו של רבין על כי ישראל תצא למלחמה רק במצב של אין ברירה, תורגמה בהרי יהודה והשומרון, בהרי לבנון, ובחולות עזה לאסטרטגיה הגורסת:
כי את דמם של היהודים, יש להקיז במידה, שתעמיד לממשלה הציונית את הברירה, שלא לצאת למלחמה.
הראייה, מאז יזם שמעון פרס ז"ל את האירוע בכיכר העיר ב25 ספטמבר 1982, כאשר ברקע הדרישה (שהתקבלה) להקמת וועדת חקירה, הפכו מסקנותיה של וועדת כהן נגד מערכת הביטחון, כאסמכתא לכשל אישי (הדחת שרב"ט, רמטכ"ל וקצינים אחרים), אך גם כהוכחה כביכול (הרי מי במקומותינו בודק בציציות) לצדקת הטענה כנגד משל"ג משום היותה "מלחמת ברירה". לא פלא כי מכאן ואילך, נגוזה תפיסת הביטחון הלאומי, וגם את וסוף העידן שבו צה"ל חווה ניצחון של ממש - ומאז, הוכה בכל החזיתות.
תחילה בלבנון. שם כהרגלו התעלם צה"ל מחובתו להפקת לקחים בכלל, ובפרט לקחיי הקו המטומטם המוכר כ"קו בר לב", ובנה קווי מוצבים בלבנון. מה שהפך אותם לרבות השיירות מהם ואליהם - מטרות לפיגועי ארגון "אמאל" ולימים ה"חיזבאללה". לכאורה מימשו קברניטי צה"ל את "איוולת בר לב" כלשונה, אלא שהפעם ללא מחויבות לתפיסת הביטחון, התמשכה ההתשה לאורכם של 17 שנים, וכללה שני קווי הגנה. לימים משהורתה הממשלה את צה"ל להתכונן על-מנת לצאת מלבנון, כשלו ידי קברניטי צה"ל מלתכנן ולבצע משימת הנסיגה במיטב האפשרי. לכדי כך שנסיגה יזומה ולכאורה מתוכננת, הפכה לבריחה משפילה - שכרסמה עמוקות בשאריות ההרתעה.
לעומת זאת, ולמרות הדי הלחימה בלבנון, עובר לגלי ההלם שנוצר מהזעזוע הפוליטי, בהכנסת סוגיות ביטחון לדיון ציבורי בעת מלחמה - שרר שקט ברצועת עזה. פועל לחימה בלתי מתפשרת בטרור (1971/1972), כנגזרת מתפיסת הביטחון דאז - לסיים מלחמה בהכרעה נקודתית חדה וברורה.
מה שהביא את הרצועה לעידן של פריחה, כמותה לא חוו תושביה מאז ומעולם. בזה אחר זה קמו עשרות בתי אולפנה, מרפאות ומתקני ציבור אחרים, ומאות אלפים מתושבי הרצועה יצאו לעבוד בישראל. אלא מאי, כול הטוב והיפה, הסתיים, בעקבות "עסקת ג'בריל" במאי 1985.
לעת ההיא, במסגרת ממשלת האחדות תפקדו שמעון פרס כראש הממשלה, ויצחק רבין כשר ביטחון. שינוי תפקידים לעומת 4 יולי 1976, אז הסעירו שניהם את העולם החופשי בביצוע מבצע יונתן /המוכר גם כ"מבצע אנטבה" - כולו ביטוי לאומץ לב, ודבקות שלא להיכנע לטרור. אלא שהפעם ללא מחויבות לתפיסת הביטחון, לאחר שבלי משים גרמו לגניזתה. ניהלו השניים מו"מ במסגרת "עסקת ג'יבריל", שבסופה שוחררו מהכלא של 1150 אנשי טרור.
אלה מהם שנשארו שלאחר שחרורם בישראל, התמקדו בהקמת תשתית טרור רחבה. כדי כך שלאחר שנתיים בדצמבר 1987, בעקבות תאונת דרכים אומללה בשערי עזה, הפך אירוע מקומי של בני משפחת הנפגעים, תחת שליטתו של פיקוד צבאי מבולבל - להתקוממות רבתי ובשמה האינתיפאדה.
אלמלא עמדה בידי ההנהגה אותה תפיסת ביטחון כמקודם, אין ספק כי ממשלה בישראל כל שכן בהיותה ממשלת אחדות, הייתה מגייסת את מלא העוצמה, מציידת כל חייל מתוך מאות האלפים באגד שושנים קוצני, ומכריעה את הטרור בזמן קצרצר. אלא שהפעם ללא תפיסת ביטחון לאומי, המחייבת ניהוג מאבק שסיומו בהכרעה, עמד רבין ז"ל כשתחתיו צבא רופס ובלתי מיומן (שלא הפיק את לקחי ההתקוממות הקודמת). כך שלא נותר לקברניט אפילו מהיותו לדעת חסידיו, "מר ביטחון" ובעל מוח אנליטי. להורות את צה"ל "לשבור לפלשתינים את הידיים והרגלים", הנחיה שאין בה ולא כלום זולת בריונות לשמה.
מכל מקום וסיבה, ראויה כל אם עבריה לדעת: כי מאז אוקטובר 1982 בואכה לסוף שנת 2016, אין למדינת ישראל תפיסת ביטחון מחייבת. זולת אלתור בדמות תפיסת ביטחון ששררה בעיירות הגולה, ולימים בתקופת המנדט הבריטי - הממוקדת כול כולה, בהגנת הרכוש והנפש.
רעה שנייה. הצורך להפנים כי מאז ששת הימים, הפסיק האויב לברוח.
בניגוד לתחושה המקובעת בתודעה הלאומית, כי האויב הערבי יתמיד במנוסה משדה הקרב, כפי שגולם במלחמת "קדש" ובבאה אחריה ב"ששת הימים". כבר אחריה, העביר המצרי ולאחריו הירדני מסרון לעם היושב בציון, כי אין בכוונתם להתמיד בבריחה אלא להפך, לתקוף. מה שבא לביטוי בזירת סיני שבועיים לאחר מלחמת "ששת הימים", בקרב ב"ראס אל עיש". שם פתח המצרי במלחמת ההתשה. בד-בבד לירי אש נק"ל וארטילריה קיצרת טווח במסגרת מה שמכונה "ההתשה", ביצע המצרי עשרות פשיטות לצד המזרחי של תעלת סואץ, לשם חבלה ולהנחת מארבים לכוחותינו.
אפקט ההתשה שבמידה רבה התאפשר משום האיוולת ששלטה במטכ"ל, הלך והתעבה, בדמות קרוב ל-1,000 לוחמי צה"ל שנפלו במוצבים שבצמוד לקו המים. מסד איתן לאויב שזה עתה הובס, לנהל מלחמה מול צה"ל המנצח כשווה מול שווה. בדומה והפעם בחזית המזרחית, הוכיח הירדני לעת מבצע "כרמה" את נחישותו להילחם, וכי נטישת "עמק דותן" ב"ששת הימים" (בניגוד לשירי הגבורה) הייתה נסיגה בפקודת המלך חוסין.
מכל מקום ועל אף האיתות המצרי ירדני והסורי גם, לא נמצא במטכ"ל לא אז וגם לא היום, צדיק אחד שנתן דעת מקצועית למפנה. דהיינו לקחת את האויב ברצינות, כלומר, הקמת מערכת מיומנת דיה להכשרת הכוח הצבאי, כולל הקניית ידע לביצוע נוהלי קרב מוקפדים. מה שקיבע לטוב (ששת הימים) ולרע (בכל יתר המלחמות)את אותה תופעה, המשתקפת תדיר - כפער בין הציפיות בטרם מלחמה, לתוצאה המושגת לאחריה.
בהפוך על הפוך - בהימנעות צה"ל מהפקת לקחים, מצוי הפתרון להפקתם.
כמענה לשאלת חברי האלוף, כיצד נתן להניע מהלך להפקת לקחי המלחמה. הקדמתי, בתיאור ניסיונות שכנוע שרובם ככולם עקרים. בהם מפגשים עם שלושה ראשי ממשלות, שרים ח"כ ואנשי תקשורת. מה שהביא אותי למסקנה כי מהללו לא תבוא ישועה, ולאו-דווקא באשמתם. הרי לדידם, האחריות המקצועית במתן חוות דעת לכשרות הצבא, מונחת ברובה על כתפי המטכ"ל. בעוד יתרתה מתחלקת בין וועדת חוץ וביטחון, לבין מוסד
מבקר המדינה. כל שכן כאשר לאחר אסון משמעותי, מתבצעת הביקורת באמצעות וועדת חקירה ממלכתית. אלא שהוועדות מוגבלות בחקירתם ובהמלצותיהם, למילוי/ ואו באי מילוי נהלים ופקודות. בעוד סוגיות כמו: הליך נכון של הפקת לקחים, אמון מערכות הפו"ש, שיטות אימון, ואופני הפעלת הצבא בשגרה, נמצאות מחוץ לתחומי החקירה. משום התניית העיסוק בהם, בהבנה וידע מקצועי.
לפיכך אין להתפלא כי מאז העצמאות, רק קצין בכיר אחד ויחיד (מצבא היבשה) קרא תגר על תפקודה של המערכת הצבאית. כל שכן בשונה ממותחי ביקורת מקצועיים, העמיד למטכ"ל תוכניות מפורטות כמענה.
אותו קצין לעת הכנת אותם פרויקטים, צבר ידע רב בעשייה הצבא בכלל, ועוד כפול מזה במידע על פעילותו של צה"ל לעת המלחמה. לא פלא שבראש רשימת הפרויקטים שהגיש למטכ"ל, היה נוסח המגדיר לקח, בנלווה לדרכי הפקתו, כדי הכנסתו כפקודת מטכ"ל (הוראת פיקוד עליון) - במטרה לסכל את ההפקרות השוררת, בקשור לדרכי הפקתם של לקחי מלחמה.
לדידו של אותו קצין, הפקרות שכזו, המגולמת בהישנותם של הכשלים ממלחמה שהסתימה בבאה אחריה, כמוה כביזוי זיכרון הנופלים במלחמות ישראל. כי הרי אין פרשנות אחרת לממש את מורשתם, זולת התחייבות להפיק את לקחי נפילתם, כדי לשמר אותנו החיים.
להערכתו של הקצין ישנם מאות מלוחמי העבר ואולי אלפים ואף רבבות, הרואים בהישנות הלקחים פגע מוסרי, שבגינו נדרשת המערכת לסכלו אחת ולתמיד. אלא שמנגד טוען הממסד, כי מדובר בחבורת לוחמים שעבר זמנם. כי הרי הטכנולוגיה שינתה בקסמיה את פני הצבא ללא הכר, דהיינו, לאותם "לוחמי עבר" אין מושג על צה"ל העכשווי.
על אף הצורך בבדק בית יסודי בצה"ל, נחזה כי שואפי השדרוג נעים בדרך ללא מוצא. למרות זאת הסיכוי למפנה בממסד ובדעת הקהל גבוה, ובלבד והמהלך ינותב בידי משפחת השכול.
משום שרק בידיה מצוי שטר חוב, שאין למדינה אפשרות לפדותו זולת, היענות לדרישת הורי הנופלים, לביצוע בדק בית יסודי בצה"ל. דרישה שאין מוסרית כמותה, ומהיותה מזור להורים במימוש צוואת הבנים שנפלו. הגם שבעקבות השדרוג: פוטנציאל הלחימה יוכפל, ובמהופך, מחירי הדם והדמים לעת שגרה ובמלחמה יופחתו בהרבה, בהתניה כי מעשה השדרוג יתבצע כהלכה. מה שיבטיח כי הקרבות הצפויים בדרום, בצפון, ואו בשתי הגזרות בו-זמנית יסתיימו בזמן קצר ובהכרעה נקודתית ברורה - ובלבד ובנוסף לשדרוג צה"ל, נאמץ מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי הישנה. זו "שלאחר הטחת ראש האויב פעם אחר פעם, בקיר הברזל", הביאה להסכם שלום עם מצריים וירדן.
